והלפיד יאיר

בתחילת השנה פירסם אחד העיתונים של המדינה סקר דעת קהל שמשום מה לא זכה לדין תקשרותי - וחבל! מי שקרא אז בעיון את התוצאות - למד מה דעתו של עם ישראל, ולכן - גם לא הופתע שלוש שבועות מאוחר יותר מתוצאות הבחירות.
לטובת מי שלא שם לב על הסקר ההוא, הנה ממצאיו:
א. האם לדעתך צריך להמשיך או להקפיא את הבנייה ביהודה ושומרון?
תשובות:

• להמשיך - 43.4%

• להקפיא - 43.5%

• לא יודע - 13.1%

ב. האם לדעתך צריך להמשיך או להקפיא את הבנייה במזרח ירושלים?
תשובות:

• להמשיך - 46.4%

• להקפיא - 39.5%

• לא יודע

- 14%
ג. האם אתה מאמין שניתן להגיע להסכם שלום עם הפלשתינים?
תשובות:

• לא מאמין - 54.3%

• מאמין - 40.6%

• לא יודע - 5.1%

ד. האם אתה מאמין שאבו מאזן הוא פרטנר לשלום?
תשובות:

• לא מאמין - 55%

• מאמין - 33.3%

• לא יודע - 11.8%

לכאורה, התשובות לעיל אמורות היו להוביל למסקנה ברורה, כמו שאומרים - אל"ף- בֵּי"ת של גימ"ל-דל"ת: מדד "הימניות" של הציבור כביכול עולה בהתמדה מתשובה לתשובה: יהודה ושומרון - "פיפטי-פיפטי", לגבי הבניה בירושלים כבר יש נטיה ימינה, ולגבי המו"מ עם ה"פרטנר" הפלסטינאי אין על מה לדבר. אפילו אם לייחס את כל המתלבטים ל"מאמיני השלום", הימניות מנצחת בבירור: 55:45.

וכאן היא באה - ההנחתה הגדולה:

האם אתה תומך או מתנגד לרעיון של שתי מדינות לשני עמים, כלומר הקמת מדינה פלשתינית עצמאית לצד מדינת ישראל?
תשובות:

• תומך - 53.5%

• מתנגד - 38%

• לא יודע - 8.4%

קרשצ'נדו ברור וצורם - מ-ה-פ-ך!

השכל הישר כאילו אמור להיות כזה: "אם אני בעד המשך הבניה, לא מאמין לאבו-מאזן, ולא מאמין כלל במשא-ומתן עם הערבים, אז מדוע שאחלק את נכסי דלא ניידי? סתם ככה? לחינם - ללא הסכם?! מתוך איזה תקווה???

כאן מגיעה התשובה האחרונה בסקר, האחרונה והמוחצת:

בפרוס 2013, האם אתה אופטימי או פסימי לקראת הבאות באופן כללי בארץ ובעולם?
תשובות:

• אופטימי - 61.5%

• פסימי - 29.7%

• לא יודע - 8.9%

לכאורה, ההיגיון אינו סובל את מה שמשתקף מהסקר, אך - רק לכאורה. אם נתעמק, נבין את ההיגיון הפנימי הטמון בתשובות - הן את מה שמניע את הציבור בכלל, והן את מה שהביא להצבעה בבחירות.

העם אינו מאמין יותר ב"סיפורי סבא שמעון" אודות המזרח התיכון והשלום בו, אך הציבור, כן מאמין במה שעיניו רואות: פשיטת הרגל של היכולת הצבאית של מדינת ישראל. שלוש פעמים הוצגה בפני הציבור פשיטת רגל זאת: בפעם הראשונה - תחת הנהגת אולמרט-פרץ - במלחמת לבנון לפני חמש שנים. בפעם השנייה - תחת הנהגת אולמרט-ברק ("ביטחוניסט! גיבור ישראל!!") - ב"עופרת יצוקה".
ובפעם השלישית לאחרונה ב"עמוד ענן" - כשנמוגה התקווה האחרונה- - תחת ממשלת נתניהו, הימנית שבתולדות ישראל. כשהענן והערפל התפזרו, נוכחו היהודים לדעת שתחת ההנהגות מכל הסוגים לא מסוגלת מדינת ישראל להביא את עליונותה הצבאית לידי ביטוי הלכה למעשה.

והציבור הסיק את מסקנתו המתבקשת וההגיונית מבחינתו. אין מנוס אלא לוותר על ארץ ישראל (53.5%) ולקוות לטוב (61.5%): עדיף להיכנע לערבים...

בבחירות האלה נוכחנו לדעת: אין יותר ימין בישראל. פשוט אין לציבור יותר צורך בימין פוליטי. כל ה"דרמה" המדומה סביב תוצאות הבחירות היא מהומה ללא מאומה. בדמוקרטיה (המיוחלת כל כך!) אמורות המפלגות לבטא את רחשי ליבו של הציבור, ואכן כך הן עשו.

בא לפיד והאיר את עיניי כל אלה שעדיין לא הבינו קודם: ה"ימין" של נתניהו הוא כבר מזמן ימין מזוייף, שלא נדבר על ה"ימין" של ליברמן. אלה ואלה רק השתמשו ברטוריקה ימנית כל עוד קיוו לצבור כך הון פוליטי. הם לא שמו לב שהריטוריקה הימנית "לא מוכרת" יותר. תקוותם נתגלתה כתקוות שוא, לכן הם נענשו בקלפי.

אין ולא הייתה שום תזוזה של דעת הקהל ימינה. יש בפוליטיקה הישראלית רק כאלה שדעותיהם שמאלניות ואלה שהם נטולי זהות פוליטית כלל. האחרונים הם המנצחים הגדולים בבחירות והם זכו בניצחון מוחץ וגורף. הם אלה שיתוו את הקו בממשלה הבאה. סוף-סוף, ייתחלק שם ה"נטל" באופן צודק: יהיו בממשלה הזאת נטולי זהות פוליטית, נטולי כל רצון להגן על ארץ ישראל, מדקלמי אמירות אופטימיות על עתיד טוב יותר - סיסמאות ריקות מתוכן ונטולות כל בסיס.