על מִסְפָּרִים ומְסַפְּרִים

למען הסר ספק יובהר כי הטיות אלו בנתונים נעשות על-ידי דרגי השטח תוך עצימת עין של הדרגים הממונים, בדרך כלל באמצעות פיקוח רופס וביקורת רופפת. אין מדובר במדיניות מוצהרת של הארגון, או של המדינה, כפי שקרה וקורה במדינות לא מעטות.

בברית-המועצות למשל, לאורך כל תקופת השלטון הסובייטי, הסתירו הרשויות ועיוותו נתונים על הפשיעה, מסיבות פוליטיות, כדי להציג את שיטת הממשל הקומוניסטי כשיטה הפוליטית הנכונה שאינה גורמת לפשיעה - בניגוד לשיטה הקפיטליסטית המצמיחה ומעודדת עבריינות. דיווחי השקר על הפשיעה גם סייעו לממשלות האלו בפוליטיקה הפנימית לכדי לסייע במאבקן נגד מתנגדים כאלו ואחרים למשטרן.

גורם נוסף המביא לנתוני החסר הוא שיעור הדיווח הנמוך של נפגעי עבירות, היינו תלונות. סיבות רבות משפיעות על שיעורי הדיווח למשטרה על עבירות פליליות. חלקן קשור לאמון הציבור במשטרה ולשביעות הרצון מאיכות השירות. בעשורים האחרונים הולכות ופוחתות ההערכות של הציבור כלפי המשטרה. על כן ניתן להניח כי גם חסר הדיווח הולך וגדל.

עם זאת ראוי להדגיש כי במבחן רב-שנתי, ירידה זו בשיעורי הדיווח היא זניחה לעומת השינויים המתגלים בנתונים לאורך השנים. על כן הטענה כי הירידה בשיעור הדיווח למשטרה היא זו שהביאה לירידה בכמות תיקי החקירה המשטרתיים שנפתחו על-ידה, היא טענה מופרזת שאין בה כשלעצמה כדי להסביר את הירידה במספר התיקים.

אם כך, נשאלת השאלה מנין באה הקביעה כי הנתונים שהמשטרה מציגה אינם נתונים על היקף הפשיעה בישראל - אלא הם אך ורק על כמות תיקי החקירה שנפתחו במשטרת ישראל?

במדינת ישראל קיימים ופועלים גופי חקירה רבים המנהלים חקירות פליליות לכל דבר ועניין, בנוסף למשטרת-ישראל, שהיא ללא ספק גוף החקירה הגדול מכולם. כל גוף בתחומו. בין היתר ניתן למנות את רשות המיסים - חקירות מס-הכנסה, מכס ומע"מ, משטרה צבאית חוקרת (מצ"ח), המחלקה לחקירות שוטרים (מח"ש), רשות ניירות ערך, הרשות להגבלים עסקיים וגופים אחרים נוספים. חלקם אגב מנהלים חקירות פליליות במסגרת הסמכה אישית של בעלי תפקידים.

המשותף לכל הגופים האלו הוא כי רובם ככולם אינם מפרסמים נתונים על היקף תיקי החקירה שנפתחו אצלם. אם נחבר את כמות כל תיקי החקירה הנפתחים בכל הרשויות האלו, יתברר כי מדובר באלפי תיקי חקירה בשנה, ואולי אף עשרות אלפים. איש אינו יודע.

אם היו מתפרסמים כל הנתונים על תיקי חקירה שנפתחו בגופים אלו, והיה גורם מוסמך אחד, כמו הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס), מרכז את הנתונים ומעבד אותם, בנוסף לסקרי קורבנות הנעשים מעת לעת, ניתן היה לומר כי כל אלו יכולים היו לשקף, במידת מהימנות גבוהה יותר מאשר הסטטיסטיקה המשטרתית, את תמונת המצב על הפשיעה בישראל.

בעידן של השקיפות השלטונית וזכות הציבור לדעת עניינים הנוגעים לחברה ולמדינה, לא ניתן להבין ולקבל הסתרת נתונים כאמור. בעידן בו גם הרשות השופטת וגם הרשות המחוקקת מכריזות חדשים לבקרים כי כל המידע הנמצא בידי הרשויות אינו שלהן ואינו רכושן, אלא הוא קניינו של הציבור, אין להסכים למצב בו לא מתפרסמים נתונים כגון כמה תיקי נפתחו במח"ש נגד אנשי משטרה לפי עבירות, דרגות וכיוצא באלה. אין להרשות מציאות בה רשות המיסים אינה מפרסמת נתונים על תיקי חקירה המתנהלים אצלה, וכך הלאה.

מדינת-ישראל אינה ברית-המועצות או ערב הסעודית. השקיפות היא אמצעי הפיקוח היעיל ביותר לאבטחת טוהר השלטון, למאבק בשחיתויות ולמתן אפשרות נאותה לציבור לבחון את אלו שהוא שלח לנהל את ענייניו.