חזון האופניים

"ביום כיפור עלה ברל [כצנלסון] לקברו של קרל מרקס בהייגייט."

אניטה שפירא, "ברל"


חבורת ה"שכונה" שלנו כללה חמש או שש ילדות. למדנו בבתי ספר שונים ובכיתות שונות, אך את שעות אחר הצהריים וסופי השבוע העברנו יחד ברחובות השקטים שבין בן-יהודה לדיזנגוף פינת קרן-קיימת, כיום בן-גוריון. שיחקנו קלאס וחמש אבנים במגרשים הריקים של רחוב וייס פינת רנ"ק שעדיין לא נבנו עליהם בתים, ורבצנו על המדרגות החיצוניות הרחבות של גימנסיה "שלווה". רוב חברותיי היו גדולות ממני בשנה או שנתיים, אך בדרך כלל לא התקשיתי להתמודד עם המדנים הקטנים המאפיינים את ההתמודדות היומיומית בכל חברת בנות.

זה היה, על כן, מחזה בלתי רגיל לראות אותי פורצת לדירה שלנו בקומה השלישית ברחוב גרץ מספר 5, בקול התייפחות קולנית אחרי טיסה במדרגות. תחילה סירבתי בכל תוקף לספר להוריי המבוהלים איזה אסון פקד אותי. לאט ובסבלנות הם הוציאו ממני את הסוד האיום שגעיתי בגמגום שטוף בדמעות שליש. כל החברות שלי עשו יד אחת נגדי והכריזו שאנחנו, כל המשפחה שלנו, בכלל לא יהודים.

מסכת הראיות אכן היתה מרשיעה. זה היה ערב יום כיפור. בכל הדירות שבשכונה התכוננו ההורים לסעודה המפסקת ולתפילת כל נדרי, אבל היה ברור שאבי ואמי לא יראו את פניהם בבית הכנסת הצפוף ברחוב ביירון הסמוך, ממש כשם שלא הופיעו שם גם בראש השנה או בשנה הקודמת. חברותיי הטיחו בפני באכזריות את העובדות שחשפו את הכתם המשפחתי, וסיימו את ההוקעה במילות המחץ: "כולם יודעים".

"כולם" בשכונה שלנו, באזור שהיה אז "צפון תל אביב", לא היו אנשים אדוקים. לא היה אפילו גבר מבוגר אחד עם כיסוי ראש חוץ מאדון בלומנפלד הזקן מהקומה הראשונה שדווקא חיבב אותנו, ואחת לשנה עלה לסוכה, שאבי נהג לבנות למעני על המרפסת, כדי לברך על ארבעת המינים. על מגש הארוחה הקלה שסחב איתו במדרגות כדי לקיים אצלנו את מצוות האכילה מתחת לסכך היתה מונחת גם קופסת כסף הדורה וריחנית ובתוכה אתרוג, הדס ולולב. כל השכנים האחרים לא נמנעו מבישול, עישון והדלקת אור בשבת. נסיעה בשבת (במוניות כמובן, "פרייבט" היה רק לשני עשירי השכונה) היתה דבר מובן מאליו.

אבל יום כיפור - הטיחו בי הבנות - זה משהו אחר. אולי לא כולם צמים, אולי לא כל היום, אבל אוכלים ארוחה מפסקת, ואחר כך מתייצבים בחצר בית הכנסת בבגדים חגיגיים ומחכים בחוץ עד שבפנים גומרים להגיד את תפילת כל נדרי. שנים או שלושה מהאבות השתתפו בתפילה, עטופים בטליתות. אבל מאחר שהיה צריך לשלם כסף על מקום ישיבה, והיה חבל לשלם על שנה שלמה רק בשביל יום כיפור וראש השנה, רובם עמדו בחוץ וניהלו שיחות חולין ערות. אחר כך היו חוזרים לדירות הקטנות ומתארגנים בקבוצות למשחקי קלפים אל תוך הלילה על המרפסות המוארות.

כל ההורים האחרים בשכונה היו מבוגרים מהוריי בעשר שנים לפחות, כולם עד אחד דוברי אידיש שעלו לארץ ממזרח אירופה. המפגש ליד בית הכנסת היה אירוע חברתי ייחודי וחשוב עבורם. הורי ניהלו חיי חברה ערים ביותר. בהתאם לאתוס הסוציאליסטי שעליו חונכו, הם בזו בגלוי לאנשים שהעבירו את זמנם הפנוי במשחקי קלפים. איש מידידיהם לא גר בשכונה. הרעיון שנעלבתי בגלל שהשכנים אמרו לבנותיהם שאנחנו "לא יהודים" פשוט הצחיק אותם. אמי הורתה לי להתעלם מהשטויות של הרכלניות הקטנות, לרחוץ פנים ולהירגע.

