תקופת בחירות נגועה, לא אחת, בהתלהטות יצרים. ויכוחים מרים, התנצחויות פוליטיות ומאבקי דיעות וכוח עלולים לפרוץ גבולות ולהידרדר עד כדי ביצוע עוולות אזרחיות ועבירות פליליות.
בתקופת בחירות במיוחד באים לידי ביטוי כעסים, האשמות, כינויי גנאי ו"חלוקת מחמאות" ליריבים. במיוחד בתקופה, בה הרשת פתוחה, ומאפשרת לכל אחד לעשות כל העולה על רוחו, להציג סרטונים ועוד.
אומנם, איש ציבור - מעצם היותו איש ציבור - נוטל על עצמו "סיכון טבעי" של חשיפה לביקורת, לעתים חריפה ועולבת, ברם מכאן ועד כדי השתלחות ורמיסת כבודם של אנשי ציבור - מכוח השמעת ה"ביקורת" - הדרך ארוכה.
לעתים קרובות אנו נחשפים לאמירות פוגעניות של מועמד אחד כלפי מועמד אחר, החורגות מגבול "הטעם הטוב", ובוודאי מנושאי ותוכן הויכוח עצמו. כך למשל, פורסמו מקרים בהם "זכו" מועמדים לכינויים שונים, כדוגמת: "אימפוטנט", "משיח שקר", "חפרפרת", "מדליף מידע", "תולעת", "צבוע", "בהמה", "שרץ", "נבלה", "מטורף", "משוגע", "סמרטוט" ואפילו "נאצי". בכל הכבוד הראוי לשאיפות הפוליטיות של המועמדים, יש לזכור, כי התבטאויות כדוגמת אלה עלולות לחשוף אותם לתביעות לשון הרע.
לפי חוק איסור לשון הרע, דבר שפירסומו עלול לפגוע, להשפיל אדם בעיני אחרים, להפכו למטרת שנאה, בוז ולעג, לבזותו עקב התנהגות או מעשים המיוחסים לו, לפגוע במשרתו, בעסקו או במקצועו, או לבזותו בשל גזעו, מוצאו, דתו, מינו, נטייתו המינית, מקום מגוריו, או מוגבלותו, מהווה לשון הרע.
בהתאם להוראות החוק, גם קללות וגידופים יכול וייחשבו ללשון הרע, אם כי, כמובן, לא כל קללה וגידוף ייחשבו ללשון הרע. למרבה הצער, קללות וגידופים מהווים חלק בלתי נפרד מההתנהלות החברתית במדינתנו, ואין זה מעשי להתייחס לכל אחד מהם כלשון הרע.
ההלכה הפסוקה קובעת, כי המבחן להגדרת לשון הרע הוא מבחן אובייקטיבי - היינו אין לבחון כיצד קיבל האדם מושא הגידופים את מה שנאמר עליו, אלא כיצד החברה קיבלה את שנאמר עליו (מבחן האדם הסביר). בנוסף, יש לבחון האם פרסום הדברים עלול ליצור תדמית שלילית על האדם, להשפילו ולבזותו.
כך, לצורך השאלה האם קללות וגידופים מהווים פרסום לשון הרע, נדרש, כי הדברים ייאמרו כאמירה עובדתית במבחן האדם הסביר, וכי נועדו להשפיל או לבזות אדם אחר. גידופים יכולים להוות הפרה ברורה של חוק איסור לשון הרע, כאשר הכינויים עלולים להשפיל את מושאם בעיני הבריות, לעשותם לבוז וללעג מצידם, במיוחד בנסיבות בהן נאמרו.
כך, חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965, אינו נסוג מפני התנהגות פוליטית, ונבחרי הציבור אינם זוכים בהגנה על מוצא פיהם בשל היותם נבחרי ציבור. כל מקרה ייבחן לפי נסיבותיו, וייקבע האם מדובר בפרסום לשון הרע.
כך למשל לעניין הביטויים "נאצי" ו- "שונא ישראל" - קבעו בתי המשפט, כי מדובר בביטויים בעלי קונוטציות שליליות חזקות, והם מהווים פרסום לשון הרע, אף אם נאמרו באופן מרומז.
במקרה אחר, בו כינתה חברת מועצה, במהלך ישיבת מועצה, חבר מועצה אחר בכינוי "שקרן", קיבל בית המשפט את תביעת לשון הרע, וחייב אותה לשלם פיצוי. בית המשפט קבע, שהעובדות שנויות במחלוקת, וכי לא הוכחה הגנת "אמת דיברתי".
יחד עם זאת, לא כל ביטוי מהווה "לשון הרע", ולעתים עומדים למפרסם ההגנות הקבועות בחוק. כאשר מדובר בטענות בעלות בסיס עובדתי, הרי שלכאורה מדובר בטענות לגיטימיות, והעלאתן הינה ביטוי מובהק של
חופש הביטוי.
כך למשל, במקרה בו הועלתה טענה בדבר "קומבינות" במחלקת ההנדסה. בית המשפט דחה את התביעה, וקבע, כי יש אינטרס ציבורי להציף ביקורת חופשית על אנשי ציבור, וכי עומדת לנתבע הגנת אמת בפרסום, והגנת ענין ציבורי - העלאת ביקורת על פעילות ציבורית.
לעניין קללות וגידופים, כדוגמת "מטומטם", "אפס", "דפוק" - נקבע, כי לא כל קללה וגידוף יהוו פרסום לשון הרע. ואולם, במקרה בו פעיל במפלגה מסויימת צעק על אחר : "אתה אפס", "אתה פוגע בנשים זקנות", חייב אותו בית המשפט בתשלום פיצוי בגין ביטויים אלה.
יצויין, כי מאז בוצע השינוי בחוק איסור לשון הרע, המאפשר לתבוע גם ללא הוכחת נזק, קל יותר לתבוע.
החוק פותח בפני המושמץ שני מסלולי פיצוי : תביעת פיצוי בגובה נזק שנגרם לו, או תביעת פיצוי של סכום "
פיקס", הנקוב בחוק, מבלי להוכיח שנגרם לו נזק.
כך, אם מוכח, שהפרסום הינו "לשון הרע" (אשר אינו נופל בגדר הפירסומים המותרים המוגדרים בחוק), והנתבע לא הוכיח כי קיימות לו ההגנות הקבועות בחוק, אזי ניתן לקבל פיצוי אף ללא הוכחת נזק.
בקביעת פיצוי ללא הוכחת נזק יש אמירה : שמו הטוב של אדם אינו הפקר, וכמאמר קוהלת "טוב שם משמן טוב". סכום הפיצוי המרתיע יהווה את כלב השמירה על זכויות האדם ועל כבודו.
חשוב לזכור, כי ההקפדה על פרסום דברי אמת - אין בה כדי להפוך את התקשורת לכנועה ומסורסת. איפכא מסתברא : ההקפדה תעלה את אמינות הפרסום, תמנע הפצת דברי הבל ושמועות סרק, ותעצב מערכת בחירות נקיה יותר ומכובדת לאין ערוך.
