הבדלי הדעות בין ישראל לארה"ב
רשמית, ממשלות ישראל וארה"ב אחידות בדעתן כשהן מתנגדות לאירן עם יכולת צבאית גרעינית. ממשלת ישראל עומדת על דעתה בתוקף שלאירן לא תהיה, בפעולה ישימה, כל תוכנית צבאית גרעינית, מכאן שלא תהיה לאירן כל יכולת צבאית גרעינית. הדגש הוא על "תוכנית". לדעת ישראל את התוכנית הגרעינית האירנית, כבר במצבה הנוכחי, חייבים להשמיד.
לעומתה הנשיא אובמה טוען שלא ייתן לאירן להחליט להיות צבאית גרעינית, וזה ברגע שהיא תחליט להרכיב פצצה גרעינית. הדגש הוא על "ההחלטה". כלומר, ההבדל הוא בין קיום תוכנית לבין החלטה על הרכבת פצצה גרעינית. נובע מכך, שאובמה מסכים לכול פיתוחי התשתית הצבאית הגרעינית האירנית, אבל לא יסכים להחלטה להרכיב את הפצצה. מכאן שיש פער רחב בין שתי העמדות המתבטא בפרוש שיינתן למושג "קו אדום": מהו? ומתי להפעילו?
קו אדום אמריקני
ברישא ייאמר, הנשיא אובמה, כחלק ממדיניותו, הציב בעבר ויציב גם בעתיד, קווים אדומים אך ורק עבור האינטרסים המובהקים של ארה"ב ולאלו בלבד. ולמען הסר ספק, אובמה כנראה לא יציב שום קו אדום, רק ובמיוחד, עבור קיומה של מדינת ישראל. ובהדגשה, גם לא במקרה של אירן הצבאית גרעינית.
ארה"ב התקיימה והתנהלה לה עם ברה"מ הגרעינית, ומסוגלת להתקיים ולהתנהל, למרות שהתנגדה, לצפון קוריאה הגרעינית, וגם להתקיים עם פקיסטן המוסלמית הגרעינית. הללו השיגו את יעדן למרות התנגדות ארה"ב. ועכשיו אירן בדרך לעוצמה גרעינית צבאית. ישראל איננה יכולה לקבל זאת. מאידך, ארה"ב חושבת שהיא עדיין מסוגלת ויש לה את הסובלנות (Tolerance) לחיות ולהתנהל עם אירן לקראת יכולת צבאית גרעינית.
אחרי מלחמות וייטנאם, אפגניסטן, פקיסטן לוב ועירק, והתדמית שמנסה אובמה לצייר את עצמו, ערב בחירות, ארה"ב לא תצא למלחמה, גם אחרי הבחירות עם אובמה כנשיא, רק כדי להגן על אינטרס של מדינה אחרת, כמו קיומה של מדינת ישראל. ובנוסף, ארה"ב נזהרת שלא להיגרר למלחמה בגלל ישראל. ובצורה בוטה ייאמר, חיילים מארה"ב לא יישלחו להיהרג עבור יהודים ועבור יהודים בלבד. רק אם אינטרס אמריקני מובהק וברור מונח על כף המאזניים, רק אז עשויה ארה"ב לצאת מכליה. התנאי לכך הוא כאשר האינטרס האמריקני חייב להקדים את זה הישראלי. ומזווית ראיה ישראלית, האינטרס הישראלי יהיה ראוי בעיני הנשיא אובמה רק אם הוא משתלב היטב ועולה בקנה אחד עם זה האמריקני.
תזכורת: "קו אדום" אמריקני
הטיעון המתגלגל בימים אלו כאילו ארה"ב מעולם לא תציב קווים אדומים למדינה זרה, או הטיעון שאין זה ראוי לנשיא ארה"ב להציב קוים אדומים למדינה אחרת (ימנע ממנו גמישות), אין להם אחיזה במציאות. הדוגמאות לקווים אדומים שהציב אובמה עצמו הן רבות וקצרה כאן היריעה לפרטן. כתזכורת קצרה, מן הרבות האלה, ראוי להזכיר את דרישת אובמה מהנשיא מוברק "להסתלק עכשיו ומיד" או כפי שנאמר "now is now". זהו קו אדום ברור במובנו וגם בזמן הקצוב לו.
וגם ראוי להזכיר דווקא קו אדום אחר של אובמה, אוטנטי, המתקיים בעצם אלו הימים. ארה"ב מקיימת תמרונים צבאיים ימיים, סוג של הפגנת כוח וכוונות, סביב ובתוך מפרץ הרמוז, עם צוותים צבאיים משלושים מדינות נוספות הנקראות "הקואליציה". בתמרון מעורבים כ-15 כלי שייט בהם גדולים כנושאות מטוסים, כולם עם עוצמה צבאית ברורה. התמרון בא בעקבות הקו האדום והברור שהציב הנשיא אובמה לאירנים, "לצרכי שכנועם" פן יעזו למקש או להפריע, בדרך זו או אחרת, את מעבר הנפט, המופק במדינות המפרץ, שנועד לצרכי אותן שלושים מדינות. אז יש, או שאין, קו אדום אמריקני? של אובמה?
