שאלות כמו למה זה קרה לנו, איך ממשיכים הלאה, מה עושים נגד התקשורת, איך לאהוב את המגרשים ומה עושים עם הצמידים הכתומים, הן רק חלק מהשאלות הנשאלות באתרי השו"ת, המופיעות פעמים רבות באתרי אינטרנט המפנים סוגיות אלה לרבנים.
שו"ת מוריה מגלה מידגם מייצג של שאלות נוקבות הנשלחות לרבנים, ומבטאות את ההתחבטויות והלבטים בקרב צעירי הציונות הדתית.
הקריעה
מחזות ה"קריעה" שראינו בטלוויזיה, למשל, אינם עניין פשוט וכל עוד היישוב תחת שלטון ישראל אין זה ברור שצריך לקרוע. "רבני ישראל לא הורו על כך", כתב הרב משה עמיאל, "ולמרות הצער הנורא הקשה אין לנהוג קריעה ללא קביעתם. הלכה רווחת היא בברכה זו, שכל עת שנותר מקום היישוב היהודי... לצערנו, גם ללא תושביו - כל זמן שהם ברשות שלטון ישראל - אין קורעים. צריך להתעדכן רק לפי הוראת רבני ישראל, המוסמכים להורות על כך. אין זו שאלה של לימוד, ובוודאי לא תשובה לפורקן רגשי מתפרץ במלוא כאבו, אלא שאלה של סמכות להגדיר נכונה את המצב בפועל ולהורות בו הלכה".
אי קבלת התפילה
לא זכינו שתתקבל התפילה, כמו שאומר הנביא ירמיהו "גם כי אזעק ואשווע - שׂטם תפילתי". עם כל זה אנו בטוחים בישועת ה’, ממשיכים להתפלל אליו בכל לב, כי אנו יודעים שאף-על-פי שלא זכינו לראות ישועה בעינינו - עין בשר ודם, לא התייאשנו ולא נפלנו. אנו יודעים ש"לא יטוש ה’ את עמו, ונחלתו לא יעזוב".
על כגון זה אמרו חז"ל: "אמר רבי חמא ברבי חנינא אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה, יחזור ויתפלל. שנאמר קוה אל ה’ חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה’" - קוה וחזור וקוה.
ויהי רצון שיראה ה’ את כל הצער שהצטערו כל הבוטחים בו, ויחוס ירחם עלינו במהרה להשיב בנים לגבולם כהבטחתו לרחל אימנו, אמן כן יהי רצון.
הינתקות מ"שותפים"
לגולשת שכתבה על אכזבה מהמדינה והצבא, והמשילה את הפינוי לגירוש האדם מגן-עדן, כתב הרב עמיאל:
"באמונתנו, במהותנו, איננו מתנתקים - אנחנו מתחברים. אך נכונים דברייך בצורך הדחוף והאמיתי והצודק לבחון את דרכנו בהליכה עם "שותפים", שהתגלו באכזבה קשה וכואבת,
הן מהצד של ההנהגה החילונית והן מהצד של ההנהגה החרדית. למדנו להבין את חובתנו לצעוד ולהצעיד בעצמנו וכל האחרים יראו ועוד יבואו".
משברים בתחנות ביניים
"הקדוש-ברוך-הוא הציב לפנינו משימת נצח: 'לתקן עולם במלכות שדי'... יש משברים בתחנות ביניים, המחייבות ניתוח כואב ואיסוף כוחות, לקראת הצעדתם קדימה במעלה. אנו חייבים את האחדות! אנו חייבים את כולנו יחד. זה לא יכול להיות אחרת, לא ביחס לתורה, גם לא ביחס לארץ, גם לא ביחס לעם. הקב"ה אחד ושמו אחד עלינו - מהיותנו עם אחד, בארץ אחת, על-פי תורת ה’ אחת. על "האחד" הזה אנו עמלים. "שותפים" להנהגה המצעידה קדימה - זו שאלה פרקטית אותה למדנו על בשרינו, וממנה נבוא חשבון ונפיק לקחים למעשה".
למה ה' עשה לנו את זה?
