נתחיל - איך לא? - באירן, שראשיה הצבאיים והמדיניים שוב איימו להשמיד את ישראל ואנחנו שומעים, וזה חולף לנו ליד האוזן, כאלו אמרו 'השמש זורחת'. לגבי העם היחיד בעולם שזיכרון של השמדה אינו מניח לו יומם ולילה, זו תגובה תמוהה. וגם תמוה הפרדוקס, שאנחנו, שיש בידינו כל האמצעים להשמיד אותם, לעולם לא נעלה על דל שפתנו מילת השמדה ולא כל שכן שאין לנו כוונות כאלה. הם, לעומת זאת, מתכוונים ברצינות גמורה להגשים את מאווייהם הרצחניים, אך להם אין היכולת, ולכן יש לעשות הכל שגם לא תהיה להם היכולת הזאת.
מעניין, איך ההיסטוריה שלנו סובבת במעגלים. מגילת אסתר היא המסמך הקדום הראשון המכיל הרצאה קלאסית של אנטישמיות מודרנית. ואצל מי? אצל אותם הפרסים! ומפי מי? מפי אדם ששמו המן. החליפו 'ה' ב-'ח' וכבר הגענו לחומייני ולחמינאי. וגם להפך: הומייני, המינאי - המן!
יפי הנפש שבתוכנו סולדים מביטויי השמחה ומביטויי השנאה להמן ולמרעיו בעת קריאת המגילה: לא יפה, לא תרבותי, אפילו לא מוסרי. בכלל, יש ליהודים תכונה מוזרה, שאינם יודעים לשנוא: כמה מהר סלחנו לגרמנים והחילונו לחפש את קרבתם! ואיך מחקנו חיש מהר מתודעתנו את כל פשעי הפלשתינים - למן המופתי, יימח שמו, ועד לערפאת, שם רשעים ירקב. וכך גם רואים אנחנו ושומעים את הטיפוס הנאלח נסראללה מחרף ומגדף, וגם זה חולף לנו ליד האוזן.
שנאה עצמית תיקון קטן: יש אוכלוסיה אחת, שהיהודים דווקא כן יודעים לשנוא, ועוד איך - את עצמם. בשנאה עצמית הם טובים מכל עם אחר.
לקראת השנה החדשה, יש לקוות שנראה את סופו של המשטר המרושע באירן ויתקיים בנו הפסוק ממשלי: "באבוד רשעים רינה". את המלאכה, כך אני מאמין, יעשו האמריקנים ובני בריתם הערבים הסונים, מתוך האינטרסים הקיומיים הגלובאליים שלהם, ללא קשר לשלולית הקטנה שלנו ולסיסמה השטותית וחסרת השחר של השמאל 'יצהר תמורת בושייר'. בעצם, מלחמת הסונים בשיעים, והמערב באייתוללות, כבר התחילה. היא מתנהלת בסוריה, ע'י שליח, ומשם תתפשט. מי ייתן ונראה השנה את אחמדינג'ד, חמנאי וכל יתר החמנים/המנים תלויים על עץ כמו הרשע העירקי שאת סופו זכינו לראות -
סדאם חוסיין.
ובשנה הבאה תהיינה בחירות בארצות הברית, וגם כאן - שימו לב לתופעה פתולוגית, יחידה במינה. התקשורת הישראלית, למן השמאל הקיצוני ועד לזרם המרכזי ועד בכלל, להוציא רק את הימין הקיצוני - כל התקשורת הזאת, המקיפה יותר מ-90% מכלל הכותבים והמשדרים, מתייצבת כאיש אחד מאחורי אובמה - בהתלהבות, בהתמסרות ומתוך הטיה חד-צדדית, כפי שאנחנו רגילים לראותה אצלם רק כשמדובר בעקירת יישובים או בהוצאת ישראל מתוך ארץ ישראל. תשאלו, מה איכפת להם כל כך מבחירות בארץ זרה מעבר לים? מפני שאובמה הוא תקוותם האחרונה, להוציא את לב הארץ ואת לב בירתה מידי עמם ומדינתם. זו כאמור מחלת נפש, ובתור שכזו אין לה הסבר רציונאלי.
