הבימאי-מחזאי ומורה למשחק ניר ארז, עשה מתרגומו היפה של דורי פרנס מחזה שונה מהרגיל. הצחוק מהזיופים והצרחות אליהן נסק קולה של הזמרת נבללים בהמון אנושיות ורגש שמחצינים שני השחקנים המעולים כאן. מולי שולמן, כמלחין והמלווה בפסנתר של פלורנס, הוא המספר. בעוד רמה מסינגר מציגה רק את מה שפלורנס רצתה להראות. עדינותה, אצילותה וגינוניה המעודנים לא מותירים לך אפשרות מלבד לרכוש אמפטיה אליה. הצלילים הלא מתאימים, וחוסר חוש הקצב שלה, מקורם בכך שהיא שמעה את הקולות רק מתוך עצמה, ולא כנהוג היום - מאזניות המוצמדות לאזני הזמרים בעת קונצרט.
כשהיא פוגשת לראשונה את קוסמה מקמון, פסנתרן מובטל, ומציעה לו ללמד אותה ואח"כ גם ללוות אותה בהופעותיה - הוא נעלב ומתנגד. אך הכסף עונה את הכל. האשה הלא צעירה, עתירת ההון, משכנעת אותו, ובהמשך, הוא נקשר אליה ברגש חם, ועושה הכל כדי שתצליח. אומנם לשנות את קולה לא יוכל, אך בנגינתו השתדל לחפות על הזיופים. קטעי המשחק של מולי, וידויו בפני הקהל על כל ההתרחשויות, מהוים אתנחתות נעימות בין קטע מוסיקלי אחד למשנהו. הוא החוט המקשר בין דבר לדבר, ומשתדל להאהיב את הגיבורה עלינו, ומצליח.
תפאורה יפהפייה
רמה מסינגר, פלורנס, מקסימה באצילותה, בתנועותיה ובחן הרב שהיא מקרינה. וכשבקטע האחרון היא שרה את "אווה מריה" בקולה הטבעי, (כפי שקוסמה אמר, שלו הייתה שומעת באמת את קולה מבחוץ - לא הייתה מזייפת) - הקטע הזה ממחיש מהי שירה צלולה וזכה כמו שרמה מסינגר יכולה לשיר. ובסיומו - הקהל לא חדל להריע לה. רמה היא מהפירות המוצלחים ביותר שנוצרו ב"בית צבי", מה שהתממש ב"אירמה לה דוס" כזמרת, וב"משרתם של שני אדונים" בהבימה, כקומיקאית, שהיה מאסטר פיס.
מולי שולמן שר, משחק ומנגן להפליא, ורק בתום ההצגה יוצא מאחורי הקלעים אלעד אדר, הפסנתרן האמיתי, שהרנין אותנו בנגינתו. ההצגה עולה על-רקע תפאורה מהממת בצורה קשתית, עשויה בסגנון ויטראז', שמשחקי התאורה משנים את גודלה והאימפקט, בכל פעם עם קשת צבעים שונה. מזכיר לי את כיפת סוני בברלין, שם משחקי האור בכיפה הם יצירה מופלאה שמהפנטת את כל הצופים בה, כמו הייתה הצגה.
לעיצוב התפאורה היפהפיה כמו גם לעיצוב עשרות התלבושות המפוארות והמסוגננות - אחראית נטע הקר, לה מגיע שאפו. לניר ארז מגיע שאפו, על שאין אף רגע דל בהצגה. אומנם אפשר היה לקצץ מעט במספר קטעי השירה, אך ההצגה מענגת ומהנה מהיותה כה מקורית, מושקעת ומעצם התמהיל של צחוק ורגש, וסיפורה הכנה והאמיתי של הזמרת הזייפנית הגדולה, שהוזמנה להופיע ב"קארנגי הול" המכובד בניו-יורק, שהייתה הופעתה האחרונה, והיא נפטרה זמן קצר לאחר מכן בגיל 76. לנו התופעה די מוכרת, במיוחד מהאודישנים ל"
כוכב נולד". שם אנו מתפלאים מנין יש לאדם אומץ לנסות להתחרות בתחרות שירים, עם קול כה גרוע. אז הנה כאן מוכיח המחזה שרצון עז גובר על הכל, והכי חשוב - שתאמין בעצמך.
