בחרתי לעסוק באיחוי קרעים

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה,

זכות גדולה היא לעמוד על דוכן הנאומים בכנסת ישראל. בחדר העבודה שבביתי תלויה תמונה אחת, צהובה, ישנה, מהוהה. איש ואישה גבוהי קומה, עם תווי פנים מעוררי השראה ובגדים ותספורות של פעם, מוקפים בחמישה ילדים, צעירים, יפים וזקופים. איש מהם לא נותר בחיים. כולם מצאו את מותם במחנות העבודה שבטרסניסטריה. רק תינוקת אחת, עטופה, אותה עוטפת אם המשפחה, נותרה בחיים, וזו הסבתא שלי, סבתא רחל.

היא נישאה לסבא יעקב, שהיה בעלה הראשון - סליחה, שהיה אח של בעלה הראשון. גם סבא יעקב, שהיה נשוי לאחות של סבתא, איבד את כל עולמו שם, באותם מחנות זוועה. ודווקא שם הם החליטו להינשא ולהקים משפחה. איך היה בהם כוח לאהוב ולכרות ברית עולם? לא פעם אני חוזר בדמיוני אל החופה ההיא, מנסה להבין מה התחולל בין זוג למודי סבל, הבונים יחד עולם חדש דווקא שם. אימא, שיושבת כאן, נולדה בפאתי המלחמה, והייתה פרי הילולים לאהבת האמת שבין סבא לסבתא.

הם תלויים על קיר חדר העבודה שלי משום שהולידו בי את הכמיהה לעתיד. הרב פרופסור יונתן סקס, רבה הראשי של אנגליה, עמד על כך שיש מילים שאין להם תרגום בעברית. אחת מהן היא המילה טרגדיה. מדוע? מפני שהיהדות כמהה לעתיד, לתקווה, לתיקון, והעיסוק בהיסטוריה נועד רק כדי להשליך ממנה על העתיד. כל ערכם של השורשים בא להם רק בשל יכולתם להצמיח עץ חזק, עב גזע וגבוה.

בעקבות שנות השואה כעס סבא על האל ופרש מאורח חיים דתי. הוא לא כפר. הוא בחר בדרך קשה ומייסרת: הוא כעס. הוא זעם. לרגע לא שכח. פחח עם אצבעות מחוספסות ולב רגיש, שלא פסק לרגע מלחשוב חשבונו של עולם: על מה ולמה מצאתנו הרעה הזאת?

כחסיד לשעבר הוא בנה את ביתו כמה רחובות מתחת לקריית-ויז'ניץ שבחיפה. סמוך ונראה. נוגע - לא נוגע. הוא היה הראשון שלימד אותי מהי דואליות. חייו היו חידה לא פתורה. היא הייתה עטופה בחן ובחסד, והלכה בדרכם של הסופרים היידיים, שידעו לספר סיפורים כואבים עם חיוך אירוני דק. בשבתות צעד לבית-הכנסת, ואחר כך שמע ברדיו פרקי חזנות וצפה בתחרויות אגרוף בטלוויזיה הלבנונית. זו הדואליות של סבא.

אבא, שגם הוא יושב כאן, בא ממצרים. בבית אביו, מראשי הקהילה היהודית בקהיר, התארח לתקופה של כשנה מרן, הרב עובדיה יוסף, ואבא נחשף להנהגת הקהילה על מורכבויותיה וקשייה. כשבאו לארץ, מרום ההנהגה היהודית, סבלו מחוסר הכרה והערכה. הם לא חשו בכבוד הראשי שהיה ראוי להם, למעמדם. הם הרגישו שיש פערים בין גלויות שונות, בין תרבויות שונות. ותרבותם שלהם לא זכתה לאותו כבוד ואותה הערכה כפי שהיה ראוי להם.

גם בנשמתו של אבא, שבחר באורח חיים לא דתי, חילוני למהדרין, נצרבה הכמיהה למסורת. וכך, בילדותי מצאנו עצמנו נוסעים ברכב לבית-הכנסת בימי ראש השנה ומועד, כי אי-אפשר שלא להתפלל בבית-הכנסת של סבא.

גדלתי על קו התפר - אימא מארצות אשכנז ואבא מבני עדות המזרח; אבא שלקח אותי על הכתפיים להפגנות שבהן נשא מנחם בגין נאומים מלאי פתוס ואימא חברת מרכז מפלגת העבודה.