אובמה, לעומת זאת, שפוי לחלוטין, אך עימו יש לנו בעיה אחרת: האיש מזדהה לחלוטין עם העניין הערבי. אם לדייק, זה לא שהוא 'בעד' הערבים. כאלה יש הרבה. מעבר לזה, הוא כביכול ערבי בעצמו: חושב כמוהם, חש כמוהם, משקיף על המציאות ושופט אותה - כמוהם. על כך יש להוסיף רגישות ופגיעות אישית, ונתניהו על הכוונת. מדוע? דווקא לא בגלל חטאיו ושגיאותיו, כי אם להפך - בגלל אותה מידה של מעשים טובים שנתניהו עשה, למשל סירובו לאמץ את גבולות 67' ולהקפיא לחלוטין כל בנייה בירושלים וביהודה ושומרון. על כל אלה צפוי שאובמה, אם חלילה ייבחר, יבוא עימו - ועימנו - חשבון.
על כך יש להוסיף את מצרים החדשה, הנשלטת ע'י האחים המוסלמים. מורסי, בחוכמה רבה, אינו שובר את הכלים בבוטות, הוא מנסה לרקום את הניתוק בינינו לבינם מתוך ההסכמים, לתמרן אותנו לתוך פינה שבה ניראה אנחנו כעקשנים, אם לא כמפירי הסכם. לכל העולם זה ייראה הגיוני שהוא דורש לשנות את הסכם השלום כדי שיהיו לו הכוחות להכות את הטרור שהשתלט על סיני. תשובתו של ליברמן, שלמלחמה בבדואים יש לו כוחות די והותר, עלולה להתקבל בעולם כקנטרנית. על טענתנו, שעצם ההידרדרות למצב של 'אין שלטון' בסיני מהווה הפרת הסכם השלום מצידם, יאמרו שאנו מעכירים את האווירה. עכשיו שלף מורסי עוד קלף: הוא מכריז, שיילחם מעתה בעד זכויות הפלשתינים למדינה, וזאת בהסתמך על הסכם קמפ-דייויד שמצרים חתומה עליו. לא חשוב, שעל מדינה לא כתוב שם כלום, הוא חיפש ומצא עילת סכסוך נוספת.
בלחץ על ישראל ימצאו אובמה ומורסי מהר מאוד שפה משותפת, ואליהם יתחברו כוחות ההרס הפנימיים, אלה המייחלים לניצחונו של אובמה, אך ורק למען המטרה של מחיקת הנוכחות היהודית מלב ארצם. לשמאל בישראל יש בעניין זה הרגשת דחיפות מיוחדת, פן יאחר את המועד ומפעל ההתנחלות כבר יהיה לחלוטין בלתי הפיך. כל הלחצים, מכל העברים, יתנקזו אל תוך דרישה אחת, שהיא גם דרישתה האולטימטיבית של הרשות הפלשתינית כתנאי לחידוש השיחות: הפסקה גמורה ומיידית של כל בנייה ביהודה ושומרון ובירושלים שמעבר לקו הירוק.
הפסקת אש בלבד בל ניתן לשקט ולרוגע של השנה החולפת להשלות אותנו. יש לנו הפסקת אש בלבד, לצורך הבחירות באמריקה. או, אם תרצו, אנו נהנים מן השקט שלפני הסערה, אותו יש לנצל לקראת המערכה המכרעת שעוד מחכה לנו. אולם למערכה הזאת לא נבוא, תודה לאל, בידיים ריקות.
ראשית, בשנה הזאת תהיה מערכת בחירות גם כאן בארץ, בראשית השנה או בסופה. בבחירות האלה אין לליכוד סיכוי ללא הכוחות הלאומיים, בין במפלגתו ובין במפלגות-אחיות. נתניהו יהיה נתון אומנם ללחץ מבחוץ, אך גם ללחץ נגדי מבפנים.