גולשת אחרת, שהגדירה עצמה כעצובה וקצת מיואשת, "הפציצה" בסידרה של שאלות. הרב משה עמיאל טרח להשיב על כולן "בדמע ובשברון לב, אך לא מחולשת אמונה, אלא מחולשת המציאות בעם הנחשפת לעינינו בצורה נוראה. והאמונה במקומה עומדת איתנה ומתייצבת ומחזקת". הדברים מדברים בעד עצמם:
שאלה: למה ה’ עשה לנו את זה? למה רשעים יעלוזו וצדיקים מושפלים ומבוזים? הרי הם מסרו את נפשם על א"י, אז למה ה’ נותן שהארץ תקיא אותם??? (וזה מה שקורה בפועל לצערנו! לא הרשעים שבשלטון גזרו את הגזירה הזו, הם רק המקל, אלא זה ה’ שנתן לזה לקרות!)
תשובה: לא ה’ עשה זאת. זו "בחירה חופשית" לרעה הנתונה בידי אריק שרון ומרעיו, כאותה בחירה חופשית הנתונה כיסוד באמונה לכל אדם.
למה רשעים יעלוזו וצדיקים מושפלים ומבוזים? זהו שלב בתהליך הנצח. בעכשוויות יש גם מצב של "רשעים יעלוזו", אך הצדיקים זוכים להיות שותפים לבורא עולם גם בביזיונם לתקן. כי רק הם ראויים לתקן.
האם ההבטחה הופרה?
שאלה: למה ה’ מצווה עלינו לרשת את הארץ ומבטיח לנו ש"לא ינתשו עוד מעל אדמתם" וכשאנחנו עושים כך במסירות-נפש שלא נראתה בכל ההיסטוריה של העולם, הוא מגרש אותנו מארצנו/ארצו האהובה? למה למה למה?
תשובה: מצוות ה’ ניצחית עלינו לרשת את הארץ. אם יחידים הפועלים לרעה ומגרשים יהודי מביתו, מבית הכנסת, מכל מקום בארצנו - זה לא רצון ה’. הם ייתבעו לכך, והקדוש-ברוך-הוא ארך אפיים ורב חסד - ואמת! לגבות את חובו ולגלות את רצונו. נקודת הזמן והעכשיו איננה גבול לרצון ה’, וה’ מגלה את רצונו כרצונו.
להחזיק ראש מול צהלות הפלשתינים
שאלה: איך אפשר להבין ו"להחזיק ראש" עם זה שעכשיו הגויים הרשעים יצהלו וישמחו על חורבננו? איך אפשר להחזיק מעמד עם חילול השם הנורא הזה לעיני עם ישראל ולעיני הגויים? למה מגיע לגויים הפרס הזה לרקוד על חורבננו?
תשובה: קשה, אבל אפשר להבין ו"להחזיק ראש" עם זה, כי מדובר רק ב"עכשיו". ומהו העכשיו לעומת הנצח?! אנו נדרשים לסבלנות אמונית, והעכשיו איננו אלא הווה שחלף.
לאן הלכו התפילות?
שאלה: לאן הלכו כל התפילות שלנו? למה לא התקיים בנו הפסוק: "רצון יראיו יעשה ואת שוועתם ישמע ויושיעם"? למה הוא לא הושיע אותנו? כל-כך ביקשנו, כל-כך רצינו. ובשביל מי רצינו, בשבילנו? לא! למען כבודו יתברך! למען גילוי שמו בעולם. אז למה ה’ הטוב גורם לחילול שמו? הרי לא קשה בעיניו לעשות לנו איזה נס ולהראות לכולם מי כאן הבוס?
תשובה: התפילות נשמעו. הן התקבלו. המענה מתקיים בנו כפי קצב הרצון האלוהי. אמנם, אל לו לאדם לתבוע שייענה בתפילתו מיד ועכשיו, אך הקב"ה בוודאי יזכה אותנו לראות בישועתו שבמהותה היא כהרף עין. זו האמת ולא אחרת - דווקא מפני הראייה האמיתית ביותר בדברייך - מפני שביקשנו למען כבודו יתברך! למען גילוי שמו בעולם. לא קשה לה’ יתברך לחולל נס, אך מי מאיתנו יודע בשיקולי שמיים. אנו יודעים כי כל מה שעושה הקדוש-ברוך-הוא, לטובה הוא עושה, הרבה למעלה מציפיותינו והרבה למעלה ויותר מבקשותינו.
