בלהט הדיון הציבורי הסוער שמתנהל לאחרונה בתקשורת ובקרב חוגים רחבים בציבור השסוע בישראל, דוברים וכותבים רבים נוהגים לערבב מין בשאינו מינו, ולהשתמש בטיעונים רגשיים שלא תמיד עומדים במבחן ההיגיון והסבירות.
בשם הלב היהודי הרחום והחנון, מועלות טענות מסוכנות ביותר לקיומה של הדמוקרטיה בישראל וליכולתנו להמשיך להתקיים כעם ריבוני, המסוגל לתפקד בתוך מגוון המחלוקות הקיומיות בהן אנו שרויים. טענה רווחת מאשימה את השמאל שאינו מגלה אמפתיה למפונים לעתיד, כפי שהוא מגלה כלפי הפלשתינים. טענה נוספת המופנית כלפי השמאל היא שמנהיגיו תמכו והיו שותפים לעוול גדול יותר ב-1948.
לעניין האמפתיה, ההשוואה בין המתנחלים לפלשתינים תמוהה ואף מטעה. הפלשתינים הם קורבן התנועה הציונית בעבר ובהווה. נראה לי שזה מוסכם גם על אלו המתנגדים לפינוי שאינם מתכחשים להיסטוריה. הוויכוח הוא על מינונים, הכרח היסטורי, אשמה/אחריות וכו'. הפלשתינים בשטחים, שמעבר לגבולות 67 נמצאים תחת שלטון צבאי ללא זכויות בסיסיות. הפלשתינים אזרחי מדינת ישראל הם קבוצה, שמקופחת כקולקטיב ובמקרים רבים גם כבודדים. אלו מהם שמצליחים כפרטים, מצליחים למרות עמדת הפתיחה הנחותה שלהם ולמרות שחלק גדול ממגזרי המשק סגורים בפניהם.
המתנחלים, לעומת זאת, שייכים לקבוצה הדומיננטית והשלטת בכל שטחי ארץ ישראל. מאז 1977 הם שייכים, למעשה, לקבוצה השלטת במדינה, הנהנית ממשאביה. אינני נכנס לדיון אם זה צודק או לא. זוהי עובדה היסטורית, תוצאה של הדמוקרטיה הישראלית, שהשמאל קיבל ולא חלק עליה מעולם, מעבר למאבקים פוליטיים לגיטימיים. אסונם של המתנחלים הוא, שאחרי למעלה משלושים שנה בהן נהנו מתמיכת כל ממשלות ישראל, כולל אלו של העבודה, הם מוצאים את עצמם היום נדחקים על-ידי ממשלה, שבראשה עומד אחד מתומכיהם הנלהבים והחשובים בעבר.
במובנים רבים קיים דמיון בין מצבם, למצבם של הקיבוצים בסוף שנות השבעים. אפשר לבדוק, אם למישהו יש עניין בזה, אם האמפתיה שהם מקבלים זהה או פחותה לזו שקיבלו הקיבוצים, כשאיבדו את מעמדם הדומיננטי בחברה הישראלית. יתר על כן, המתנחלים עומדים לקבל פיצויי עתק ותמיכה מלאה של המוסדות הרשמיים של המדינה במידה שיפונו. כל אלה מעוגנים בחקיקה שנעשית בימים אלה. חקיקה זו, שנעשתה בתמיכה מלאה של כל חברי הכנסת מהשמאל הציוני, מהווה הכרה רשמית של המדינה במצוקתם. כשקיימת הכרה כזאת, הדיבורים על אמפתיה אינם רלוונטיים ברמה הציבורית אלא ברמה הפרטית בלבד.
בשמאל הישראלי אין שום קול, שמערער על המענקים העצומים הללו. ההכרה והתמיכה הרגשית/מעשית במפונים מקובלת כקונצנזוס מקיר לקיר. כל זאת, למרות, שלכל מי שרואה קדימה ומאמין שההינתקות הזאת לא יכולה להסתיים בפינוי זה בלבד, אלא חייבת להמשיך הלאה למרבית שטחי הגדה המערבית אם לא לכולם. ברור שהתמיכה הכספית הזו מעמידה רף כלכלי, שכלל לא ברור איך מדינת ישראל תתמודד אתו. נראה לי, שלכולם ברור שזהו חלק מהאחריות המתחייבת מהעובדה שממשלות ישראל הדמוקרטיות יזמו ותמכו במפעל ההתנחלות במרבית שנותיו.
המצב של הפלשתינים שונה לחלוטין. חלק מהוויכוח על זכות השיבה אינו על השיבה המעשית, אלא על העניין המוסרי ועל עקרון הפיצוי. על ההכרח, שמדינת ישראל כקולקטיב תכיר באחריותה לסבל שנגרם לעם הפלשתיני. האמפתיה המופנית כלפי הפלשתינים, במידה והיא בכלל קיימת, היא בחלקה ניסיון לפצות על כך, שכקולקטיב עדיין לא הגענו להכרה זאת.
