המלך, יורשי העצר, והאופוזיציה

המלך צריך אותך

ארבעה ימים לפתיחת הקלפיות, והמלך נתניהו עדיין מעלה את ההצגה "זחוח". אמינותו השחוקה בוקעת מבעד למסכה, ופניו נפלו. הפרסומאים כבר עשו תיקונים בקמפיין. פני המלך הערום כבר חמורות סבר, אצבעו מונפת בתנועה מאיימת, והכיתוב: "אני צריך אותך".

המלך נתניהו היה נותן הכל על-מנת להיות בנעליו של הרברט הנרי אסקוויט, ראש ממשלת הוד מלכותה בתקופת מלחמת העולם הראשונה, ולהיות חתום על הפוסטר של לורד קיצ'נר: "...מדינתך זקוקה לך, הצטרף לצבא הוד מלכותו. אלוהים נצור את המלך..."

המלך מבין שהצלחתו היא כשלונו. הוא הניף את על מוץ ותבן של לאומנות על משבים עזים של רוחות מלחמה, בלי להבין את הדינמיקה של "אפקט הפרפר", והיום הוא קוצר סופה. מפלגת הבנטים לעסה אותו מימין, ואת מפלגת הבנטים כבר לועסים מימינה הדוקטורים לתורת מלך הגזע והפשיזם.

המלכים של אירופה הקדומה כרתו ברית עם אנשי הדת. המלוכה תכיר בדת כשלטון מקביל, ובתמורה, הדת תסייע למכור את השקר כאילו המלך נבחר בידי האל. המלך נתניהו הוא בנו של היסטוריון עם תפיסת מציאות מעוותת, והמלך אינו טוב ממנו. מבלי להבין את ההיסטוריה, הוא אימץ את המודל.

הברית עם הדת, על כל גווניה וזרמיה, שבתה את ליבו והמסה את מוחו. בתנועת מלקחיים הוא נשבה בקסם. מצד אחד המשיחיים ההזויים, העוגבים על אדמת הר-הבית בכוונה להקים שוב בית מקדש. ומן הצד השני, האורתודוקסיה הקונסרבטיבית, האוחזת באשכי השיטה דרך וועדת הכספים, ומשחררת סובלימציה של מיניות דרך יריקות בבית-שמש.

הכתר על הראש כבד עד מאוד, כמו גם היד המכבידה במיסים על הנתינים הנאלצים לממן את מחלת השעבוד של "אלוהים לשלטון בחרתנו".

בני המלך וה"אני"

יורשי העצר לא טוענים לכתר. לכל היותר הם מסתפקים בכתר קטן והזמנה של המלך אל השולחן. האגוטריפ של המלך מוכל גם בקוד הגנטי שלהם, ועל כן הם נמנעים מלקרוא תיגר על המלך. האגו מתכווץ בנוכחות אגו גדול יותר, ומאחר שכולם משחקים במגרש של "האגו", האגו של המלך מנצח.

בינתיים, כדי להכין את עצמם למלוכה עתידית, הם מסתפקים בלימודי כייסות. התבוננות ארוכה במלך, והשיטה שהטמיע בממלכה, הפנימה אצלם את התובנה, שכדי לזכות ביום מן הימים במלוכה, הם מוכרחים להתאמן בהונאה. מן הקמפיין שלהם ניתן להבין שהם למדו מהמלך איך להונות את הנתינים ולקבל אהדה.

הקמפיינים מבוססים על "אני". עיבוד מודרני לגרסה של 'בן המלך והעני', רק הפעם מדובר בבן המלך וה'אני'. אני, אני ורק אני. יאיר לפיד גייס את מגידי העתידות המלכותיים לצידו, וגם כמה נביאים. אלה כפי הנראה נביאי-בעל, כי מאז חרב בית-המקדש ניתנה הנבואה רק לשוטים. הנסיך לפיד מכריז: "יש עתיד עם לפיד". לפיד מוכר לך עתיד.

שלי יחימוביץ' גייסה את הפטרונות, וקובעת: "שלי טובה בשבילך". שלי קובעת שהיא טובה לי, למרות שהיא לא ממש מכירה אותי. זה לא מפריע לה לקבוע שהיא טובה. סטטיסטית, היא צודקת. מתוך 8 מיליון מצביעים, בטוח יש מישהו/י שהיא טובה לו/ה (מלבד שחקני האגו-רכש שלה, שפיר ושמולי). אם לפיד מוכר לך "עתיד", ושלי מוכרת לך "טוב", אז השילוב היה יוצר עתיד טוב?

