קראתי סוף-סוף את כתב האישום שיוגש נגד השר
אביגדור ליברמן. בקשקוש טהרני וצדקני כזה כבר לא נתקלתי שנים רבות. קשה מאוד להבין מהי העבירה שמייחסים לליברמן - מדוע אי-גילוי העובדה שעובד ביוזמתו ניסה לעזור לשר, אגב ביצוע עבירה משמעתית, היא עבירה של השר. הטענה היא שעל ליברמן היה לגלות מיוזמתו שהשגריר סייע לו ולחלוק את המידע עם הוועדה שדנה בעניין מינויו, כלומר בעצם להעיד נגד המינוי. לטעמי מדובר בצדקנות ברמתה הצבועה והמבחילה ביותר - ישקול כל אחד אם הוא עצמו היה נוהג אחרת בנסיבות דומות.
שמחתי לשמוע אתמול שאני לא היחיד שחושב שכתב האישום הוא קשקוש. פרופ' אריאל בנדור, משפטן ידוע, סבור כמוני. קיים חשש שבאווירה הציבורית היום, בתי המשפט ייכנעו להיסטריה המבוימת מבית מדרשו של התועמלן המשפטי משה הנגבי. אם בתי המשפט יסרבו לבלוע את ההבל הזה, הנגבי מזמן רואה עצמו כערכאה המכהנת מעל בית המשפט העליון והוא ינזוף בהם חמורות.
התלהמות מעוררת קבס לא פחות מבחילה היא ההתלהמות של "שלושת הוויברס הפולניות" ו"נושא האלונקה",
יאיר לפיד, העומדים בראשות מפלגות השמאל-מרכז הקוראים לליברמן להתפטר מיידית מתפקידו בהסתמך על תקדים דרעי ופנחסי - תקדים שנגע לעבירות רציניות ביותר, חמורות לאין שיעור, ושהיה ונותר תקדים בעייתי המנוגד ללשונו של החוק. הגדילה לעשות
זהבה גלאון שקבעה שהיא תעתור לבג"ץ
שעות בטרם פורסמה בכלל החלטת היועץ המשפטי ממשלה ובטרם התברר בדיוק תוכנו של כתב האישום - לכי לבג"ץ זהבה, ואולי תגלי שהוא כבר לא סניף של מרצ.
לו באמת היינו תובעים מעט יושר מפוליטיקאים, היינו דורשים מהם לא לעסוק בנושא ליברמן. הם אינם רשאים לעסוק בנושא, כי מדובר בהחלטה משפטית, והם בגדר צד מעוניין השואף לחסל יריב פוליטי. אם מאשימים את ליברמן שלא חשף את העובדה שהשגריר סייע לו, ניתן בהחלט להאשים במידה רבה של צדק פוליטיקאים המוליכים נגדו מסע ציבורי, כביכול בשם ערכי שלטון החוק, על-מנת להביא להחלטה שיפוטית נגד יריב פוליטי, החלטה החייבת מטבעה להתקבל באופן נקי מלחצים.
מטיפים חסרי יושרה מעניין לבחון מי המטיפים לנורמות ציבוריות ראויות.
ציפי לבני החריבה מפלגה אחת ואחר כך מקימה רשימה חדשה, תוך שימוש בתחבולות פוליטיות ממולחות מאוד והצעת מועמדות תמורת מימון בחירות (שוחד - פשוטו כמשמעו) לחברי הכנסת מקדימה שיצטרפו אליה. לאחר מכן היא מגלגלת עיניים לשמיים בטענה שהיא נחלצת לפעולה עצמאית למען השלום הואיל והמפלגה אותה החריבה נהרסה.
למה נלין על היעדר יושרה? - יאיר לפיד שואל אותי בכרזת הבחירות אם הבן שלי (למה לא הבת?) יסחוב את האלונקה לבדו בצבא. מתחשק לענות ללפיד שאם הילד יתגייס ל
גלי צה"ל או ל"במחנה", סביר להניח שלא יצטרך לסחוב אלונקות בכלל.
על היושרה של
שלי יחימוביץ' תעדיף להעיד פוליטיקאית ראויה מאוד לשעבר -
יולי תמיר, ה
מאשימה את יחימוביץ' באי-אמירת האמת לבוחר מתוך שיקולים טקטיים (
יהונתן ליס, הארץ, 13.12.12): "בראיון הביעה תמיר חשש מכך שתהליך הפזילה למרכז של מפלגת העבודה הוא חלק ממהלך טקטי של יחימוביץ', שנועד למשוך מצביעי ימין. 'זה עצוב אם זה נכון. במצב הזה אנחנו אומרים לבוחרים דבר שאיננו אמת על-מנת שיצביעו לנו, ואחרי הבחירות נגיד להם 'מה שרואים מכאן לא רואים משם ואנחנו עכשיו מגלים את חשיבות הצד המדיני'. זה לא הוגן בעיני. זה לא ראוי בעיני. זה סוג של גניבת דעת. אם יש לך משהו להגיד למצביעים תגיד אותו לפני שמצביעים לך, לא אחרי'".
פוליטיקאי בשירות אינטרסים משום-מה, אי-הגילוי הנאות שאני מייחס ללבני, ללפיד וליחימוביץ' חמור בעיניי בהרבה מהמיוחס לאביגדור ליברמן. על זהבה גלאון אני מעדיף לא להרחיב את הדיבור - מרצ ללא ספק ראויה למנהיג אחר ויש שם מועמדים ראויים הרבה יותר ממנה. אם מרצ, למרות פזילת מפלגת העבודה לימין, לא תצליח לגדול באופן משמעותי, יש לכך סיבה אחת: זהבה גלאון.
איני חסיד של ליברמן. לטעמי מדובר בפוליטיקאי כוחני, רדוד, חסר מחויבות אידיאולוגית אמיתית, אדם שמשרת באמת אינטרסים של ההון, ובכלל דמות שתרומתה לחיים הציבוריים בישראל היא שלילית במהותה ולמזלנו היא גם שולית. למרות זאת אביגדור ליברמן הוא עדיין המייצג הנבחר של העלייה הרוסית ושל ציבור נוסף, וגם יריביו חייבים לכבד עובדה זו ולנסות לשנות אותה בקלפי ולא באמצעות הליכים משפטיים מפוקפקים.
