הבנים של אבותיהם

תוצאות בחירות 2013, באופן טבעי, שולחות פרשנים להעמיד זה מול זה את בנימין נתניהו, ראש הממשלה שזכה לתקופת כהונה שלישית, ואת יאיר לפיד, הטירון הפוליטי שגרף 19 מנדטים כרוח סערה. כדי לעמוד על נקודות הדימיון והשוני ביניהם, מנתחים את הרקורד שלהם, את כישוריהם התקשורתיים ואפילו את התנהלותם בחייהם האישיים.

אבל יש גורם אחד, שהוא כנראה המכריע בהבנת השוני בין שני הפוליטיקאים מיוּמני התקשורת האלה: השפעת האב והדוגמה האישית שנתן.

בשנת 1979 התמנה העיתונאי יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד למנכ"ל רשות השידור על-ידי ממשלת מנחם בגין (שעלתה לשלטון ב-1977), במקומו של יצחק לבני. עוד לפני שהחל בניסיונות להחליף חלק מאנשי השמאל שבתפקידי הניהול, העריכה, ההפקה וההגשה בטלוויזיה וברדיו באנשים בעלי אוריינטציה ימנית יותר, כבר ספג טומי לפיד בליסטראות מילוליות בוטות מצד הכפופים לו וסומן כבלתי ראוי לתפקידו.

כמו שמתאר בנו, יאיר לפיד, בביוגרפיה של אביו - "זיכרונות אחרי מותי" (שאותה פרסם לאחר מות אביו כאילו הייתה אוטוביוגרפיה שנכתבה על-ידי האב): "ב'צוותא' התארגן כנס אמנים סוער נגדי. נאומים חוצבי להבות נישאו, עצומות נחתמו, יוסי בנאי עלה לבמה והקדיש לי את שירו של נורמן תומס 'הפשפש עלה למעלה', לקול מצהלות הקהל... היה זה אחד מאותם רגעים בהם התגלה השמאל הישראלי במלוא טמטומו המתנשא. כולם הסבירו תחת כל מיקרופון רענן שהם מוחים על כך שהמינוי שלי הוא 'מינוי פוליטי'; אבל איש מאבירי הדמוקרטיה הדלוחים האלה לא אמר מילה כשיצחק לבני מונה בידי הממסד המפא"יניקי הישן לאותו תפקיד בדיוק, מפני שהיה איש שמאל מובהק...כשזה היה מישהו מהמחנה שלהם, ההסתייגות שלהם ממינויים פוליטיים הייתה כלא הייתה".

למרות שבאופן כללי איפשר המנכ"ל טומי לפיד חופש ביטוי ברשות השידור, הרי כיוון שהדיח את מנהל הטלוויזיה, נאמן השמאל ארנון צוקרמן, ואכף איסור על ראיונות עם אנשי אש"ף, תויג כ"שמרן-לאומן חשוך", ומאוחר יותר זכה לכינויים "טומי לה-פן" ו"ארצ'י בנקר הישראלי". למעמסה של התנסות אישית בדה-לגיטימציה מצד השמאל כלפיו, נראה כי התווספה אז גם ההיכרות הקרובה של לפיד עם ההתנכרות מצד קובעי הטעם האמנותי כלפי חברו הטוב - הסאטיריקן אפרים קישון, בשל עמדותיו הביקורתיות כלפי הממסד של מפלגת העבודה לדורותיה.

טומי לפיד התעייף

למרות שטורי הסאטירה העיתונאיים של קישון היו פופולריים ביותר וספרי ההומורסקות שלו היו רבי מכר במשך שנים ארוכות, החרימה אותו התקשורת הישראלית, והמבקרים התמידו בפרסום ביקורות שליליות על יצירותיו. ספרו של דוד אלכסנדר "ליצן החצר והשליט: סאטירה פוליטית בישראל (סיכום ביניים) 1984-1948" שפורסם ב-1985, אפילו לא הזכיר את מי שהסאטירה שלו הייתה כמעט ענף יצוא ישראלי בארצות הדוברות גרמנית.

וכך, בהדרגה, התעייף טומי לפיד מעוינותם של חוגי התרבות והאמנות הדומיננטיים כלפיו, חדות לשונו כלפיהם קהתה, והוא החליט כנראה ש"אם אינך יכול להם - הצטרף אליהם".

אמרנו "החליט" ולא "נסחף" או "נגרר" - כיוון שניכר בו כי היה זה מהלך מודע, מחושב. שנים מאוחר יותר הוא צוטט בספרו של ניסים משעל "אלה שנות - 50 למדינת ישראל" (1998) בקובעו כי "החטא הקדמון של ביבי הוא, שהעז להיבחר על אפו וחמתו של השילוש הקדוש: התקשורת, האקדמיה והממסד הלבן. השמאל הליברלי, חסיד הבחירות הדמוקרטיות, החופשיות, מתקשה להשלים עם העובדה, שהרוב עלול להצביע 'לא נכון'. מכאן הניסיון העקבי והשחצני של הדה-לגיטימציה של ביבי כראש ממשלה". טומי לפיד הלך אפוא והתקרב "מרצונו החופשי", גם חברתית וגם פוליטית, לשמאל.

