שורות אלו נכתבות ביום ארבעה בנובמבר , יום שבערבו בשנת 1995 חשה המדינה מה עלולים לעשות לה שלושה כדורים בגבו של ראש ממשלתה.
אנחנו בתחילת נובמבר ונפרדנו מחודש אוקטובר. חודש, שבימיו האחרונים לפני 56 שלחנו את מיטב בני הנוער שלנו לשזוף בעיניהם וברגליהם את כל מרחבי סיני בסיוע טנקים, באמצעות חיל רגלים וחיל אוויר. תוך כארבעה ימים 60000 קמ"ר של מדבר סיני היו בידינו. על מזבח ההצלחה הצבאית הקרבנו במזבח הדמים מאות רבות של בני נוער טהר חלומות .
מלחמת סיני ב-1956 הייתה פרשת דרכים מדינית צבאית בחיי המדינה הצעירה, לא רק עקב העובדה שהמלחמה הזו הייתה סימן למלחמות הבאות, אלא בעיקר עקב הכנסת "אלוהי ההבטחה" לשיח המדיניות הישראלית. "אלוהי ההבטחה" "העזוז והגיבור" הוא חלק מהארסנל של השיח הצבאי, כי אחרת אי-אפשר להבין כיצד מדינת ישראל עם שטח, החוצה את ה-20.000 קמ"ר אחרי הסכמי שביתת הנשק, מוסיפה לה 60.000 קמ"ר של מרחבי סיני ותבוסה משפילה לצבא המצרי, שאלפי חייליו מצאו את מותם בחולות סיני.
בעקבות מלחמת סיני "אלוהי ההבטחה" הרקיע לשחקי ההכרזה על הקמת "מלכות ישראל השלישית", עליה הוכרז בנאום נרגש וחגיגי של ראש ממשלת ישראל ושר הביטחון, דוד בן-גוריון, מעל דוכן הנואמים בכנסת ישראל .
למרות שלחץ אמריקני-רוסי הוריד כעבור כמה חודשים את בן-גוריון מגבהי השיכרות של מלכות ישראל ואילץ אותו להורות על נסיגה מבויישת ומבוהלת, הנוכחות של "אלוהי ההבטחה" תפסה תאוצה בחיי החברה הישראלית, ויש לה נוכחות חזקה גם במרכיבי הקואליציות שקמו ונפלו, ובמידה רבה גם יש לה נוכחית משמעותית בממשלה בראשותו של
בנימין נתניהו.
"צור ישראל" ממגילת העצמאות, שאיחד את נציגי כל הישוב בחתימתם על המגילה, הומר במלחמות ב-1956 וב-1967 ב"אלוהי ההבטחה".השימוש המיסטי בחזרה לשטחי אבות עשו שמות בציונות החילונית, כפי שראינו אותה בעת הקמת המדינה על חלק של ארץ ישראל, ועשה שמות במדיניות הישראלית. לצערי, הניצחון המוחץ והמהיר ב-1967 , שהניב כיבושים גדולים, האיץ את בשורת ההבטחה, המחזירה את עם ישראל לנחלת אבות. הנחשול הדתי לאומני, שסחף אותנו בעוצמות רבות ב-1967, הכריע לא רק את התנועה הציונית, אלא נתן מכה קשה להגיון הפוליטי, שעל כברת ארץ אחת חיים כאן שני עמים.
בשורת אלוהי ההבטחה נתנה מכה קשה לחובה \ ששומה עלינו לתת כתף לחיים לאומיים לשתי הישויות, כשהפתרון הפרגמטי ביותר הוא שתי מדינות לשני עמים. פתרון שבתחילה נראה על-ידי מצדדי החזרה לנחלת אבות כנעיצת סכין בעתידה של מדינת ישראל. פתרון שבמהוסס אפילו בנימין נתניהו הצהיר פעם אחת, שהוא מוכן לקבלו, אבל לא נראה שהוא מוכן ליישמו.