כוח להמשיך הלאה
שאלה: הרב, אני מרגישה שאיבדתי את טעם החיים, את הכוח לחיות ולהמשיך הלאה. אנחנו מתאמצים לקיים מצוות, לקדש שמו יתברך בעולם, מול כל השקר שיש בחוץ, ומה אנחנו מקבלים מה’? סטירת לחי לעיני כולם. סטירה שכאילו אומרת קבל עם ועולם: מעשיכם לא רצויים בעיני! אז למה שיהיה לי כוח להמשיך בדרך ה’?
תשובה: יש כוח להמשיך, כי ה’ הוא הנותן גם ליעף כוח. משימת חיינו איננה שוקעת ברגעים של עכשיו, ואנו בעלי תקווה גדולה, שאיננה נעצרת כלל והיא צועדת במעלה אל הגאולה השלימה. ובמקום שיפילו אותנו, גם בנפילה נפשעת ובלתי נסלחת שכזו, אנו אוזרים כוח וממשיכים. רק שההמשך מחייב התבוננות אמונית הבוחנת את כיווני ההמשך באופן טוב ונכון יותר מאלו שחשבנו והילכנו בהם. ואנו עוד נבוא חשבון עם הכל לכשנגיע לרגעים מתאימים לשקול זאת.
"אני פשוט שונאת!"
שאלה: איך אני יכולה לאהוב האחים שלי שעשו את הפשע הנורא הזה או שתמכו בו או שלא התנגדו (ביניהם, לבושתנו, גם אנשים חובשי כיפות)? הרי זו ממש אכזריות!!! אני הולכת ברחוב ומרגישה שאני פשוט שונאת! (לא יודעת את מי, כולם מבחינתי "בחזקת שותפים") וכל-כך רע לי עם זה.
אני באמת רוצה לאהוב את כולם! אני באמת רוצה לסלוח ולשכוח ולהמשיך הלאה ולקרב אותם! אבל אני מרגישה שהלב שלי פשוט שותת דם - והם אלה שתקעו לכנסת ישראל את הסכין בלב, אז איך אני אמורה לאהוב אותם??
תשובה: אכן קשה. קשה לאהוב את מי שהיה אח שגירש בפועל את אחיו מתוככי הבית שלו. גם הטיעון של "מילוי פקודה" קלוש ונדחה, ורק מעורר בנו אימה מפני האטימות הנבלמת מול "פקודה".
קשה מאוד במצב העכשווי לחשוב על הבירור ההכרחי הזה, מבלי להתעלם מהנתון הבסיסי של מצוות האהבה לכל יהודי. אך בתוך ההגדרה הבסיסית הזו יש אבחנות, המחייבות בירור כנגד השותפים למעשה הנפשע הזה. איננו פלאסטיים כדי להתעלם בתמימות טיפשית ממה שקורה. ואיננו מתיפייפים כדי להביע איזו שהיא אהבה בטיעון המבקש "להתעלות". אין זו התעלות אלא התעלמות, ואת האהבה האמיתית עלינו לברר מתוך מבחן האמת, שעוד יבואו ימים ויבהירו לנו.
לא להסיר את הצמיד הכתום
שאלה: האם יש טעם להמשיך ללכת עם הסרט הכתום והצמיד? הרי הפסדנו!!! (קשה לי לקבל את זה שבאמת ניצחנו, זה ממש לא נראה כך ואני גם ממש לא מרגישה כך, רק מרגישה השפלה וביזיון לעיני כל העמים)
תשובה: בוודאי ובוודאי. יש טעם להמשיך ללכת עם הסרט הכתום והצמיד. לא הפסדנו!!! אמנם, קשה גם לומר ש"ניצחנו". זה נכון שכל עם ישראל רק מרגיש השפלה וביזיון לעיני כל העמים, אבל חובתנו להמשיך ו"לצבוע" את הארץ ב"כתום" - ברוח המוגדרת ב"כתום" המסביר על חובתנו על הארץ ועל חובתנו כלפי הזהות והזכות של כל יהודי בארצו.
