תענה לי ב"כן" או "לא" - ציוותה
אילנה דיין את ראש הממשלה. ושוב חזרה על הציווי, בניסיון להביך את
בנימין נתניהו. העיתונאית הדעתנית גילתה תקיפות הגובלת בחוצפה כלפי העומד בראש הממשלה. ומנגד - רוך גובל בחנופה כלפי מי שהיה ראש הממשלה.
האם לא ברור מכאן, מהיכן נולד רעיון התחקיר ה"עובדתי" הזה? מי שיתף עימה פעולה, מי עשה למי מניפולציה על חשבון כמעט-גילוי של סודות מדינה כמוסים, בניסיון להפיח רוח גבית לקמפיין של מי-שהיה, ומתוך רצון להביך את ראש הממשלה?
אז ככה: ראש הממשלה לא הובך. ראש הממשלה לא נדחק לפינה שאליו ניסתה לגרור אותו המראיינת החריפה. ראש הממשלה השיב רק מה שרצה להשיב. הוא גילה אחריות ממלכתית מול האיום האילנה-דייני, ועם זאת לא שינה דעתו באשר לאיום האירני.
בניגוד לשני האהודים - שר הביטחון וראש הממשלה לשעבר - לא שיחק נתניהו את המשחק הפוליטי הזול. הוא עמד בקרירות ובאיתנות במטח שאלות הנוקבות, הקוטעות, שאינן מאפשרות לו להשלים משפט, ואכן - לא ענה ב"כן" או "לא". הוא אפילו לא התפתה לנפנף את האורחת מלשכתו. אני בטוח שהוא זכה באהדת צופים רבים, למגינת לבם של אולמרט וחבורתו.
אבו-מאזן "רודף השלום"
מי שכן זוכה לאהדת התקשורת הישראלית - מלבד אולמרט ולבני - הוא דוקא האיש מרמאללה. מאז שנתן את הראיון הסחבקי לאודי (עוד אהוד...) סגל, גברו מניותיו של אבו-מאזן בבראנז'ה התקשורתית-ספרותית בישראל. הטון הפרשני, ולא רק ב
הארץ, מאז התראיין בערוץ 2, הוא שיש לנו כאן רודף שלום (בדמותו של יו"ר הרשות הפלשתינית) וסרבן שלום (ראש ממשלת ישראל).
מבחינה זו, אבו-מאזן, שזכה לביקורת חריפה בעזה ובעולם הערבי בכלל, השיג את מטרתו. הנה, למשל, סופר ישראלי, דויד גרוסמן, מעיד ששמע צליל חדש בדברים של היו"ר הפלשתיני. האיש - כך גרוסמן - אמיץ, ויתר על "זכות השיבה", ורק ראש הממשלה נתניהו אינו קשוב לקולות העולים מרמאללה. אין זה משנה לדידו של גרוסמן, שאבו-מאזן מיהר להבהיר (בערבית) שכלל וכלל לא ויתר על אותה זכות, שמשמעה כיליונה של מדינת היהודים.
אמרנו - סופר ישראלי? נשיא ישראל,
שמעון פרס, אף הוא משבח את אבו-מאזן, אף הוא חולק לו תשואות חן-חן! וזאת בניגוד לעמדת הממשלה הלגיטימית בישראל והעומד בראשה. היש שיבוש סמכויות חמור מזה במערכות השלטון? האין זה מסמן את ראשית שיבתו של פרס אל החיים הפוליטיים כראש מחנה השמאל?
עיתוי הראיון עם אבו-מאזן ספק אם היה מקרי. וכי מישהו לא ראה את יועץ הסתרים שהסתובב כחתן בחופה בלשכה ההיא, בעת הראיון? קוראים לו ד"ר
אחמד טיבי, נציג רשות הפלשתינית בפרלמנט הישראלי ועושה דברם של אדוניו ברמאללה. הלה שוחה במימי הפוליטיקה הישראלית כדג במים, מחרחר ריב סדרתי בין היהודים, שועל ערום שיודע איך לסחוט את אהדת גרוסמן ודומיו ליריב-האויב, בוודאי בימים של ערב בחירות.
מי זה אבו-מאזן האמיתי, ומה עמדותיו לאשורן - אין צורך לשאול אפילו את טיבי. הנה רק כמה ימים לפני הראיון ה"מתון" לאודי סגל, כתב בעצמו - בלי תיווכם של טיבי וסגל - בדף הפייסבוק שלו כהאי לישנא: "ישראל היא ארצנו הכבושה, לפלשתינים יש זכות גם על האדמות שכבשה ישראל לפני 67". לאמור: לא רק זכות לבקר בעיר הולדתו צפת, אלא גם לשחרר אותה מהכיבוש הציוני.
זהו אבו-מאזן, שאינו שונה מבחינה זו מעמיתיו הקיצונים ממנו בעזה ובלבנון. כל ההבדלים ביניהם הם טאקטיים גרידא. אז יש לנו עצה לדויד גרוסמן: טוב תעשה אם תקרא את כל התבטאויות אבו-מאזן, ולא באופן סלקטיבי, ואז תשאל את שאלותיך. רצוי שתפנה אותן אליו, לא אל ראש ממשלת ישראל.
