בימים אלה מלאו שנתיים לטלטלה העזה שהטיחה את שליטי ערב על קרקע המציאות הקשה שלהיווצרותה הם תרמו לא מעט. עשרות שנים של שלטון דיקטטורי, הזנחה פושעת, שחיתות שלטונית, קירוב קרובים ומינוי מקורבים הפכו את העולם הערבי לחבית של חומר נפץ רב עוצמה. התקשורת הערבית בלוויין, ובמיוחד "אלג'זירה" - ערוץ הג'יהאד התקשורתי של "האחים המוסלמים" - הפיץ אדי דלק באוקטן גבוה סביב החבית בצורת תעמולה חסרת מעצורים נגד הדיקטטורים הערבים - "שליטי ה-99 אחוזים מתחת לאפס", כלשונו - ובראשם
חוסני מובארק,
בשאר אסד, מועמר קדאפי ו
סדאם חוסיין. ערוץ זה היה הפירומן שנשא את לפיד הבעירה מזירה לזירה, מתוניסיה למצרים, מלוב לתימן, מבחריין לסוריה, כאשר דובריו שאלו על-רקע ההפגנות ההמוניות: "מי הבא בתור?" ההמונים המכורים לערוץ זה מאז שלהי 1996, עשו את אשר ציפו מהם אנשי הערוץ, ובראשם אמיר קטר שייח' חמד בן ח'ליפה אלת'אני, האיש שבנה עוצמה אדירה באמצעות ערוץ תקשורת חסר מעצורים השולט בהמוני רעבים, מוזנחים, מדוכאים וחלכאים.
במאמר זה לא ניתן סקירה מפורטת של השנתיים האחרונות בכל אחת ממדינות הטלטלה, אלא נסתפק בסימון הקו שאליה הגיעה כל אחת מהן, ובניסיון לצפות את העתיד להתרחש בהן.
תוניסיה - יריית הפתיחה
בדצמבר 2010, בעיר שדה ששמה סידי בו זיד, הצית את עצמו בחור מובטל בשם מוחמד בו עזיזי, והלהבות הציתו את אדי הדלק שהקיפו את חבית חומרי-הנפץ הערבית. ההפגנות גרמו לנשיא תוניסיה זין אלעאבדין בן עלי להסתלק מהמדינה, לא לפני שהוא ואשתו שדדו טון וחצי של זהב מן הבנק המרכזי. בבחירות שנערכו ב-2011 זכתה במקום הראשון המפלגה האיסלאמית, שהייתה אסורה עד לאותה עת. אך כיוון שלא זכתה ברוב של מושבי הפרלמנט, נאלצה להקים קואליציה עם מפלגה חילונית בראשותו של מונצף אלמרזוקי, אינטלקטואל ליברלי, שלחם במשך שנים למען זכויות אדם בתוניסיה והיה עד 2011 בגלות בשל הביקורת שמתח על הנשיא בן עלי. מנהיג הזרם האיסלאמי, ראשד אלע'נושי, הציע לאלמרזוקי החילוני לכהן כנשיא תוניסיה, ועובדה זו הקלה על החלקים החילוניים של החברה לקבל את המשטר החדש כלגיטימי, למרות שהמפלגה האיסלאמית היא זו המושלת בכיפה. מבחינה זו, התמורה בתוניסיה משמשת מקור השראה, במיוחד לאור העובדה שמדובר בניסיון הראשון ליצור מערכת פוליטית דמוקרטית לאחר שנים ארוכות של השלטון האוטוריטרי של הנשיאים בורגיבה ובן עלי. תקוותיהם של אזרחי תוניסיה הרקיעו שחקים.
אלא שהיציבות הפוליטית היחסית לא הביאה לשינוי משמעותי בחייו של הפרט, ובמיוחד במצבו הכלכלי. הסיבות לכך הן רבות: המערכת השלטונית המושחתת שחלקים גדולים שלה נותרו עוד מימי בן עלי, ממשיכה להתנהל בשיטות של "חבר מביא חבר"; התשתיות עדיין במצב העגום שבו היו בזמנו של בן עלי; בעלי הון אינם ממהרים להשקיע במיזמים בתוניסיה שיכולים ליצור מקורות פרנסה; המשבר הכלכלי באירופה מונע הגדלה משמעותית של יצור מוצרים. לאזרח התוניסאי התברר כי תקוותיו הפוליטיות שהתגשמו באופן נאה לא תורגמו לשיפור משמעותי במצבו הכלכלי.