זה לא עזר בכלל. חרם חברתי הוא חוויה מפחידה בכל גיל, ולי עוד לא מלאו אפילו שבע שנים. ליבי נשבר בקרבי. אם הבנות צדקו, ואמא שלי טועה, הייתי אדם פגום, שלא שייך לאומה. למזלי, אבי העריך נכון את מצבי הקשה. הוא ידע בדיוק מה נחוץ לי.

"בואי", אמר לי, "יש עוד מספיק זמן. אני אקח אותך לתפילת כל נדרי".

לרגע חשבתי בתדהמה שהוא אכן יבוא איתי לבית הכנסת בשכונה, אבל זה אפילו לא עלה על דעתו. ירדנו למטה והוא התיר את האופניים החלודים שלו שהיו נעולים ליד הכניסה. הרחובות היו כבר ריקים, ואנחנו גלשנו ביעף לאורך כל רחוב בן-יהודה הדומם, דרך אלנבי אל רחוב הכובשים, דרומה, ישר לכרם התימנים. הגענו בדיוק בזמן לביתה של סבתא מרים, שכבר עמדה לצאת לתפילה בבית הכנסת הקבוע שלה, "עזרת אחים", ושמחה מאוד להופעתנו הבלתי צפויה.

אבי הוציא מהארון את תיק הטלית שלו שנשמר שם מאז שקיבל אותו לבר המצווה, והצטרף לאחיו שהקדימו אותנו בדרך לבית הכנסת. סבתא ואני עלינו במדרגות אל עזרת הנשים. קיבלתי סידור ועקבתי בעניין רב אחרי התפילה. לא היה שום מקום לספקות. היינו יהודים. בעזרת הנשים עשו כבוד לסבתא, ולכל הדודים שלי היו מקומות ישיבה קבועים. ואם לא די בכך, תאורת הניאון המודרנית בבית הכנסת היתה מעשה ידיו להתפאר של אבא שלי, שהיה באותם ימים חשמלאי. גבוה מעל ארון הקודש התנוסס מגן דוד פלואורוצנטי לבן וזוהר, גאוות בית הכנסת, וחידוש מרשים בכרם. אבא חיווט את הבנין הישן והתקין בו שעון שבת משוכלל. הוא עבד, כך סיפר לי בתום התפילה, ממש בתוך קודש הקודשים, בארון הקודש, כדי לסדר מנגנון אוטומטי מתוחכם שהדליק את האור ברגע שהדלתות נפתחו להוצאת ספרי התורה. כאשר רכבנו בדרך הביתה על האופניים, שום עננה לא ריחפה עוד מעל הלגיטימיות של זהותי הלאומית.

אבל תלאות הערב טרם נגמרו. הדרך חזרה איימה להפוך לסיוט מסוג מפחיד חדש. אחרי רדת החשיכה מלאו הרחובות מחסומים שבנו שומרי טהרת החג. ברחוב הכובשים, באלנבי ובבן-יהודה השתוללו נערים מאחורי בריקדות של ענפים וגרוטאות. אופניים היו, בימים ההם, כלי רכב לכל דבר, וחששנו שהצדקנים הקטנים יסקלו אותנו במטר של אבנים. חמקנו ברחובות הצדדיים של הכרם, הצלחנו לעבור דרך פינסקר עד ככר צינה דיזנגוף, אז עדיין עם דשא ומזרקה נאה בגובה הכביש. הקפנו את הככר. כשאבא ראה שגם רחוב דיזנגוף חסום, הוא ירד לריינס, ונעצר בחסות החושך ועצי הפיקוס העבותים לחשב את צעדו הבא. בפינת ריינס-אסתר המלכה היה מחסום קטן יחסית מארגזים שביניהם היו רווחים קטנים. "תחזיקי חזק", הזהיר אבא. המחסום היה מיועד למכוניות והאופניים טסו במהירות למרכזו, לפני שהנערים משני עברי המדרכה, שלא שמעו אותנו מתקרבים, הספיקו לזנק אלינו, מקללים בקולי קולות, חלק מהם עם מקלות מונפים.

אחזתי במותניו של אבא בלב קופא מפחד. כל העניין לקח שניות ספורות. אחד משומרי החג האלימים הצליח להתקרב למרחק נגיעה אך אבא היה מהיר ממנו, כבר היינו במרחק בטוח ורק צווחות נזעמות ליוו אותנו. עד כמה היה אבי מזועזע מהסכנה שמישהו יפיל אותנו ואולי יפצפץ את קודקודי, למדתי מהדיווח שמסר על ההתקלות לאמא בערב, ומהגרסה הממוחזרת של הסיפור ששעשעה גם את האורחים שהגיעו אלינו למחרת לארוחת צהריים.

ארוחת יום כיפור חגיגית בצהריים היתה מסורת משפחתית החל מהשנים הראשונות לנישואי הוריי. אמי בישלה מרק קרפלאך, עוף ודגים לאחיו הרווקים של אבא שבאו ברגל מביתה של סבתא בכרם התימנים ולכמה ידידים שלא היה להם נעים לאכול בבית ביום הצום. זו היתה אחת הארוחות החגיגיות ביותר שלנו במהלך השנה.
זיכרון הילדות החזק הזה יכול להסביר את דביקותי הרבה, עד עצם היום הזה, במסורות יום כיפור התל אביבי שהתפתחו מאז.

