בנימין מינכהאוזן

כבר הלכנו במדבר במשך 40 שנה, ועשינו מסלול שלוקח בערך 40 שעות ברגל או 4 דקות בטיסה. זה לא לקח זמן כי הלכנו לאיבוד. זה לקח זמן כי זה היה מכוון. הייתה מטרה לבזבוז הזמן הזה. היה צריך להחליף את הדור, לשנות דיסקט בראש. במצרים היינו עבדים לפרעה שנגש בנו ביד קשה.

מגדל פילים שהכרתי במסעותיי, הסביר לי שכאשר הפיל נולד, קושרים את רגלו ליתד באמצעות אזיק, וכך הוא לומד לא ללכת בלי אדוניו. עם הזמן מתירים את החבל, אך משאירים את האזיק. הפיל כבר אינו יודע להבדיל. האזיק מסמל עבורו את קצה החבל, ולמרות שכבר אין חבל, הפיל שומר על מרחק קבוע מן היתד.

דור הולך ודור בא. החבל כבר איננו, אבל האזיק נמצא. ישראל של 2013 חיה עם האזיק שמתחזק עבורה עולם של נרטיבים היסטוריים. "בכל דור ודור עומדים עלינו להשמידנו", חי טוב לצד הנרטיב של "השואה", ושניהם משתלבים מצוין עם הנרטיב הגלותי של הפחד מפני הגויים. העולם הנוצרי כבר לצידנו, אז מצאנו את העולם המוסלמי שיתחזק עבורנו את האזיק של הפחד מפני ההשמדה.

בתוכנית הריאליטי של תקומת ישראל מבשלים רק מנות של אזיקים. שס שמה אזיק על הספרדים, בנט שם אזיק על החרד"לים. ליברמן שם אזיק על הרוסים ומכר אותם לנתניהו. נתניהו שילם אבל הרוסים ברחו. את החיבה שיש לישראלים 2013 אל האזיק שלהם, רק אייל שני יוכל לתאר. אם העגבניה היא מלכת המטבח, האזיק הישראלי הוא מלך המדבר. גם אם נלך עוד 40 שנה במדבר לא נגיע לשום מקום בלי להסיר את האזיק הגלותי.

אבודים

במגילת העצמאות שלנו יש הכל, מלבד דבר אחד. היא אינה חוזה שבין האזרחים למדינתם. היא אינה חוקה. היא מסמך המכיל את כל מה שצריך כדי להוות כתב שחרור מעבדות לעצמאות, מלבד את הרשות לאכוף את תכניה על האוחזים בהגה. הצהרנו על עצמאותנו, ואנחנו שרים המנון על תקווה להיות עם חופשי. רק מי שנמצא בכלא מחזיק תקווה לחופש. מי שחי חיי חופש אינו זקוק לתקוות החופש. ישראל של 2013 הולכת עם (חירות) אבל מרגישה בלי.

אנחנו חברה אבודה בטווח שבין עבדות וגלותיות, לבין עצמאות וחירות. כמו ילד קטן שילמד ללכת רק אם ירפה מפינת השולחן ויסמוך על עצמו שהוא מסוגל. אנחנו רוצים ללמוד ללכת בלי להרפות מפינת השולחן. הפחד משתק אותנו. אם נרפה מי יצילנו? והרי אין לנו על מי לסמוך, אלא על אבינו שבשמיים, או אבינו שבמעון ראש הממשלה, או אבינו הרב עובדיה, או אבינו מנהל הבנק.

אם אנחנו לא מרפים מפינת השולחן, איך נגיע? הראש היהודי ממציא לנו פטנטים. אם הישראלי לא בא אל העצמאות, מוחמד יבוא אליו. אנחנו נמשיך להחזיק בפינת השולחן, והערבים יבואו לקראתנו. הרבה יותר הגיוני, לא?

"אבודים" הוא לא סימפטום. "אבודים" הוא סינדרום. אנחנו לא אבודים במציאות, אלא אבודים בהבנתנו את המציאות. המציאות נדמית לנו ככלא, כאזיק, כיתד המעגנת את המציאות שלנו למקום הנמוך ביותר בעולם. המקום הנמוך הזה אינו ים המלח. המקום הנמוך ביותר בעולם הוא הפחד הפנימי המקבע אותנו עם המנון של "תקווה להיות עם חופשי בארצנו".

אנחנו פוחדים מהערבים, פוחדים מהעשירים, פוחדים מהדתיים, פוחדים מהשמאלנים, פוחדים מהמציאות. הערבים הם מציאות, העשירים הם מציאות, השמאלנים הם מציאות והמציאות היא מציאות. אנחנו אוהבים את הפחד שלנו ולא מרפים מפינת השולחן הזו. תסמונת מינכהאוזן.

בנימין מינכהאוזן

אין מתאים ממנו לגלם עבורנו את האהבה שיש לנו לתסביך מינכהאוזן שלנו, מאשר הפחדן הגדול ביותר. אחד יונק מאימו חלב ואחד יונק מאביו ההיסטוריון פחד. כל אחד ומזלו. האיש שהקדיש את חייו לחקר ההיסטוריה היהודית בתקופת גירוש ספרד, הוא אביו של האדם שהקדיש את חייו להטמעת סידרום מינכהאוזן של הישראלים.