עניין נוסף שלא עבר שינוי משמעותי הוא הריבוד החברתי בתוניסיה. האוכלוסיה התוניסאית מחולקת באופן קוטבי לאליטה העירונית ולשכבות שוליים החיות בפריפריה החקלאית והמדברית, שחלקים ניכרים ממנה חיים במסגרות שבטיות. העיר היא פתוחה, חילונית וליברלית הרבה יותר מהפריפריה שנותרת סגורה, דתית ומסורתית. גם העניין האתני משפיע לרעה על תחושת האחדות בתוניסיה, שכן בנוסף לערבים חיים בה גם בֶּרבֶּרים ואפריקנים, הסובלים מתדמית שלילית. מצב זה קיים ללא קשר לשלטון, וסילוקו של בן עלי לא השפיע עליו.
כתוצאה מהקשיים הכלכליים, חוותה תוניסיה בחודשים האחרונים שרשרת של הפגנות מחאה נגד השלטון, בעיקר בפריפריה. הדברים הגיעו לידי כך שאפילו הנשיא אלמרזוקי, שהגיע בשבוע שעבר לעיירה סידי בו זיד - הנקודה הארכימדית שממנה החלה הטלטלה שהקיפה את העולם הערבי - להשתתף בטקס לזכרו של מוחמד בו עזיזי, נאלץ להסתלק מהמקום בגלל מטר האבנים שהושלכו עליו, ובשל הצעקות והקללות שהוטחו נגדו. הוא רצה דמוקרטיה וקיבל אותה בפרצופו, והעם רצה דמוקרטיה והתברר לו שזו אינה מדפסת כסף.
התחזית לגבי תוניסיה אינה אופטימית: המצב הכלכלי בעולם אינו צפוי להשתפר משמעותית בעתיד הנראה לעין, האדמיניסטרציה לא תשנה את הרגלי השחיתות המוטבעים בה והריבוד החברתי ימשיך להשפיע לרעה על ההזדמנויות העומדות בפני בני המדינה, ובמיוחד - הצעירים החיים בשוליים החברתיים והכלכליים. המרירות משפיעה לרעה על היציבות הפוליטית, והתערערותה עלולה להשפיע לרעה על ההשקעות ולכן גם על המצב הכלכלי.
להמונים של תוניסיה תומכי התנועה האיסלאמית התברר כי לתנועה זו אין מטה קסם היכול להתמודד בהצלחה עם בעיותיה של המדינה, ולא ברור אם יש ממש בסיסמת "האיסלאם הוא הפתרון" שהובילה אותה.
מצרים - הפלונטר מסתבך
ב-25 בינואר ימלאו שנתיים לתחילת הטלטלה במדינה זו. הישגי המהפכה רבים ומשמעותיים: מובארק הדיקטטור המושחת מונח בכלוב הנאשמים, ראשי השלטון שלו סולקו - חלקם לכלא - בבושת פנים, "האחים המוסלמים" זכו במשרת הנשיאות ובמחצית מושבי הפרלמנט, הצבא "הושם במקומו" על-ידי נשיא איסלאמיסט, ואפילו נשיא ארה"ב מקבל את שלטון "האחים המוסלמים" כעובדה מוגמרת.
אלא שהמצב במצרים מסובך ומורכב במספר מישורים: צעירי המהפכה, החופשיים, הליברלים, החילונים, המשכילים והמובטלים, שבגופם סילקו את מובארק ושילמו את מחיר הדמים הקשה של ההפגנות נגדו, גילו כי המהפכה נגזלה מהם. אפילו בחלומותיהם הגרועים ביותר הם לא חזו שהמהפכה האזרחית תהפוך למהפכה איסלאמית. בנות בחולצות טריקו ומכנסי ג'ינס שהפגינו לפני שנתיים בכיכר אלתחריר ("השחרור") לא ציפו לכך שבעקבות המהפכה ישבו על רבע ממושבי הפרלמנט נציגי התנועות הסלפיות, המאמינים כי "החיג'אב הטוב ביותר של האשה הוא ביתה".
אבל האכזבות הפוליטיות - גדולות ככל שתהיינה - קטנות להפליא מהאכזבות הכלכליות. גם במצרים נותרה ברובה האדמיניסטרציה של השלטון הקודם, המתאפיינת באבטלה סמויה, עובדים מיותרים, ביורוקרטיה מסורבלת, מינוי קרובים וקירוב מקורבים, והסיכוי שהיא תוביל את המדינה לפיתוח ושגשוג אינו טוב כיום יותר מבימיו של מובארק.