לצערי, מאותה מלחמה מיותרת ב-1956 ועד היום משדרת ישראל, שהיא עלתה מבלי שוב על דרך הכוחניות. ישראל מבהירה לנו ולשכנינו, כי היא שמה את כל יהבה על קלף הניצחון הצבאי, שהוא תמיד יהיה בידיה.
בכאב אני כותב שורות אלו. אני כואב על נוכחות הרהב כגורם מנווט , שלגבי דידי הוא בבחינת הימור גורלי והתגרות היסטורית .
אני חש כאב וצער, כי אין לי מדינה אחרת זולת מדינת ישראל, מדינה בה נולדתי, בה נולד אבי ואליה באו סבי בצעירותו וסבא רבא שלי. בה חיים ילדי ונכדי. אני חש כאב לנוכח ההימור הגורלי בשימוש בכוחנות כגישה מכתיבה כיום את חיינו בארץ הזו, גישה המכתיבה למעשה התגרות היסטורית וחוסר אחריות לגורלה העתידי של המדינה לה ייחלנו דורות. אני חש כאב וצער,שישראל הצעירה לתוכה בגרתי, ישראל שנהנתה ממוניטין של בשורה חדשה של העם היהודי לעולם, לרבות יבשות אפריקה ואסיה המתעוררות, חיה היום בסרט אחר, ובמידה רבה האשמה היא בנו.
למרבה הצער , כבר ב-1956 הלכנו כחברה שולל אחרי מנהיגות שביקשה להעניק למדינה הצעירה, המתעצבת ומתגבשת,
מלחמה שתצרוף את העם רב השבטים לעם אחד בכוח חווית הקרב והניצחון המהיר והמוחץ, מתוך אשליה כי למשק כנפי ההיסטוריה נושק ומלווה אותנו "אלוהי ההבטחה ".
למרבה הכאב, הדוקטרינה, שהשתלטה על חיינו ב-1956 עשתה חריש עמוק בחייה של החברה הישראלית. קמה חברה המקבלת בהבנה ובהסכמה לשים את כל יהבנו רק על הכוח כדי לשמור על כל הנכסים, שנועדו לנו על-ידי ההבטחה האלוקית. זאת בלי להביא בחשבון שתפישה כזאת מביאה למלחמה שבעקבותיה חייבות לבוא הכנות לעוד מלחמה.
בכל מלחמה קימת גביית מחיר מצטבר, עד שלבסוף, במלחמה תורנית כלשהי, המחיר יהיה גבוה מכדי יכולתה של החברה הישראלית לשלמו . בינתיים אנחנו משלמים את מחיר ההשחתה הבלתי נמנעת, הנובעת מהשימוש בכוח הצבאי ובשליטה שכפינו על עם אחר היושב על אדמתו, כשאלוהי ההבטחה מוליך שולל חברה ויותר מדי נציגים נבחרים בממשל שלנו - ש"זה שלנו, ורק שלנו ולנצח יישאר שלנו".
כיום ממשלת ישראל מנהלת את מדיניותה בין שחרור הצהרה לא מחייבת בדבר שתי מדינות לשני עמים ובין היותה כבולה בידי הטרוף המשיחי לשמירת "נחלת אבות".
אני כותב מתוך כאב, שאנחנו שומטים את הסיכוי לשלום בארץ הזו, מבלי לדעת אם סיכוי כזה יהיה עוד לפתחנו, והולכים שולל אחרי הבטחה שמימית שמנווטת את המעשה המדיני.
כל עוד ראש הממשלה מגמגם מתוך אילוץ כפוי על שתי מדינות לשני עמים, ובפועל הוא חנוק בידי ישראל ביתנו, הרי בעמדה המגמגמת ישנה התגרות היסטורית.
אני מיחל לכך שישראל תנטוש את "בשורת" אלוהי ההבטחה, ותפנה מדרך ההימור על קלף הכוח לדרך ההתפשרות ולראיית עצמה כפרטנר החותר להתקיים בהרמוניה עם סביבה ערבית-מוסלמית ולא כטריז, כנטע זר, כמצודה במצור נצחי שסופו עלול להיות שחיקה, התשה והתמוטטות החברה הישראלית.
