בית המשפט העליון קיבל ברוב דעות את ערעורו של יוסף נוי, מנהל מטבח במרכז רפואי, אשר הורשע בבית המשפט המחוזי בשתי עבירות של בעילה אסורה בהסכמה של שתי עובדות מטבח אשר היו תחת פיקוחו.
המתלוננות: א', ילידת 1964, וצ' ילידת 1957, עבדו במטבח של מרכז רפואי תחת פיקוחו של נוי. בכתב האישום הראשון שהוגש לבית המשפט המחוזי, נטען כי נוי נהג להחמיא לגופה של צ' ולהעיר לה הערות בעלות אופי מיני, נהג לגעת בחלקי גופה השונים, לתפוס את חזה, לאחוז במותניה ובחלק מהמקרים אף להניח את ידה על איבר מינו, כל זאת, בניגוד לרצונה.
ביום מסויים, במהלך העבודה, תפס נוי את צ', משך אותה בכוח לחדר סמוך, וקיים עימה יחסי-מין שלא בהסכמתה החופשית ותוך שימוש בכוח.
על-פי הנטען באישום השני, נהג נוי להזמין את א' למשרדו, שם ליטף את ידה וחזה לצורך סיפוק וגירוי מיניים, כל זאת תוך שהוא מבטיח לדאוג לקידומה בעבודה. ביום מסויים, במהלך משמרת ערב, קרא נוי לא', תפס אותה בידה ומשך אותה לתוך חדר המחסן שבבית החולים, וקיים עמה יחסי מין שלא בהסכמתה החופשית ועקב שימוש בכוח.
בפני בית המשפט המחוזי הודה נוי כי קיים יחסי מין עם המתלוננות, אך העיד כי אלה נעשו בהסכמה מלאה.
בית המשפט מצא סתירות רבות בעדותן של המתלוננות. כך למשל, עלתה השאלה כיצד זה שצ' הביאה את א', חברתה הטובה, לעבוד במטבח בית החולים על אף ההטרדות והאונס שעברה על-ידי נוי, כל זאת מבלי להזהירה מפניו.
בפסק הדין שהתקבל בבית המשפט המחוזי זוכה נוי מהעבירות שיוחסו לו, והורשע בשתי עבירות של בעילה אסורה בהסכמה, אשר לא יוחסו לו בכתב האישום המקורי. על נוי נגזרו ארבעה חודשי מאסר על תנאי.
בערעור שהגיש נוי לבית המשפט העליון טען זה, כי במקרה של עבירת הבעילה אסורה בהסכמה חלה התיישנות בעניינה של צ', מכיוון שהתלונתה הוגשה בשנת 1996 בעוד שתקופת ההתיישנות הינה 5 שנים. עוד טען, כי לא ניתנה לו האפשרות להתגונן מפני אישום זה וכי כלל לא ניתן לקבוע שיחסי המין שקיים עם המתלוננות התבצעו "תוך ניצול מרות ביחסי עבודה", כהגדרת העבירה בחוק העונשין. לטענתו של נוי, יחסי המין היו ביוזמתן של המתלוננות, "כאמצעי לצבור לעצמן זכויות והטבות במקום העבודה וכדי לחזק את מעמדן במטבח".
בדיון שהתקיים בבית המשפט העליון בפני השופטים אדמונד לוי, אליעזר ריבלין ועדנה ארבל, מקבל השופט לוי את טענתו הראשונה של נוי לעניין התיישנות העבירה בה הורשע בעניין צ' ומזכה אותו ממנה ודוחה את טענתו לעניין קיפוח זכויותיו להתגונן מפני העבירה בה הורשע.
סעיף 346(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 קובע כי "הבועל אשה שמלאו לה שמונה עשרה שנים תוך ניצול מרות ביחסי עבודה או בשירות או עקב הבטחת שווא לנישואין תוך התחזות כפנוי למרות היותו נשוי, דינו - מאסר שלוש שנים". הדיון המרכזי נסוב סביב השאלה האם התקיימו במקרה זה יחסי "מרות" ויחסי "ניצול" על-ידי נוי.