התיירות שבתקופת מובארק העניקה פרנסה למיליוני מצרים - נעלמה, ועמה נעלם גם מקור הפרנסה החשוב של רבים החיים כיום הרחק מתחת לקו העוני, שבמצרים הוא נמוך ממילא. משקיעים חיצוניים נמנעים מזה שנתיים מלהשקיע במצרים, שכן המצב הביטחוני אינו יציב ולא ברור להם אם יראו רווח כלשהו מהשקעתם העלולה לרדת לטמיון. העדר השקעות משפיע לרעה על יצירת מקומות עבודה חדשים להמוני המצרים המגיעים מדי שנה לגיל שבו הם אמורים להתחיל לעבוד, להקים משפחה ולפרנס אותה. בוגרי האוניברסיטאות בהמוניהם העומדים מובטלים מול המציאות התעסוקתית הקשה הם חומר נפץ חברתי, גיל הנישואין הממוצע עולה ועבר את גיל ה-30, הקמת משפחה ("פתיחת בית") הפכה למשימה כלכלית בלתי אפשרית למרבית הצעירים, ודי בעובדה זו כדי לשַגְּרם לרחובות ולפרוק את מטעני הזעם שהצטברו בהם נגד סמלי שלטון, מוסדות מדינה ותחנות משטרה.
החוקה שההצבעה עליה מתבצעת בימים אלה, מעניקה סמכויות רחבות לנשיא על חשבון המוסדות האחרים ובראשם הפרלמנט, והיא מדיפה ריח של דיקטטורה. רבים - גם מהחקלאים הדתיים של החברה - תוהים האם לשם כך הגיעו "האחים" לשלטון. פעילות הפרלמנט שנבחר לפני כשנה הוקפאה בצו של בית המשפט, ולא נראה שהנשיא ממהר לחדשה. הוא אינו מעוניין לעמוד מול שאלות מביכות שעלולים להפנות אליו מצד פרלמנט בעל סמכויות שנבחר באורח דמוקרטי והגון. הוא אינו מעוניין בפרלמנט שיחוקק חוקי תקציב שאינם על דעתו, ובכלל - המפגש בין נשיא בעל סמכויות שיש לו אג'נדה תרבותית, חברתית ופוליטית ברורה עם פרלמנט מקוטב שיש בו מגמות שונות ומנוגדות, אינו מרשם ליציבות פוליטית, אלא לדרך ללא מוצא, כששני הצדדים חבוקים ודבוקים זה בזה, וכל אחד תוקע סכין בגבו של האחר.
שנתיים לאחר הטלטלה במצרים, מדינה זו נראית כמו עגלה רעועה עם כמה וכמה סוסים אימתניים ורבי עוצמה המושכים אותה בשצף קצף, אבל לכיוונים שונים: הנשיא, הוועדה המכוננת של החוקה, חברי הפרלמנט, הצבא, הממשלה שהיא תמיד זמנית, הרחוב החילוני, הרחוב הדתי, הסלפים ותומכי מובארק.
התחזית לעתיד אינה ורודה, שכן התסבוכת החוקתית-שלטונית משפיעה לרעה על הכלכלה הקורסת ממילא, והמאבק על דמותה התרבותית של מצרים גולש לעתים קרובות מדי לפסים אלימים הגוררים אלימות משטרתית. זו מעלה את הזעם הציבורי לרמות המזכירות את הזעם שליווה את המאבק נגד מובארק. בדיעבד ייתכן שיש כבר בקרב "האחים המוסלמים" כאלה החשים שהייתה זו טעות מצידם להתיישב מאחורי הגה ההנהגה של העגלה המצרית הרעועה, שכן אין לה סיכוי להגיע שלמה ליעד חיובי כלשהו, והם - למרות שקיבלו ירושה קשה מאוד ממובארק ומטנטאווי - יזוהו עם הכישלון.
סוריה - הטבח הבא
במשך 21 חודשים, מאז מארס 2011, מלווים המשקיפים את האירועים בתחושה שקריסתו של אסד מתקרבת, ועמה תתפרק המדינה ליחידות הומוגניות: כורדית בצפון מזרח המדינה, עלאווית במערב, דרוזית בדרום, בדווית במזרח, דמשקאית במרכז וחלבּית בצפון. ההערכה בדבר הקמת יחידה אוטונומית עלאווית התחזקה עם הידיעה כי השלטון מזרים נשק כבד, תחמושת וכלים הנדסיים לאזור הרי אנצאריה במערב המדינה, מקום מושבם המסורתי של העלאווים - במטרה לעמוד בפני מתקפות המוסלמים על ההר ותושביו.
בימים האחרונים החלו להגיע ידיעות על כך שיחידות השייכות לצבא הסורי החופשי תוקפות את הרי אנצאריה, ועשרות כפרים עלאווים ננטשו מפחד מפני סכיני המוסלמים חדורי השנאה לעלאווים והרצון העז לנקום בהם על מעשי הטבח שביצע השלטון באזרחי סוריה בשנתיים האחרונות, וגם בתקופות הקודמות כמו זו שבין 1976 ל-1982, שבה התחוללה ההתקוממות הקודמת של "האחים המוסלמים" שהסתיימה בטבח אלפי אנשים, נשים וטף בעיר חמאת בפברואר 1982.