תזכורת: קו אדום אמריקני שלא עמדה בו
ראוי לציין ולהפיק לקחים מתוך כמה דוגמאות של התחייבויות אמריקניות חשובות שלא קוימו ואחרות ששונו עקב שינוי האינטרס האמריקני. הדוגמאות לקוחות ממחצית המאה האחרונה: בשנת 1954 ארה"ב עשתה ברית הגנה עם טאוויאן. בשנת 1980 הוא בוטל. האינטרס האמריקני השתנה לאור יחסי המסחר עם סין האדומה. בשנת 1973 בחסות ארה"ב נחתם הסכם שלום בין צפון ודרום וייטנאם. בשנת 1975 לא פעלה ארה"ב בהשתלטות הצפון על הדרום בוייטנאם. האינטרס האמריקני, לצאת מוייטנאם במהירות האפשרית, גבר.
בשנים 1950-1955 עקב חימוש ארצות ערב על-ידי ברה"מ, התחייבה ארה"ב לחמש צבאית את ישראל ולא עשתה זאת. ישראל נאלצה לעשות זאת בדרכים עקלקלות ובמיוחד עם צרפת. בשנת 1957, במסגרת הסכם הנסיגה מסיני, התחייבה ארה"ב לישראל לסייע לה במעברים חופשיים בסואץ ובמצרי טיראן. היא לא עמדה בכך. התוצאה מלחמת ששת הימים. ואגב, למרות המצור הימי המצרי, בשנת 1967, ארה"ב דרשה מישראל שלא לפתוח במלחמה, כי זה היה האינטרס שלה. והיתר היסטוריה.
בשנת 1970, בהסכם סיום מלחמת ההתשה, בין ישראל ומצרים, לאורך תעלת סואץ, לא עמדה ארה"ב בהתחייבותה לישראל כאשר מייד לאחריו, בניגוד לתנאי ההסכם החתומים, הזיזו המצרים, את הטילים נגד מטוסים, לשפת תעלה. את התוצאות ראינו במלחמת יום הכיפורים.
מתוך הרשימה החלקית של ההתחייבויות האמריקניות, שלא קוימו, ישנן הרבה מסקנות. אלא שמסקנה אחת בולטת והיא שארה"ב תתייצב בסופו של דבר, תמיד עם המנצח, עם החזק. זו הוא גם אחת מיסודות התרבות של ארה"ב בכלכלה חופשית. ואם ישראל תאלץ לפעול צבאית לבדה באירן, התוצאה לכך, חייבת להיות חד-משמעית וחייבת להתקבל ככזאת בארה"ב.
האינטרס האמריקני
למרות הצהרותיו של אובמה, על מחויבותו להגנתה (לא לקיומה) של מדינת ישראל, ועל כן מתקיימת אספקת נשק לישראל לא לכל סוגיו, ההיגיון הפשוט אומר, שסירובו הראשון של אובמה, בעת חיה זו, להגביר את הסנקציות על אירן, וסירובו השני, להציב קווים אדומים לאירן, הקשורים לתוכנית הגרעינית הצבאית שלה, ולא רק בעניין זרימת הנפט, מעידים על כך שקיימים אינטרסים אמריקנים, אחרים, מובהקים, הגוברים על שני הסירובים ולפחות הם: זרימת הנפט הסדירה והבחירות. לישראל, החוששת מאירן צבאית גרעינית, אלו הם סימנים מדאיגים. ועל כן נזעק ראש הממשלה המתמקד בסכנה של אירן גרעינית באומרו "למי שמסרב לשים קו אדום נוסף בפני אירן, אין זכות מוסרית לשים קו אדום בפני ישראל". כלומר, עבור "הידידה היחידה שלנו, ארה"ב", האם מוסרי יותר לדאוג לזרימת הנפט מאשר סיכון קיום מדינת ישראל?
מכל אלו גם נובע, בעין ישראלית, שהאינטרס האמריקני כרגע הוא מוגבל להצהרות ודיבורים בלבד. הטיעון של אובמה "הכול על השולחן" הוא מפוקפק עבור הרבה ישראלים. כלומר, בראייה ישראלית, באם תגיע אירן להיות על סף יכולת גרעינית צבאית, בחסות אמריקנית של "הכול על השולחן", נחוץ לברר או לנחש מה עשויה להיות עמדתו של אובמה לאחר מכן? זוהי סוגיה מכרעת. ישנן לכך מספר אפשרויות. ברור שארה"ב מסוגלת להתנהל ולחיות עם אירן גרעינית. אכן מול פרמטרים קשים אלו מתמודדים מנהיגי המדינה, במיוחד ראש הממשלה נתניהו, שר החוץ ליברמן ושר הביטחון ברק, כל אחד בדרך מחשבתו, בדרך שיקוליו ונימוקיו.