חשוב להדגיש נקודה זו כדי להבחין בין ארגומנטים ממשיים שיש בהם לתרום לקושי העצום בפניו אנו עומדים, לבין ארגומנטים שמקורם בראיה אגוצנטרית של צד אחד בלבד או בניסיון לשימוש דמגוגי, שמטרתו הפעלת סחיטה רגשית. יחד עם זאת, בהקשר הפוליטי המעשי, שאלת האמפתיה כלפי המפונים היא שולית במובנים רבים, ומסיטה את הויכוח בסוגיית ההינתקות מהדברים החשובים יותר.
השאלה העומדת בפנינו היא ההווה והעתיד ולא העבר. מטרתו של הדיון בחטאי הציונות ב-1948 לעומת חטאיה אחרי 1967, היא להצדיק מעשי זוועה שנעשים היום בשם מעשי זוועה שנעשו בעבר. ברור לכולנו שבפנינו שלוש חלופות בלבד. הבחירה באחת מהן אינה תלויה בחטאי/פשעי/צרכי (תלוי בעמדה של הדובר) העבר:
1. חלופה ראשונה - המשך המצב הקיים, שמשמעותו עוד כוח ועוד כוח. פרט למחיר הצבאי והכלכלי של דרך זו, מדובר במחיר מוסרי כבד, אם לא הרסני. אם אכן יתרחשו כל "הנסים" להם הימין מייחל ודרכו הצבאית והביטחונית תצליח - אפשרות שמעטים מאמינים בה - עדיין אין לימין תשובה לגבי המחיר המוסרי של "ניצחון" כזה, פרט לטענה, שכך היה גם בימי תש"ח. חלופה זו, שבה למרבה הטרגדיה, בחר רוב הציבור הישראלי לפני ארבע שנים, הגיעה למבוי סתום. נראה שהציבור בארץ הגיע למסקנה שהיא חסרת תוחלת ועליו להפנות לה עורף היום.
2. חלופה שניה - ויתור על עמדת הכוח הדומיננטית של היהודים ועל זכויות היתר שלהם כקולקטיב וכפרטים בכל ארץ ישראל, כפי שעשו הלבנים בדרום אפריקה. נראה שעמדה זו אינה מקובלת על רוב הציבור היהודי בישראל.
3. חלופה שלישית - ניסיון לשמר את החזון הציוני של מדינה יהודית דמוקרטית, שפירושו התכנסות לגבולות הגיוניים, ביטחוניים, מוסריים ומוסכמים (גם באופן בינלאומי). כרגע נראית חלופה זו כקונצנזוס בקרב מרבית הציבור היהודי בארץ. עדיין קיימת מחלוקת חריפה ומאבק פוליטי קשה לגבי הגבולות הללו: קווי 67, קווי 67 עם תוספות מסוימות, או קו ההינתקות שמציע אריק שרון, שהוא הקו הנוכחי ללא עזה וצפון השומרון.
הבעיה היא, שברגע שהציבור הישראלי, כולל ממשלתו הדמוקרטית הנבחרת, עברו מבחירה בחלופה 1 לבחירה בחלופה 3, הפקיעו המתנחלים, (לפחות דובריהם) את הדיון מהמאבק הדמוקרטי, והפכו אותו לדיון תיאולוגי, שבו קובעת עמדת ההלכה ומפרשיה השונים. בכך, הם מוציאים את עצמם מהמשחק הדמוקרטי. לכן, הסרבנות בימין אינה ברת השוואה לסרבנות משמאל. כפי שב. מיכאל כבר כתב, לא מדובר כלל בסרבנות, אלא בצייתנות. סרבני הימין בוחרים לציית לרבנים מסוימים ולא למפקדם הצבאי, שמציית להוראת ממשלת ישראל.
לעומתם, מצייתים סרבני השמאל למצפונם, שפועל על-פי עקרונות מוסר אוניברסליים, לפיהם כל בני האדם שווים. סרבני השמאל אינם מבקשים מקור סמכות תומך מאיזשהו מנהיג פוליטי או רוחני. יתר על כן, הסרבן משמאל מוכן לשלם מחיר אישי על אי ציותו לחוק ולא מתאונן על כי החברה הישראלית אינה מגלה אמפתיה כלפיו. הסרבן מימין, לא רק שאינו מוכן לשלם את המחיר האישי, אלא שהוא דורש את התמיכה המלאה, הצבאית והכלכלית מהממשלה ומהמדינה שבחרה ללכת בדרך אחרת, מאיים על המדינה שלא תעז לממש את בחירת הרוב ואף רוצה את האמפתיה מצד המתנגדים לו.
הטענה הבסיסית של המתנחלים היא שההחלטה לסגת מפיסת אדמה, קטנה ככל שתהיה, אינה הכרעה פוליטית, אלא חייבת להיות הכרעה רבנית. טענה זו מקוממת כל דמוקרט, ללא קשר לעמדתו הפוליטית, ועל זה הוויכוח. בעניין זה השמאל, לא רק שאינו יכול לגלות אמפתיה, אלא הוא חייב להלחם ביחד עם המרכז (זה לא עניין של שמאלנות בכלל) נגד המתנחלים. אם לא נלחם על כך, יקיץ הקץ על הדמוקרטיה הישראלית.