בקונסנזוס הלאומי הנוכחי יום השבתון חל רק על כלי רכב עם מנוע. השקט הנעים ברחובות ללא תנועת מכוניות והאוויר הנקי פותחים את העיר לחגיגה ענקית של אנשים מכל הגילים על גלגלים בהנעה עצמית מכל הסוגים - אופניים, רולר בליידס, סקייט בורדס וקורקינטים. כאדם שמרני מטבעו אני מקווה שהמסורת של סילוק מכוניות מהכבישים, לפחות פעם בשנה, תישמר גם בדורות הבאים. כמה חבל שיש אנשים המנצלים את העדר המכוניות כדי לאפשר לילדיהם להסתובב בטרקטורונים קטנים ורעשנים, חלקם עם מנועי בנזין מזהמים, שהפכו לסמל סטאטוס חדש של נובו רישים בשכונות הצפוניות.

סוחרי האופניים בישראל מבצעים את מחצית העסקות השנתיות שלהם בין כסה לעשור, שפעם נודעו כ"ימים הנוראים" שבין ראש השנה ליום כיפור. גם שלושה זוגות האופניים המשפחתיים שלנו היו יוצאים מן המחסן ביחד כמעט רק לרגל היום החגיגי הזה. בליל כל נדרי יש לי תמיד נטייה לנסוע דרומה, אל עבר הגשר הנמוך (לשעבר גשר ביילי) שעל הירקון ומשם לרחוב ירמיהו, ודרך רחוב הירקון והטיילת כמעט עד יפו. בדרך חזרה, אחרי הדולפינריום, אני פונה לרחוב הכובשים. מן הבית הערבי הגדול שבו גרו סבתא מרים ושכניה נשאר רק מגרש חניה, אך הבית שהיה צמוד אליו ניצל מהרס, עבר שיפוץ אופנתי ונצבע בוורוד.

בצוהרי יום כיפור, אפילו בחום כבד, בתי ואני מדוושות לבית הוריי, המצפים לנו כרגיל עם הארוחה המסורתית בת שלוש מנות לפחות. שומרי הצום ברחבי הארץ מצפים בשקיקה לסיומו של היום וסופו של העינוי ברעב וצמא. לי דווקא חבל כשהשמש שוקעת בערב, ומנועי המכוניות מחזירים את הרעש והזוהמה לעיר ללא הפסקה, עד היום הירוק הבא בשנה הבאה.

רחוב ריינס פינת אסתר המלכה הוא פינה המזכירה לי תמיד את הניצחון הקטן שלנו על בריוני המחסומים. נחמד לחשוב שאבי ואני היינו מחלוצי המסורת של רכיבה על שני גלגלים ביום הכיפורים. מי אמר שלא היו חידושים בדת היהודית בדורות האחרונים? כאשר החילונים הישראלים באמת רוצים, הם מצליחים לתת למסורת היהודית תכנים חדשים, מקסימים ובלתי צפויים. תחשבו על פורים, על ל"ג בעומר, על "תיקון שבועות" עם יין וגבינות, ועל טקסי הבר/בת מצווה עתירי המתנות, חגיגות הדיסקו והטיולים.

_________
מתוך הספר "ארץ, ברית; איך ניגפה הציונות מפני הדת היהודית"
מאת עפרה ישועה-ליית, הוצאת נמרוד

פרקי הספר:

שער ראשון:
תקוות (א)

1. מטר של כוכבים/9
2. מה נשאר לנו לעשות/17
3. התוכנית העסקית של תיאודור/37

שער שני:
חובות

4. רבי ויינפלד קורא להפרדה/59
5. איש מעולם אחר/68
6. ניני הרבנים/83
7. לבדידות בחרתנו/91

שער שלישי:
מצוות

8. שלוש חתונות/103
9. מנוחה נכונה/112
10. חזון האופניים/91
11. טליתות המריבה/122

שער רביעי:
קיצוץ

12. ברית דמים/135
13. תמיד נכון/144


שער חמישי:
אחים

14. איך גנבו לנו/153
15. איזה צבע זה יהודים?/165
16. קפיצת הדרך/172
17. ידיים עובדות ולוחמות/182
18. פנתרים בקפוטה/196
19. לבלבו אגס וגם תפוח/208

שער ששי:
בני דודים

20. מתוקים ועוקצניים/225
21. חולת אהבה בבולטימור/240
22. חזרנו אל בורות המים/260
23. בלי תרגום לאנגלית/275

שער אחרון
תקוות (ב)

24. לילה באופרה, בוקר ברמאללה/283
25. איש הציפורים/297
הערות/307