הנוער מצביע ברגליים

בקרב המנהיגות הערבית עצמה, מבל"ד ועד התנועה האיסלאמית, שוררת הסכמה כבר שנים: לאו גורף ומוחלט לשירות לאומי, לא בהתנדבות וודאי שלא בכפייה. ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל אף מינתה רכז מיוחד לפרויקט המאבק בשירות הלאומי, איימן עודה מחד"ש. עודה לא מתנגד באופן רשמי לרעיון של תרומה לחברה, אולם הוא טוען כי מטרת השירות הלאומי היא להביא בסופו של דבר את הערבים לשרת בצה"ל, מה שכמובן לא יעלה על הדעת מבחינת המנהיגות הערבית. למרבה צערה, המנהיגות הערבית מנהלת מלחמת מאסף נגד תופעת ההתנדבות לשירות הלאומי בשנים האחרונות.

נתוני ההתנדבות מעניינים במיוחד, שכן הם מרסקים דעות קדומות באופן מפליא. ראשית, הרוב המכריע, כ-80 אחוז מהמתנדבים, הם מוסלמים ולא נוצרים, אוכלוסיה שאפשר היה לחשוב שתוביל את המגמה בשל אורח החיים המערבי יותר, כביכול, של בניה. בנוסף, 90 אחוז מהמתנדבים הם בנות. לא זו אף זו, רבות מהן דווקא בנות כפריות. כלומר, בנות מוסלמיות הן המובילות כיום בשבירת טאבו פוליטי ערבי מרכזי. הן אלה שמושיטות יד לשינוי מצבן האישי מחד, ולשינוי חיובי בקשרי החברה הערבית ומדינת ישראל מאידך.

איה שיהאב, 18, לא מבינה מה החידוש הגדול. "אנחנו חיים ב-2012, לא?" היא מצחקקת, "בנות מוסלמיות היום נמצאות בכל מקום". שיהאב משרתת שירות לאומי ב'מרכז לצעירים' של עכו. שיהאב וחברתה, איסלאם כוואמל, מסייעות לילדים ולמבוגרים, רובם יהודים תושבי העיר, בתחום הכרת המחשב. שתיהן מרוצות מאוד ומבקשות להמשיך לשנת שירות שנייה. הסיבות פשוטות וגלויות: השירות הלאומי מקדם את בנות הצעירות צעד קדימה בחיים. "על שנתיים שירות מקבלים מלגת לימודים לשנה שלמה", מסבירה שיהאב, "מכינה לאוניברסיטה חינם, ויש גם מענק של העמותה שאנחנו משרתים דרכה בסוף השירות. זה עוזר לי בחיים. אני כבר לא צריכה לרוץ לאבא כל הזמן בשביל כסף".

לדברי זווד, רכזת העמותה לשוויון חברתי ושירות לאומי במגזר הערבי שמפעילה בין השאר את איה ואיסלאם, השירות הלאומי חשוב מאוד עבור הבנות. "אף שמדובר בסכומים צנועים בסך הכול, לבנות האלה המלגות והמענקים עוזרים להתחתן. העבודה עם יהודים משפרת להן את העברית, והיא תעזור להן בתעסוקה בעתיד. העובדה היא שכרגע יש לי המון פניות ואין לי תקנים לכל הבנות והבנים שרוצים לשרת שירות לאומי דרך העמותה".

אגב, אם מישהו חושב שיש לומר "שירות אזרחי" מטעמי פוליטיקלי-קורקט, הרי שעושה רושם שלמתנדבים עצמם אין שום בעיה עם המינוח "שירות לאומי", אולי להפך. הם חוזרים ומדגישים את המילים "שירות לאומי", ומרחיקים מעליהם את הפוליטיקה. "היו שאמרו לנו לא ללכת", אומרת איסלאם, "אבל אני לא מקשיבה להם. ההורים שלנו תמכו, החברים בכיתה תמכו, וזה מה שחשוב".

"אנחנו לא עובדים בשביל הממשלה", אומר עלי טארק, העושה את שנתו הראשונה בהתנדבות במתנ"ס העיר העתיקה של עכו ומתכנן להשלים שנתיים של שירות. "אנחנו עובדים בשביל עכו, בשביל אבא ואמא שלנו. אנחנו עוזרים לילדים בעכו וזה מה שיפה, ובנוסף מקבלים זכויות של יוצא צבא". בילאל חאמד עושה את יומו הראשון כמתנדב במתנ"ס אף הוא. הוא חולם ללמוד אימון כדורגל בוינגייט. חאמד וטארק, שניהם עכואים גאים, בטוחים שהעיר שינתה את פניה. "מה שהיה פעם מהומות כבר עבר, זהו", אומר חאמד, "עכו זו עיר שיהודים וערבים חיים בה יחד, כולם מבלים יחד. בחג של היהודים (יום העצמאות) אפילו הלכנו יחד לשמוע את אייל גולן. מי מוכן לוותר על אייל גולן?".

אכן, מי שהיה בעיר לאחר מהומות יום הכיפורים של 2008, כשהעיר הייתה כמעט במצב מלחמה, לא יכול שלא להתרשם מההשקעה העצומה בפני העיר בשנים האחרונות, בייחוד בעיר העתיקה שבה שוכנת אוכלוסיה קשה במיוחד, שגם במגזר הערבי נחשבת אתגר לא פשוט. טארק, תושב העיר העתיקה, מהלך בה כמדריך תיירים גאה. חבריהם של טארק וחאמד יושבים בבתי-קפה, משחקים בקלפים ומעשנים נרגילות. אחד חולף רכוב על סוס. רוב הבנים מתייחסים בביטול לרעיון השירות הלאומי. לא אומרים שום דבר מיוחד נגד, אך מגלים אדישות. "אני רוצה ללכת לעשות חיים", אומר בפשטות צעיר בשם חאמד מעל גבי סוסו, "לא מעניין אותי השירות הלאומי". אחרים מסרבים להתייחס ישירות. השתיקה מבעד מסך עשן הנרגילות אומרת אולי הכול: לא תודה, תעזבו אותנו בשקט.

