1. עת מלחמה. הימים אינם כתיקונם. מתי היו? "עת מלחמה גם צלם הדברים האלה היה צלמה", כתב אלתרמן. ומרוב צְלָמים וצַלָּמים ושידורים ופרשנים וכוונות גלויות ונסתרות והצהרות ואזעקות, עיקר שכחנו. על מה המערכה? לא עוסקים בזה, אלא בחשש מהסתבכות ומכניסה קרקעית ו"לגיטימציה". בינתיים, הפסקת אש.
כל מערכה והמילה המנחה שלה. דווקא המילה הזאת דוחקת לדרוש במופלא ממנוּ. הרוצה לגיטימציה יפשפש במעשיו. אפשר להתחיל מהסוף - לפני כשבע שנים יצאנו מרצועת עזה, החרבנו יישובים והותרנו חבלי ארץ פורחים לשכנינו. על הדרך הסתכַּנו בקרע פנימי עמוק, שנביאי הזעם בתוכנו איימו שיתפרץ עלינו כהר געש של מלחמת אחים.
לשמחתנו עברנו את הניסיון בשלום. גם שכנינו נוסו בניסיון - היַצליחו להפוך את הארץ ההיא לישות עצמאית פורחת החיה איתנו בשלום? מישהו דיבר על "סינגפור של המזרח התיכון". הכל היה שם. פוטנציאל אדיר שחיכה להזדמנות היסטורית. אבל תחת הברוש עלה נעצוץ ותחת ההדס עלה סרפד, חמאס התהפך על פת"ח, ושטחי היישובים הישראלים הפכו למחנות אימונים וקיני שיגור ומחסני נשק.
על פני השטח החיים המשיכו בשגרתם המדומה, בעוד שמתחת הפך חבל הארץ הזאת לספרטה קיקיונית. לא רק היישובים בדרום היו לבני ערובה, אלא גם תושבי הרצועה, נשים וטף, אימהות ותלמידי בית ספר, כולם הפכו מגן אנושי שמאחוריו ובתוכו הסתתרו אלה שהקדישו את חייהם למותנו. ואנחנו התרגלנו.
אנחנו למודי הסתגלות. "מה הם הקסאמים", אמר פעם פקיד בכיר, "חפצים מעופפים". ובאמת ההתרגשות דעכה, וכאמור התרגלנו. גם כשהקסאמים היו לגראדים ונחתו על באר שבע ואשקלון וצפונה לאשדוד בואכה תל אביב. עכשיו נחשוב מה היה פה לפני כ-12 שנים, ומה חוו אחינו ואחיותינו תושבי הדרום, יום יום, במשך התקופה הזאת.
שיגרה ארורה שהסכמנו עימה. על זה ניטשה המערכה. על הזכות לשיגרת חיים נורמלית. על הבית. "עוד ימשכו המה, כמו נימה מחלב / נפשו של דור, גם בשדה זרועה / לזכור, לא רק לרע, ימי רעה".
2. הרצון המובן של רבים אצלנו היה לראות את חמאס זוחל על גחונו ומתחנן להפסקת אש. בתרבות המזרח-תיכונית קשה מאוד להשיג תמונה כזאת, אם כי מאחורי הקלעים אלה אולי רוח הדברים. גם עזה חטפה את ה"דאחיה" שלה, כפי שאירע לחיזבאללה ב-2006.
בנייני ממשל רבים בעזה שוטחו עד עפר, מאגרי תחמושת העיפו בניינים לאוויר, בכירים לא מעטים חוסלו, והאחרים נחבאים בחוריהם. מכמה כיוונים שמעתי, שחמאס היה מת לחזור ליום רביעי ההוא של חיסול אחמד ג'עברי. ובכל זאת, כמו משטרים וארגונים אחרים באזור, חמאס ימשיך להשמיע את "קול הרעם מעזה" ולנפק ידיעות ותמונות שקריות.
דרישת האמת היא תלוית תרבות. יש פה משל לתרבות שכנינו: לא משנות העובדות, לא משנה מצבם הגרוע של ערביי המזרח התיכון, הנחיתות המדעית והטכנולוגית, החברתית והמוסרית, היעדר הדמוקרטיה,
חופש הביטוי והפולחן - זה לא משנה, כל עוד בתודעתם הם עדיין רואים עצמם עליונים על השאר.
