בבוקר ההכרעה בשאלת קיומו של עיתון
מעריב (יום ג', 23.10.12), מפרסם העיתונאי
בן כספית מאמר במעריב ובו קריאה והמלצה לשופטת בית המשפט המחוזי,
ורדה אלשיך, למסור את העיתון לידיו הנאמנות של איש העסקים אלי עזור. המלצה רעה ודמגוגית, כפי שאפרט בהמשך.
גם אם נתעלם מכך שבמאמרו לא טורח בן כספית לדווח לקורא, כי תחנת השידור שבה אלי עזור הינו שותף מרכזי (103FM) ומשמש כאיש הדומיננטי בה - מטעם הבעלים, היא המשלמת את שכרו החודשי, בסכומים בלתי מבוטלים, הרי שמדובר בהמלצה נפסדת ומטעה. בן כספית אומנם לא נוקב במאמר בשמו של עזור, אך הוא מפרט את רשימת נכסיו והישגיו של האיש, כך שאין לטעות בזהותו.
כשאני קורא את נימוקיו המגוחכים של בן כספית - מדוע כדאי למכור את מעריב דווקא לאלי עזור, ולא למו"ל שלמה בן-צבי, אני מבין טוב יותר מדוע מאס הציבור בעיתון מעריב בכלל ובשקריו של בן כספית בפרט, ומדוע ניכרת מצד רבים, למרבה הצער, שמחה לאיד, נוכח קריסת העיתון.
בן כספית מציג את עזור כמו"ל נאור ולוחם למען
חופש הביטוי, בלי אג'נדה. דבר זה מופרך ונוגד את האמת. עזור, המחובר בטבורו ל
ארנון מוזס ומתואם עימו בלא מעט מהלכים, הוא דוגמה לאיש חרוץ ומוכשר שאמנם טיפס למעלה, ממעמד של עיתונאי למעמד של מו"ל, וגם הצליח מאוד בעסקיו. אך הוא מהווה, לדידי, דוגמה למו"ל המקדש קשרים ועסקים על-חשבון חופש הביטוי. וגם צנזורה אינה בלתי עניינית אינה זרה לו.
בן כספית, הידוע בשקריו לציבור הקוראים, מנסה הפעם להטעות את בית המשפט ואת השופטת. כי זאת יש לדעת: אם תאושר מכירת מעריב דווקא לעזור, יתעצם עוד יותר דווקא כוחו של ארנון מוזס - המקיים קשרי גומלין עם עזור. אפשרות זו נכון וכדאי לסכל, שכן היא עומדת בסתירה לצורך להבטיח חופש ביטוי.