אם אכן נכונות הידיעות הללו, ומתנגדי אסד אכן משתלטים על הרי אנצאריה, עלולה זו להיות אחריתם הפיזית של העלאווים וקץ חלומם על שליטה אפילו על עצמם. הדם שיישפך כאשר יטבחו בהם המוסלמים יהיה רב הרבה יותר מזה שנשפך עד היום, ולא ברור עד כמה העולם ייחלץ לסייע לעדה זו כאשר יגיעו מים עד נפש וסכינים עד צוואר.
נראה כי סוריה שוקעת לתוך ביצה של דם, אש ודמעות, כשהיא נקרעת לגזרים בידי מאות מיליציות, חלקן בעלות אוריינטציה תרבותית ודתית זהה לזו של בן-לאדן ואל-קאעידה. המשמעות לישראל עלולה להיות בעייתית מאוד, שכן שכנים כאלה אינם מבשרים טוב, ואם נשק כבד או נשק להשמדה המונית ייפול לידיהם, ישראל עלולה למצוא את עצמה בעתיד הקרוב כשהיא מתמודדת עם איומים שהיא אינה רגילה להם.
לוב - מלחמות שבטים
במדינה מוכת שבטיות זו, הצליחה קואליציה של שבטים, בסיוע מסיבי של נאט"ו, לסלק את קדאפי. אך מאז שחוסל בידי מתנגדיו לפני יותר משנה, משמשת לוב זירה למאבקים בין-שבטיים על אינטרסים כלכליים ושלטוניים ועל טריטוריה והשפעה. מטות שבטים מהמזרח - קירינאיקה - נלחמים במטות שבטים במערב - טריפוליטניה, ושבטי הדרום עוינים את כל האחרים.
החברה הלובית מקוטבת גם על-רקע אתני, סביב השסע הערבי-ברברי שיש לו השלכה כלכלית ושלטונית. התחזית היא כי כל עוד תמשיך לוב להיות מדינה אחת היא תמשיך להיות זירת לחימה בין שבטים, היות שזהו המצב הטבעי השורר ביניהם, ובמיוחד בין אלה השוכנים בסהרה שלאורך מאות שנים ויותר פיתחו "עַצַבִּיָה" (קנאות שבטית) גדולה ומסוכנת, בעיקר כלפי "האחר", ללא קשר לזהותו. כלי הנשק המצויים למכביר במדבר הלובי הופכים את האלימות הטבועה בתרבות האזור לקטלנית במיוחד.
הצביעות במירָעָהּ
הטלטלה בעולם הערבי היא תוצאה של מצב בסיסי גרוע שיצרו המשטרים, אווירה עוינת למשטרים שיצר ערוץ "אלג'זירה" ותבערה גדולה שהצית מוחמד בו עזיזי. במהלך השנתיים האחרונות נסיכות קטר מעורבת עד צוואר במימון הההתרחשוית ובמשלוח סיוע לגווניו וסוגיו השונים ללוב ולסוריה, וערוץ "אלג'זירה" שהיא מפעילה מצית את הבעיות במדינות ערב באמצעות הקריאה לדמוקרטיה, זכויות אדם וחירות הבעת הדעה במדינות אלה.
אלא שקטר עצמה רחוקה מדמוקרטיה כרחוק מזרח ממערב: בתחילת דצמבר השנה הטיל בית המשפט בקטר מאסר עולם על מוחמד בן אלד'יבּ אלעג'מי - משורר בן 36 ששיבח את המהפכות בעולם הערבי כשהוא אינו חוסך את שבט ביקורתו מאמיר קטר עצמו. אלעג'מי הגדיל לעשות וקרא למהפכה בקטר, למרות שידע כי העונש על כך הוא מוות.
אם אמיר קטר לא יחון את אלעג'מי הוא יביא על עצמו ביקורת נוקבת מכל מי שיש לו פֶּה בעולם הערבי. אך הוא לא ייתן לביקורת להסיט אותו מדרכו, וימשיך לעודד את "האחים המוסלמים" להשתלט על שארית מדינות העולם הערבי, תוך שהוא סותם פיות בתוך חצרו האחורית.
שנתיים לאחר ראשיתה של הטלטלה בעולם הערבי התמונה העולה אינה מעוררת אופטימיות יתרה. מצב השליטים במדינות נוספות עומד על כרעי תרנגולת, ויש מקום לסברה שהגל ימשיך גם אליהם.
ישראל שוב מצטיירת כאי של יציבות ושפיות בתוך ים גועש וסוער, שספינות רעועות עומדות לטבוע בו עם מי שעליהן. ישמור אללה את עמי ערב.