מסקנתו של בנציון נתניהו לגבי נקודת התורפה של דון יצחק אברבנאל, היא שהאמון שרחש למלך פרדיננד לפני גירוש ספרד, דומה במהותו לעיוורון של יהדות גרמניה ערב עליית השלטון הנאצי. התיאוריה הזו שהוריש לבנו היא שמובילה אותו, ולמצער, גם את מדינת ישראל.

האיומים שרואה בנימין נתניהו בכל אשר יפנה, נטועים עמוק בתודעת הפחד הגלותי שירש מאביו, בכסות אקדמית המהווה ציפית לכר הארס שעליו מניח בנימין מינכהאוזן את ראשו מדי לילה. עולם הפחדים הגלותי, המאפיין עם נרדף שאינו עצמאי במדינתו, ממשיך את תסמונת גירוש ספרד גם 600 שנים מאוחר יותר, ומוצא את ביטויו ה"מודרני" בשואת יהודי אירופה.

תסמונת מינכהאוזן היא בעיה פסיכולוגית פסיכוסומאטית. היא מחלה עם סימפטומים של ממש, ולכן קל להאמין לחולה המתחזה שהוא אכן חולה. אחמדינג'אד באמת רוצה להשמיד את ישראל, והסימפטום הזה עליו מצביע בנימין נתניהו אכן נכון. מנחם בגין זיהה סימפטום ותקף אותו, וכך חיסל את הכור בעירק. אהוד אולמרט (לפי מקורות זרים), זיהה סימפטום וחיסל את הכור הסורי. בנימין מינכהאוזן זיהה סימפטום ורץ לספר לחבר'ה.

בנימין מינכהאוזן עשה שימוש במחלתו. היא משעבדת והוא קשור אליה בעבותות של סיפוק (מצאתי), הנאה (הצלחתי למצוא, אבא, הצלחתי אבא), ופרנסה (רק אני יכול, אני חזק, אני גדול...).

לא מחל, מחלה

את המחלה של בנימין מינכהאוזן אי-אפשר לרפא באמצעות בחירות. לא משנה איזה פתק תטילו השבוע לתיבת הקלפי, בנימין נתניהו יישאר עם סינדרום מינכהאוזן שלו עד שילך לטיפול. קשר נישואין עם בעלת מקצוע לא ירפא אותו. אם זו לא אירן, זו יוון. בנימין לא משקר, הוא מאמין בפחדים שלו. הם מחוזות ילדותו של אדם שתיאר את ילדותו בצל השלטון הבריטי למרות שנולד לאחר שהבריטים כבר לא היו כאן. הוא לא משקר, הוא מאמין במציאות ההזויה שינק מאבא.

את המחלה של בנימין מינכהאוזן אי-אפשר לרפא בקלפי. למצער, גם את המחלה של מדינת מינכהאוזן הישראלית אי-אפשר לרפא בקלפי. האמונה בפחד כמשעבד חזקה מכל פתק של מפלגה כזו או אחרת, והיא ניתנת לריפוי רק באמצעות האיכות היחידה הממיסה פחד - אהבה.

שדה הפחד סביב מדינת מינכהאוזן הולך ומתרחב, הולך ומתחזק, הולך ומשתרש בדורות הצעירים. נוער המחר הוא נוער תג-מחיר. אבל כמו כל מסע המוציא מעבדות לחירות, הוא כרוך בהליכה במדבר במשך 40 שנה, כדי שהדור הנכבש ימות מחוץ לגבולות ההבטחה. במקרה שלנו, הנכבש הפך מהר מדי לכובש, והמליך על עצמו את מינכהאוזן המתחזק את פחדיו, מזין אותם ומוכיח אותם.

השבוע נלך שוב לקלפיות. התוצאה נראית צפויה, אך היא הכל מלבד צפויה. אנחנו הולכים במדבר אמנם, אך אלה מבינינו שהפסיקו להאמין לסרט הפרטי של בנימין מינכהאוזן, אלה הולכים ומתרבים. אנחנו עדיין במדבר, אך בקצב התרבות שכזה, הארץ המובטחת כבר נראית באופק.

בנימין מינכהאוזן הוא הילד הקטן המסרב להרפות מפינת השולחן, אך מוכר את עצמו בכישרון רב כמי שהלך בנעליו בעבר. רגלי העולל המפוחד אינן הולמות את נעליו של האדם האמיץ שהיה מנחם בגין, האיש שהביא את הליכוד לשלטון במהפך הגדול של 1977.

אנשי המחנה הציוני-דמוקרטי-ליברלי, ימי המדבר בהנהגת בנימין מינכהאוזן והמחל/ה, ימים אלה יחלפו. המחנה שרואה את בנימין מינכהאוזן המפוחד ומסרב לקנות ממנו את הפחד הגלותי הזה, אני מזכיר לכולנו את מילותיו של מנחם בגין, בערב המהפך. ההליכה במדבר סופה הוא הגעה לארץ המובטחת: "...ולעליזה אשתי, זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותייך, לכתך אחרי במדבר בארץ זרועת מוקשים..."