כאן נכנסת לתמונה ציפי לבני עם "ציפי לבני תקווה". אז ציפי מוכרת "תקווה", שזה יפה. הרי נאמר שהדבר האחרון שמת באדם הוא התקווה. גם בבחירות הקודמות ציפי הייתה תקווה. למצער, היא נשארה תקווה בלבד. כמעט 3 שנים בראשות האופוזיציה, ונדמה היה שהאופוזיציה שלנו נמצאת בחופשת ויפאסנה.

אם החיבור בין יאיר (עתיד), ושלי (טוב), ולבני (תקווה), היה מוליד תקווה לעתיד טוב, אז המרוץ המפוצל הוליד חוסר תקווה לעתיד טוב. והפיצול, על שום מה? על שום הניסיון הנואל לחכות את מלך האגו, אשר קבע כי: "מלך חזק שווה ממלכה חזקה". עיין ערך אסד, סדאם, קדאפי. כולם אגב, שליטים "חילוניים" עם חיבוק דתי.

המשחק המלכותי: שבץ-נא

השאלה היחידה המעסיקה את חצר המלוכה המנותק מהעם, היא: מי ישב ראשון על שולחן המלך, שהרי יש בכך אות וסימן לבאות. המרוץ החל מזמן. יחימוביץ הרי יודעת מה טוב לך, והיא שיווקה את עצמה כמו מועדון לקוחות. עם תינוקות מחייכים והורים מאושרים, ציורים אינפנטיליים וסלוגנים חלולים כיד המלך. אם יש שפה שהמלך מבין, הרי זו היא. בשפת מועדון הלקוחות של המלך: "הוזלה דרמטית במחירי הסלולר". בשפת התינוקות וההורים המאושרים: "חינוך חינם מגיל 3". בשפת הציורים האינפנטיליים: תבחרו בין "עץ הקסמים", או "משולש הזהב", או "הפצצה עם הפתיל". שתי טיפות מים המלך. כנראה שזה אותו האבא, אבל הבעיה עם האמא - מפלגת העבודה. גם המלך וגם הנסיכה שלי ניסו להסתיר את הנושא המדיני, את הכיבוש, את החרבת מערכות הצדק והמשפט, ואת אוזלת היד בתחום החזון. המרוץ של יחימוביץ: 10 בסולם המלך, 0 בסולם האזרח.

מרוץ הלפיד של יאיר היה מתוחכם יותר. אי-אפשר היה להוציא ממנו מילה אחת טובה על המלך לפני המרוץ, אבל ברגע שהמרוץ התחיל, המלך כאילו לא היה כאן מעולם. יאיר הבטיח עתיד, ודיבר אל עתיד. ההווה לא היה כאן מבחינתו. לא היה כאן כיבוש (כי זה מרחיק ימניים), ולא היה כאן הון-שלטון (כי זה מרחיק חברים, עורכים ומו"לים). לפיד בדרך לשולחן המלך ודבר לא יעצור אותו. הוא שיחק בשתי הנסיכות שלי וציפי, תוך תיאום מושלם עם קו הקמפיין של המלך. בעתיד של לפיד, הכיבוש פותר את עצמו, החרדים מגיייסים את עצמם, ובינתיים הם מקבלים פטור גורף של 5 שנים, כדי שלפיד יוכל לשבת כשר (עם תיק), על שולחן המלך.

במשחק השיבוצים על שולחן המלך, כולם מתחרים זה בזו, וזו בזה, על הכסאות. אילו הבינו את המשחק מלכתחילה, ידעו ששלושתם יחד היו מפילים את המלך ומחלקים ביניהם את השלל בנקל. הם לא ראויים לשלטון, משום שאינם מסוגלים להבין את מה שהבינו המלך והאחיתופליברמן שלו בנקל. מנצחים ביחד.

היות שאינם ראויים לשלטון, הם יהיו סמוכים על שולחנו של המלך, עד שיפנימו. שש עיניים של שלושה אגואיסטים לא מצאו את העין השלישית, שתפקח את הבינה.

תוצאת הבחירות האלה: ביבי ניצח את נתניהו, ושלושה יורשי עצר בדמותו ובצלמו מבקשים לשבת לצידו. לפחות שניים מהם יצליחו בכך.

למצביע המבולבל, אין אלטרנטיבה לשלטון המולך כרגע, מלבד מי שבטוח יהיה אופוזיציה. אל מול המציאות של "עשה לך רב", האופציה היחידה לשינוי היא: "עשה לך אופוזיציה". בחר מבין מי שיעמדו מול המלך ויורשי העצר, מעטים מול רבים, קטנים מול גדולים, כמעשה דוד לגוליית.