חברתית, הוא התמסר לחיבוק הדב של אנשי התקשורת יצחק לבני ואמנון דנקנר - אותו לבני שמונה למנכ"ל רשות השידור על-ידי מפלגת העבודה, ואותו דנקנר שכתב בשעתו על ראש הממשלה יצחק שמיר כי "האיש הוא רדוף פחדים, והמון שדים מתרוצצים על כותלי מוחו" ("מה קורה ליצחק שמיר?", חדשות, 8.12.89), ועל ראש הממשלה בנימין נתניהו: "כדאי לכולנו לסמן לנו שלא נשכח, אם באמת יקרה בעתיד שביבי יחזור אל חיינו הציבוריים, כי מה שהרס אותו, את מפלגתו, את ממשלתו וכמעט את המדינה כולה...היה האופי...בוודאי שרבים ישאלו את עצמם אם כדאי לשחרר את האופי הזה פעם נוספת בסביבה הרגישה של ניהול ענייני המדינה" ("שש הערות ביניים", מעריב, 28.5.99).

כיוון שמידת חופש הביטוי שנטל דנקנר לעצמו ברצח האופי שעשה לידידו דן בן-אמוץ בביוגרפיה "החברית" שכתב עליו - הפתיעה גם את ידידיו שוחרי חופש הביטוי, לא ייפלא שיאיר לפיד לא לקח סיכון: למרות שחלק ניכר מהביוגרפיה של יאיר לפיד על אביו מבוסס על שיחות שערך אמנון דנקנר עם חברו טומי לפיד בשנת חייו האחרונה, יאיר הוא שכתב את הספר, ולדנקנר הוא הותיר בספר רק דברי תודה נדיבים.

התקרבותו הפוליטית של טומי לפיד לשמאל ניכרה לראשונה במבצע "שלום הגליל", כשהביע ביקורת על ממשלת בגין; בבחירות 1999 הוא עמד בראש מפלגת השמאל שהקים - "שינוי" וזכה ב-6 מנדטים, ובבחירות 2003 הוביל אותה ל-15 מנדטים (שאת אחד מהם "איישה" אתי לבני, רעייתו של יצחק לבני); בשנת 2004, בתפקידו כסגן ראש הממשלה ושר המשפטים מטעם "שינוי" בממשלתו השנייה של אריאל שרון, הוא כבר חצה את הקווים ומימש את חופש הביטוי שלו באופן החביב על גימלאי רשות השידור: בהתנגדותו להריסת בתי פלשתינים ברצועת עזה. הוא טען כי מראה הזקנה העזתית המחפשת תרופות בין הריסות ביתה שנהרס על-ידי צה"ל, מעורר בו את זכרון סבתו הרמינה שנספתה בשואה.

למעשה, הקמת מפלגת "שינוי" על-ידי איש התקשורת טומי לפיד, שהיה מוכר אז כמעט בכל בית בישראל מהשתתפותו בתוכנית "פופוליטיקה", יכולה ללמד על הדרך שמתווה בנו - גם הוא עיתונאי, שדרן רדיו וכוכב טלוויזיה - ל"יש עתיד": "שינוי" - שהדגישה בעיקר את המאבק למען גיוס חרדים לצה"ל, למען הגברת השתתפותם בשוק העבודה ולמען מאבק בכפייה הדתית, ונשאה את הדגלים של כלכלת שוק חופשי והקלת הנטל על מעמד הביניים - משכה אומנם קולות בעיקר מאנשי ימין חילוניים. אך יותר משהצליחה לשנות את מידת השתלבות-החרדים בצה"ל ובשוק העבודה או את אופי הכלכלה הישראלית - סייעה לאריאל שרון בהגשמת תוכנית ההינתקות.

במהלך כהונתו כשר המשפטים, נתן טומי לפיד גיבוי מלא לנשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, ביישום "האקטיביזם השיפוטי" שלו. הוא גם היה בין תומכי מינויה של פרקליטת המדינה עדנה ארבל לשופטת בית המשפט העליון - לאחר שהוא עצמו כינה אותה ב-1997 "ראש יחידת טרור משפטי". את התנגדות הימין למינוי הזה הוא כינה בסגנון חופש הביטוי של רשות השידור: "טרור נגד שלטון החוק".

גם "יש עתיד" נועדה לחבור לשמאל הפוליטי, לאחר שמשכה אליה מצביעי ימין באמצעות "אג'נדת דגל" כלכלית-חברתית.

אם על טומי לפיד אפשר לומר כי "ברח מהמערכה" של הדה-לגיטימציה כלפי הימין, על פרופ' בנציון נתניהו, אביו של בנימין נתניהו, אפשר לומר כי התמיד במערכה הזו עד יום מותו. ובשנות ה-60' הוא נאלץ להעתיק את הקריירה המחקרית שלו כהיסטוריון לארה"ב, כיוון שבארץ סבל מנידוי אקדמי עקב הרקורד הרוויזיוניסטי שלו. כששב לארץ, לאחר שנהרג בנו יוני במבצע יונתן (לחילוץ בני הערובה הישראלים ממטוס אייר פראנס באנטבה) ב-1976, הוא המשיך לדבוק בדרכו ולשאת בכבוד את הדרתו מהשיח האינטלקטואלי של קידמת הבמה.

וכך, אין זו החַיָלוּת הממשית של יאיר לפיד ככתב עיתון "במחנה" לעומת החַיָלוּת הממשית של נתניהו כלוחם וקצין בסיירת מטכ"ל שעושה את ההבדל, אלא הג'ובניקיות של יאיר לפיד בחזית הדה-לגיטימציה של המחנה הלאומי לעומת הקרביות של בנימין נתניהו בחזית הזאת. כמו אביו בשעתו, בחר יאיר לפיד לוותר על האמת שלו למען אהדתן של "רשויות השידור"' למיניהן, וכמו אביו בשעתו, בחר בנימין נתניהו אחרת.