המצב הקיים
אליבא ד-אובמה, רק ברגע שתחליט אירן להרכיב את הפצצה, רק אז, לכאורה נכנס האינטרס האמריקני לתמונה. האם השיקול האמריקני הוא צבאי בלבד? עד אז, טענתו יש "הרבה זמן", ויש הרבה "אופציות דיפלומטיות וכלכליות" לפעולה כנגד החלטת אירן כדי "לשכנע" אותה שהדבר איננו כדאי. ובינתיים מסתפק הנשיא אובמה בסנקציות הקיימות ללא תוספת. ובקיום המהלך הזה, לאורך זמן, לדעת אובמה, ייחלש שלטון האייתולות. האם רק לכך חותר הנשיא אובמה? ספק רב. הסבירות הגבוהה היא שהנשיא אובמה, בנוסף, שואף למצב "שוויון" כל שהוא, בין אירן גרעינית צבאית והיכולת המיוחדת הצבאית של ישראל. ואז, ידרוש את פרוז כל המזרח התיכון.
הפעילות האירנית
האירנים בחסות "יש זמן" האמריקני מנצלים אותו כדי להמשיך לבנות את מלוא התשתית לנשק גרעיני, כולל טילים ומרעומים. ולמרבה האירוניה, האם זה באינטרס של הנשיא אובמה כדי להגיע לנקודת "שובר שוויון" לעבר אופציית הפרוז האזורי? ובנוסף, האם יתכן שאת הפצצה או הפצצות עצמן יקנו בסתר האירנים מצפון קוריאה? ובכלל, מאין יידע אובמה על ההחלטה האירנית להרכיב פצצה גרעינית כדי להחליט לפעול אחרת? ומאידך, ממתי יהיו האירנים כל כך פורמאליים בהכרזתם? ישלחו לו סוג של אי-מייל? או אולי הם ירכיבו את הפצצה ורק אחר כך יכריזו עליה בפייסבוק?
בינתיים כידוע, אירן נאלצת לנהל מו"מ עם גורמים בינלאומיים שונים, המנסים לכאורה לתהות על קנקנה של התוכנית הצבאית האירנית. מאידך, אירן, פועלת בנחישות, תוך הטעית הגורמים הללו, ובמטרה להרוויח זמן, כדי להגיע ליעד הסופי להיות צבאית גרעינית. שתיקתו והססנותו של הנשיא אובמה בעניין זה מעוררת תהיות שחשדות. ועל כך התבטא פומבית בצדק ראש הממשלה כשאמר "לחכות? עבור מה? לחכות? עד מתי?"
פירוז המזרח התיכון
אצל הרבה ישראלים עולה השאלה האם אובמה מנסה להגיע למצב של "להשוות" את יכולתה הצבאית של אירן לזו המיוחדת של ישראל, ואז בסיוע של לחץ בינלאומי, לדרוש משתיהן לפרוז? בכל מקרה, המצב הנוכחי מאפשר לנשיא אובמה את מלוא הגמישות לומר לישראל (א) הכול מונח על השולחן, כל האופציות פתוחות (ב) יש זמן לפעולה צבאית אם בכלל (ג) שהוא מתנגד לאירן גרעינית (ד) להודיע על מחויבותו לביטחון מדינת ישראל. הכול בגדר הצהרות שיוכל לעמוד בהן מבחינתו גם במקרה של פרוז.
אם יגיע הנשיא אובמה לנקודת הדרישה של פרוז האזור, הוא ייצא "כגיבור" קודם כול, בעיני העם האמריקני, ואחר כך בפני מדינות המפרץ, מצרים וסעודיה. ואז יעמוד בצפיות של פרס נובל לשלום אותו קיבל, ובהחלטת האו"ם בעניין, אותה העביר. לאור זאת, ישראל חייבת לשקול את צעדיה בעיקר בשלושה מסלולים: הראשונה, האם לאפשר להגיע למצב "מפורז" זה בנקודת זמן כל שהיא? השנייה, איך לא לאפשר להגיע למצב "מפורז" זה בכל נקודת הזמן? והשלישית להגיע לכך שאירן לא תהיה צבאית גרעינית, ללא קשר ליכולתה הצבאית המיוחדת של ישראל. אין ספק, שהאופציה השלישית היא העדיפה עבור ישראל ולכך נחוץ מאמץ דיפלומטי כביר.