מבחינה זו, חמאס גרוע מאל-קאעידה, משום שמדובר בממשלה האחראית למיליון וחצי תושבים, אבל פועלת כארגון טרור מפיוזי. הסוציולוג, פרופ' עוז אלמוג, כתב השבוע, ש"גם אם עזה הייתה נמחקת מעל פני האדמה, אחרון מפקדי חמאס היה עומד מול המיקרופון ואומר ללא מצמוץ: ניצחנו!"
3. אמפתיה כלפי החפים מפשע בצד האויב אינה מחייבת הזדהות עם דרכו, ולבטח לא פקפוקים באשר לצדק שבדרכנו שלנו. בחלקים מסוימים בקרבנו קיים מין בון טון של חתימה אוטומטית נגד מלחמות. כולנו נגד מלחמות. כולנו בעד שלום. אבל האוטומטיזם הקבוע נגד מלחמה הוא שמוליד פעם אחר פעם את סבבי האלימות.
המוטו בפתח אמנת חמאס, הפועל על-פי קודים של העולם התחתון, מצטט מדברי השאהיד חסאן אלבנא, מייסד האחים המוסלמים במצרים (1928): "ישראל תקום ותוסיף להתקיים, עד שהאיסלאם ימחה אותה, כפי שמחה את מה שקדם לה". זו רוח האמנה - שלילה חלוטה וברורה של קיומנו פה, ניהול ג'יהאד בלתי מתפשר ומתמיד נגדנו והתנגדות לכל הסכם או הסדר המכיר בקיומנו. מחמוד א-זהאר, מבכירי הארגון, אמר בזמן הבחירות ב-2006, שהעלו את תנועתו לשלטון במקום הפת"ח, שחמאס לא תשנה מילה באמנה אלא תמשיך בדרך "ההתנגדות" - שם קוד לטרור נגדנו.
ובחזרה לאוטומטיזם הזה, המתנגד למלחמה - כל מלחמה ולא משנות הסיבות לה - ונגוע בכשל מוסרי אינהרנטי. הוא אוחז אומנם בציווי המקראי "ואהבת לרעך כמוך", אבל שוכח כי מי שקבע ש"ואהבת לרעך כמוך - זה כלל גדול בתורה" (ר' עקיבא), ידע לשנן כי "חייך וחיי חברך - חייך קודמים". אם אדם מתעלם מבשרו שלו לטובת סטריליות מוסרית, מותר לפקפק באמינות האמפתיה שהוא מפגין.
מנגד, כשברור מי הצודק ומי הרמאי בסיפור, מי הטובים ומי הרעים, אפשר בהחלט להביע אמפתיה אמיתית לחפים מפשע בצד השני, לנשים ולילדים שחדריהם שימשו מחסני תחמושת וקני שיגור, ושגופם שימש בעל כורחם מגן עבור אלה היורים על ילדינו שלנו.
"כִּי צַדִּיק בְּדִינוֹ הַשֶּׁלַח", כתב אלתרמן בעצם אימי מלחמת העולם השנייה בשירי "מכות מצרים". הוא ידע להצדיק את תקיפת האויב, ומתוך כך גם לגלות אמפתיה כלפי האחר: "כִּי צַדִּיק בְּדִינוֹ הַשֶּׁלַח / אַךְ תָּמִיד, בְּעָבְרוֹ שׁוֹתֵת / הוּא מַשְׁאִיר, כְּמוֹ טַעַם מֶלַח / אֶת דִּמְעַת הַחַפִּים מֵחֵטְא".
4. מדוע כשערבים טובחים בערבים, העולם מזדעזע בנימוס בלבד? כמעט שכחנו את מאות הנטבחים בסוריה רק בשבוע האחרון. לעומת זאת, כשיהודים קמים להגן על חייהם ופוגעים באלה שקודם ביקשו לטבוח בהם, העולם נרעש? מבחינת העולם הערבי - כל זמן שטובחים "אצלו", מדובר בסכסוך "פנים משפחתי". אבל כשיהודי עושה זאת - מדובר בפגיעה ב"אומה האיסלאמית".
מבחינת המערב, השתיקה נוכח הטבח הפנים ערבי נובעת מגזענות סמויה: "זה מתאים לערבים". לעומת זאת, הזעזוע העולמי מיהודים הקמים על אויביהם נובע מכמעט 2,000 שנים שקיבעו בתודעה המערבית את היהודי כצלוב הנצחי וכקורבן תמיד. אנחנו לא אמורים לעזוב את עמדת הקורבן ולאחוז בנשק להגנה. מה חשבנו לעצמנו?
התהיות בסוגיה זו עשויות לגלם משמעויות...