"המחוקק ביקש למנוע מאנשים המחזיקים בכוח וסמכות כלפי אנשים אחרים - ויהיו הראשונים מעסיקים, מפקדים, מטפלים או אנשים המצויים בעמדת סמכות אחרת - מלעשות שימוש לרעה בכוח סמכותם כלפי אלו הנמצאים בעמדת נחיתות לעומתם, הכפופים להם או התלויים בהם, לצורך קבלת טובות הנאה מיניות. הוא ביקש למנוע ניצול בלתי הוגן של סמכות שיש בו כדי לעוות את אוטונומית הרצון של הקורבן, ולהכפיפה למאווייו של בעל הסמכות" כותב השופט לוי בפסק דינו.
המייחד את סעיף זה, הוא העובדה שאין משמעות להסכמה או אי ההסכמה של הקורבן לקיום יחסי המין, כך שאפילו אם ניתנה הסכמה שכזו ניתן להרשיע לפי העבירה האמורה.
כאמור, נוי טען כי כאשר היוזמה לקיום יחסי המין עם המעביד מגיעה מצידו של העובד, מתוך מטרה ורצון מודעים לקדם את ענייניו במקום העבודה, אזי אין "ניצול מרות", ואין מקום לקבוע שהמעביד עושה שימוש לרעה בכוח סמכותו.
השופט לוי מסתייג מקביעה נחרצת זו וכותב: "לכאורה, ביוזמה זו (של העובד לקיום יחסי מין, נ.י) יש כדי להראות כי הסכמת העובד לקיום המגע המיני הנה פרי רצונו החופשי, ואינה הסכמה מאולצת וכפויה, תוצאת ניצולם הפסול של יחסי מרות. מאידך, הייתי נמנע מלקבוע כלל גורף בעניין, נוכח כך שבהחלט ניתן להעלות על הדעת מצבים בהם "יוזמה" מצד עובד לקיים יחסי מין עם המעביד, תהא אף היא יוזמה "טכנית" בלבד".
עוד קובע השופט, כי בין הצדדים התקיימו יחסי מרות, אך המתלוננות הן אלה שיזמו את המגע המיני וכי אין כל אינדיקציה לכך שיוזמת המתלוננות לקיים יחסי מין עם נוי התרחשה על-רקע ניצולם של יחסי המרות.
"לא הוכח כי המערער הבטיח למתלוננות דבר-מה, כי איים לפטרן או לשנות מתנאי עבודתן או שהשמיע איום או דרישה מכל סוג, מפורשים או משתמעים. ברי כי אין הכרח - לעניין התקיימותה של הנסיבה בדבר ניצול מרות ביחסי עבודה - להשמעת איום מפורש או סמוי מצדו של המעביד, אך בענייננו - לא הוכח כי ניתן ולו בדל הבטחה משתמעת... המתלוננות בחרו לקדם את ענייניהן ולהיטיב את תנאיהן במקום העבודה בדרך בה בחרו, והמערער - ביודעו כי כך הם פני הדברים - נעתר להן" כותב השופט לוי.
משכך, ביקש השופט לוי לזכות את נוי מאשמת בעילה אסורה בהסכמה.
כנגד דעתו טענה השופטת ארבל, כי העובדה שנוי היה מודע לכך שהמתלוננת א' מבקשת בעזרת יחסי המין להשיג טובת הנאה או יחס מועדף, מבססת את המסקנה כי הוא ניצל את יחסי המרות. משכך, ביקשה השופטת ארבל להשאיר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי על כנו.
השופט ריבלין אשר הצטרף לדעתו של השופט לוי הכריע את הכף במחלוקת בין השופטים.
בית המשפט מקבל את ערעורו של נוי ומזכה אותו מעבירת בעילה אסורה בהסכמה.