בנות לעומת זאת מגלות הרבה יותר התלהבות. "בטח שאני רוצה ללכת, כולם בכיתה שלנו רוצים ללכת", אומרת באדר, תלמידת שביעית בת 17, מדוכן המיצים הסחוטים של הוריה. היא רוצה להתנדב במד"א גם בתקופת התיכון. בשירות הלאומי היא מקווה לסלול דרך ללימודים אקדמיים. "יעזרו לי גם במימון הלימודים וגם במימון המעונות באוניברסיטה", אומרת באדר ומגלה שאמה מעודדת אותה להתנדב לשירות לאומי. "המון ילדים שירתו והם ממש אוהבים את זה".

ודאי שהשירות הלאומי לא מגשר על כל הפערים, הקשיים, האיבות והסכנות שבחיי ערבים ויהודים במדינת ישראל, אבל הוא ללא ספק מאפשר לצעירים שרוצים שינוי מסגרת להתקדמות ולביטוי אישי. כשלעצמו, זה ודאי הישג גדול. "אנחנו מתמודדים על לחץ חמור ואלים נגד השירות בתוך המגזר הערבי", אומר ראש מנהלת השירות הלאומי שר-שלום ג'רבי. "היו כבר תקיפות פיזיות ומילוליות של מתנדבים ורכזים, כולל מידי אנשים שנושאים תפקידים ציבוריים ומקבלים מימון של המדינה. ח"כ זחאלקה קרא להם 'מצורעים' וראש המועצה המקומית עראבה נתן הוראה למנהלי בתי ספר יסודי במועצה לסלק את המתנדבות מבתי הספר, וכך אכן קרה. ובכל זאת, לפני שנה היו 1,100 מתנדבים במגזר הערבי, והשנה כבר 2,400. זה גידול עצום. כל מי שרצה לשרת השנה מצאנו לו תקן, גם אם לא בדיוק במקום שבו הוא רצה לשרת.

"יש לנו פניות ממשרדי הממשלה השונים ששמחים מאוד לכוח עזר - האוצר, ביטחון הפנים, איכות הסביבה ואחרים. יש היום מתנדבים במכבי האש, במד"א ובמשטרה". לדברי ג'רבי, 75 אחוז מהמתנדבים במגזר משרתים בתוך הקהילה הערבית, ורבים אחרים מסייעים לערבים גם במסגרת שירות מעורבת, למשל בבתי חולים.

"זה המענה הכי טוב לכל המנהיגים הערבים מעוררי המחלוקת", אומר עאטף קארנאווי, יו"ר העמותה לשוויון חברתי ושירות לאומי המפעילה כ-600 בני שירות מהמגזר הערבי. "מה יהיה הסוף של הילדים שלנו ששומעים כל היום את ההסתה הזו נגד המדינה? איזה עתיד מציעים להם המנהיגים שלא עושים כלום עבור הערבים בישראל? הנוער שלנו צמא להשתלב, צמא להצליח. הם רוצים להיות מסוגלים לדאוג לעצמם כמו שהיהודים דואגים לעצמם. להיות מסוגלים להתנהל כלכלית, להיות חלק מהחברה הישראלית. רוצים רווחה, רוצים לחיות. תאמין לי שאם היו לי עוד תקנים הייתי מגייס עוד הרבה יותר צעירים".

ההנהגה הערבית טוענת שאתה יוצר לגיטימציה למדינה הציונית בקרב הנוער.

"מדינת ישראל לא טובה לפוליטיקאים הערבים? שיראו מה קורה בלוב, בסוריה, בעירק, ויגידו תודה שהם חיים במדינה דמוקרטית".

למרות הדברים, שר-שלום ג'רבי מסתייג מהדיבורים על חיוב שירות על-פי חוק. "הביקוש הוא גדול, אבל דבר אחד חשוב: שלא יהפכו את השירות הלאומי לחובה בחוק. זה ישחק רק לידי הקיצונים, יעורר אנטי ועלול להרוס את מה שכבר קורה בהצלחה רבה כל כך. מלבד זאת, מישהו חושב שיהיה אפשר לגייס לשירות לאומי בכפייה בנות דרוזיות? בנות דתיות? בנות חרדיות? אנשים לא יודעים על מה הם מדברים".

עו"ד חיים נתיב, איש שב"כ בעבר המעורה היטב באוכלוסיה הערבית בישראל, טוען אף הוא שגיוס חובה יהיה טעות. "לא צריך לחוקק כלום", הוא אומר. "כל שצריך הוא לפתוח את הדלתות והמציאות תהיה חזקה מהכול. אני יודע שבמגזר הערבי רבים מאוד, ובכללם מוסלמים, היו מתגייסים לצה"ל אם היו פותחים להם את הדלת. אולי לא בתפקידי לחימה, הם הרי לא רוצים להילחם בערבים, אבל כן להיות חיילים, במדים, עם סמל. הם כמהים לזהות ושייכות. אם היו מקיימים כוח שמירת שלום ישראלי, למשל, אני בטוח שערבים היו מתגייסים אליו בשמחה. נוער ערבי, כמו נוער יהודי, משתוקק ללבוש מדים, להחזיק נשק. זה לא פשוט, אבל זה אפשרי. ברגע שברירת המחדל לא תהיה 'לא' אלא 'כן', הרבה דברים יתחילו להשתנות".