נכון לעכשיו מערכת הבחירות אינה מרגשת איש ולכן היא כמעט אינה מעניינת את הציבור. ניתן למצוא הרבה סיבות לכך, אך, לטעמי, החשובה שבהן היא כי המערכת הפוליטית לא מצאה מועמד בעל שיעור קומה שיתחרה ב
בנימין נתניהו, ראש הממשלה הנוכחי, על ראשות המשלה.
לכן המלחמה אינה רק בתוך הגושים אלא אפילו בתוך הגושישים.
ראו, למשל, את
זהבה גלאון, מנהיגה אחת המפלגות הגדולות, הותיקות והחשובות בארץ שנסעה למוקטעה ברמאללה להציג בפני ראש הרשות הפלשתינית תוכנית מדינית לפתרון הסכסוך עם הפלשתינים. מעשה ששמור לראשי מדינות. אני מניח שאם אבו-מאזן היה מקבל את תוכניתה היא הייתה מכנסת מיד את מאתים חברי מפלגתה לספר להם על כך. אך האמת העירומה היא ש"תחום המחיה" של מפלגתה של זהבה הוא בין השוליים השמאליים של מפלגת העבודה לבין הימין היהודי בחד"ש. משהו כמו אלף איש ימינה או שמאלה. במתחם זה אבו-מאזן נחשב לגיבור לאומי.
התבוננו בנפתלי בנט. אדם צעיר, נאה, לוחם אמיץ, קצין מצטיין, איש עסקים ממולח. ללא ספק אדם עם הרבה כריזמה. הוא הצליח, לאחר שנות דור, לאחד תחת כיפתו את כל הימין האמיתי בישראל, בין אם הוא חובש כיפה ובין אם לא. החדות בהצהרותיו משכנעת רבים, אך אותם רבים חייבים לזכור כי קודמיו של בנט, החל מנחם בגין ז"ל וכלה באריאל שרון שיבל"א החלו כך את דרכם וכאשר הגיעו לנקודות השפעה והכרעה גילו "פתאום" את האיוולת שבעמדתם טרם לבחירות. בנט לא שונה מהם.
שלי יחימוביץ' היא הדוגמה הקלסית למאחזת עיניים (ואני נמנע מהגדרות חמורות יותר). מעולם לא עסקה בענייני ביטחון, בענייני כלכלה, בדיפלומטיה, במדיניות, לא ניהלה שום דבר ומעורבותה בענייני רווחה הייתה דרך עיני עיתונאי מסקר. למרות זאת היא רואה את עצמה כראויה לשמש כראש ממשלת ישראל. אחיזת עיניים כבר אמרנו? אמרנו.
לאחרונה החל נשיא מדינתנו לתת שורת הצהרות בענייני שלום וביטחון. דבר שבעיניו זה נראה טבעי. "הנשיא חרד לגורלה ולמצבה של המדינה ומתריע על כך" נומק הדבר. מי שמכיר את
שמעון פרס לאורך עשרות שנות פעילותו הפוליטית יודע כי הדבר שהכי מטריד את האיש הוא הדימוי שלו בהווה וכיצד תראה דמותו בעתיד.
אז שמעון פרס היה שותף פעיל או פסיבי במו"מ הארוך ביותר שהתנהל בין ישראלים לפלשתינים בימי ממשלת אולמרט (2006-2009). מו"מ רב משתתפים ( אולמרט, לבני, ברק ואחרים) שבסופו פנה אולמרט לאבו- מאזן וביקש ממנו, כנהוג באירועים כאלה, להעלות על הכתב את ההסכמות שהושגו. לתימהונו וכנראה גם למורת רוחו, אבו- מאזן סירב.
כעבור זמן כאשר נשאל אבו-מאזן מדוע סרב להעלות זאת על הכתב, טען כי הן היו רק עמדות פתיחה של הפלשתינים . דהיינו: לא הושג כלום ( לפי גרסת אבו-מאזן).
האם הבנת את זה, שימון?
כנראה שכן, אז זה לא "מזיז" לו כלל.
מה שנשיא המדינה מנסה לעשות בהצהרותיו האחרונות הוא לשפר את מעמדה של "יקירתו"
ציפי לבני לעומת מתחריה, לפיד ויחימוביץ'.
בתוך לוחמת החפירות הזו הליכוד-ביתנו אינו מוצא את מקומו ומקיז מנדטים לחבריו בגוש הימין.
אם לא יקרה שום דבר דרסטי בשלושת השבועות הקרובים הרי תוצאות הסקרים יהיו גם תוצאות הבחירות ומי שיעמוד בפני החלטה מכרעת יהיה ראש הממשלה, הנוכחי וגם העתידי, בנימין נתניהו, אשר יצטרך להכריע אם הוא "הולך" עם המרכז (לבני-לפיד) או הימין הדתי-חרדי.