להערכתי, ומידיעתי, פעילות המחאה ממשיכה ותמשיך במלוא התנופה עד לתוצאת המקוות. אומנם "נורא אלוקים ממקדשיך". עצוב לך, עצוב לכולנו. ועם זאת אנו מצוּוים: "וגילו ברעדה".
לשנות ציפיות
בתשובה אחרת כתב הרב עמיאל לשואלת: באומרך: "זה לא הולך לצערי", כוונתך לציפיות שלך, שלי ושל כל אחד מאיתנו, אך חשוב לנו לשנן שהאמונה איננה מוגבלת בציפיות הללו, והיא למעלה מהם. האמונה צועדת במסלול עילי יותר מהגילגול הנפשע המתגלגל ברגעים האחרונים. באומרך: "אין סומכים על הנס", אכן כך. איננו סומכים ולכן אנו משתדלים לפעול בכל דרך אפשרית, וכל אחד מאיתנו בוודאי קם להוסיף באמירת תהילים לתקון המצב בעצירתו המיידית.
התקשורת מנסה לבלבל
"הבלבול הנורא" - הוא חטאה של התקשורת השיקרית המנתבת את דרכה הרחק מדרך ה’.
אנו נידמים כעל גשר צר, וכדבר רבי נחמן זיע"א: "והעיקר לא לפחד כלל". המתבונן לצדדים "התקשורתיים" ושוקע בהם - הוא נפחד ומבולבל, אך הצעידה בדרך ה’ היא המחזקת אותנו להרגיש איתן, ואפילו להתחזק בהתעלות של הנוראות המתגלה מעימקי הפשע הזה.
אני זוכר היטב, ומתבונן היטב, להאזין לצחוקו של רבי עקיבא, למרות הבכי של חבריו, הרואים שועל יוצא מבית קודשי הקדשים, אבל מבטו של רבי עקיבא התרומם אל פסוק הנבואה המנחמים ומנצחים באמת המוחלטת.
מזלנו שהקב"ה סובל אותנו
בתשובה אחרת כתב הרב עמיאל:
מה פתאום?! על מה את מסמנת "זהו זה"?! האם על התחלת גירוש הרושמת בעדות חיה את כתב האישום ההיסטורי לשרון היוזם, ולכל השותפים למעשה נפשע כזה? האם על אלפי חיילים ושוטרים שהושפלו ליטול חלק בבושה הלאומית הזו?
אך לא על הגוש. לא היישובים ולא התושבים, לא אלה שלצערם ולצערנו נאלצו להתפנות ולא לאלה הגיבורים שנותרו.
בשונה מהמלים "התקווה בת שנות אלפיים", ליהודי המאמין התקווה היא נצחית ואיננה נעצרת בשום גורם של זמן ומקום ואדם. אנו מאמינים באמונה שלמה, ומאמצים את כוחנו
לחזק את האמונה להיות במלואה "שלמה"!
הקב"ה ארך אפיים. מזלנו הטוב שהקב"ה סובל אותנו למרות כל המעשים הנפשעים האלה. אבל ישועת ה’ קיימת. היא קיימת בשיקול הרבה יותר רחב ממערכת הציפיות שלנו.
גלי אתר אווריריים
כמאמינים בני מאמינים אנו יודעים גם את הסבלנות האמונית. המאמין אינו מתלהם כאנשי התקשורת, המתלהבים כל הזמן לקבוע קביעות נחרצות. למאמין יש אחיזה איתנה בנצח שלמעלה מכל גבול אנושי ומציאותי, שלא כאיש תקשורת הניתלה על גלי האתר האווריריים, לנו יש סבלנות האחוזה יחד עם המאבק הנחוש. ישועת ה’ איננה זקוקה ליותר מ"הרף עין".