שנית, אנחנו, בלי עין הרע, התחזקנו בשנים האחרונות גם במניין וגם בבניין. היה פעם חלום רומנטי של 'התנחלות בלבבות'. בלבבות השמאל המקצועני, אלה המתפרנסים מן המיליונים של תעשיית השלום, בלבבות הפנאטים שכל חייהם הרגשיים ניזונים מן השנאה, בלבבות הישראלים המזדהים עם פלשתין והפלשתינים עד כלות - בלבבות של כל אלה לא התנחלנו גם השנה ולא נתנחל. כן הצלחנו להתחבר אל אלה שהיו בארון, שפחדו להזדהות כפטריוטים של ארץ ישראל. מספרם של אלה גדול מאוד, והוא עולה בהרבה על האובדים והנידחים בארצות השלום, שלא ישובו עוד. הודות ליוצאים מן הארון מתחולל שינוי ניכר לטובתנו בדעת הקהל, בסקרים ואפילו בזרם המרכזי של התקשורת.
יוזמות חשובות צמחו במחוזותינו - מחקלאות בוטיק ועד לארגוני משפטנים שהחלו לשלול מן השמאל את המונופול על ניצול בתי המשפט כזירת מאבק על ארץ ישראל. הביקורים המאורגנים בשומרון ובבנימין ולאחרונה גם ביהודה מחוללים פלאים, ודווקא אצל מעצבי דעת קהל. האיש ברחוב בתל אביב לומד לדעת שהתנחלות זו גם אוניברסיטה וגם היכלי תרבות, לא רק 'גבעות'. ולמרבה הפרדוקס, דווקא פרשיות האולפנה ומגרון חיזקו ולא החלישו אותנו. מר ישראלי למד לדעת, שגם יישוב שלפי הטענה הוקם על אדמה פרטית וחייב לפנותה על-פי צו של בית משפט, אינו עובר מן העולם כחלומו הרטוב של השמאל, כי אם המדינה מממנת את הקמתו מחדש, על גב ההר, ואף בעוצמה מוגברת: במגרון תישאר במקום נוכחות יהודית ובנוסף יהיו שני יישובים - מגרון החדשה ואדם-מזרח. בבית-אל, בנוסף על הבתים שיועתקו למקום אחר בתוך היישוב, נבנים בתים חדשים פי עשר במספר, ועוד מאות במקומות אחרים כמו באפרת ובקריית ארבע. על כך יכולה '
שלום עכשיו' לומר במילותיו של המלך פירוס: "עוד ניצחון כזה ואבדנו".
בכלל, הייתה בנייה חשובה בשנה הזאת, בעיקר ביישובים הקטנים בעומק השטח, אשר שם תוכרע המערכה על הארץ. גם בכנסת, ובין היתר בסיעת הליכוד, זכתה ההתיישבות בידידים נאמנים, אשר לא מעט ממה שהושג, הוא הודות להם. בשנה הזאת זכינו גם בהישג הבלתי רגיל של דוח
אדמונד לוי, שעוד לא התחלנו לחוש את השפעתו המיטיבה, מרחיקת הלכת. וזכינו בפסק דין חשוב, המחייב את המדינה להחזיר לנו את החזקה על בית השלום בחברון. גם הקמת ועדת השרים להתיישבות היא צעד קדימה, וכל אלה הם כלים שצריך לדעת להשתמש בהם במאבק הצפוי לנו.
כאמור, אל המאבק הזה לא נצא בידיים ריקות, ובכל זאת, מה שיכריע זו הרוח, וראשית חכמה אסור להיתפס לשאננות, כאילו עניינה של ארץ ישראל כבר הוכרע. בן רגע אופק בהיר יכול להתקדר, ואנו נמצא את עצמנו במלחמה על הקיום.
אם רק נהיה מוכנים נפשית ולא נופתע, יש לנו כל הסיכויים לנצח.