כשבחרתי בחירה אישית לחיות חיים של תורה המחויבים להלכה, קיבלו אותי אימא ואבא באופן נדיר. לא היו מריבות, צעקות, ואפילו לא תחושה של החמצה, אבל היה ויכוח נוקב. אימא הביאה לי שורה של ספרים. רצתה שאקרא ואלמד עד שאדע למה לא נכון ולא כדאי ולא ראוי להיות דתי. אני זוכר עצמי יושב בכיתה עם המחנך, רב בני ברקי, אוהב אדם ובקיא בתורה, אבל יותר מכך - בקיא בתורת החינוך, ואני מקריא באוזניו פרקים מהספר "מרכבות האלים", והוא, בסוג של סבלנות אין קץ, מנסה לפרוך את טענותי אחת לאחת.

כאמור, מצאתי עצמי מילדותי על קו התפר. מצב כזה יכול להוביל אותך לשני כיוונים: אפשר לבחור בקרע, בספקנות, בחוסר ודאות; אפשר לשחק בקרעים, להגדיל אותם, לכער אותם. זו בחירה אנושית, מובנת ולגיטימית. אבל בחרתי לעסוק באיחוי קרעים. בדרכו של חנוך המקראי, שהיה תופר מנעלים ומכוון ייחודים, מצאתי עצמי הולך וסובב מעיר לעיר, תופר ומחבר אנשים ומשתדל לייחד ייחודים.

בשבת האחרונה ישבתי לסעודת שבת בשולחן אחד עם הרב ישראל מאיר לאו ואחיו, נפתלי לביא-לאו. שם נחשפתי שוב לעומקו של הקשר בין העם לארץ המובטחת. שוב שמעתי את הסיפור שהתרחש בפאתי המלחמה, במחנה בוכנוולד. נפתלי, אח בוגר, שראה עצמו אחראי לשלומו של אחיו בן השמונה, לקה במחלה. סיכויי ההחלמה התמעטו. מרגע לרגע הוא סבר שאלה רגעי חייו האחרונים. לפיכך, שם, במחנה ההוא, פנה לאחיו הצעיר ואמר לו בפולנית: "לולק, יכול להיות שהמלחמה תסתיים ואני לא אהיה בחיים. אני רוצה ללמד אותך שתי מילים בעברית. אם תינצל, תאמר אותן ורק אותן. ועכשיו, תחזור אחרי: ארץ-ישראל. ושוב, ארץ-ישראל". שם למד הרב לאו את מילותיו הראשונות בעברית: ארץ-ישראל.

לימודי בישיבה הגבוהה לוו בתודעה עמוקה של פעמי משיח, של גאולה קרבה והולכת. פעם אחר פעם למדנו את דברי הרמב"ן, שראה את עיקר מצוות יישוב ארץ-ישראל בהחלת הריבונות. לא עוד יהדות של פרטים, המטילה חובות של חסד וצדקה על הפרט, כי אם אחריות ציבורית-לאומית. ריבונות מולידה אחריות.

ברבות הימים הבנתי שארץ-ישראל השלמה, שעליה גדלתי, היא ארץ חסרה. היא קוראת לנו שלא להסתפק בשיח על גבולות, שלא לשקוע בשפה של טריטוריה. קול קדומים זועק אלינו מן האדמה, קולם של הגר, היתום והאלמנה, המשוועים לאחריות לאומית וציבורית. קולם של המוחלשים, הזועקים לגיבושה של מדיניות כלכלית ראויה ומוסרית. קולם של המבקשים להגיע בכוחות עצמם לכל מקום, שרוצים חברה ומדינה נגישה. קולם של התושבים הלא-יהודים במדינת ישראל, שלא תמיד זוכים לזכויות שוות, מציאות שלא מוסיפה כבוד להגות היהודית לדורותיה. ועל בריאות ציבורית ומערכת חינוך ממלכתית ראוי שלא להרבות במילים.

אי-אפשר להתעלם מהצלחות מופלאות המפארות את מדינתנו. אני גאה להיות יהודי, ציוני וישראלי. ובכל זאת, אל לנו לגנוז את החלום הגדול.

יהדות עמוקה, המבקשת להחיל ריבונות חדשה, לא יכולה להסתמך על חסד, על ארגונים המיטיבים עם הפרט. יהדות השואבת את כוחה מכוחה של הנבואה מחויבת לבקש לשנות את המרחב ואת הציבוריות. הגיעה העת לתבוע את עלבונה של יהדות שורשית ועמוקה. על האדמה הזאת, בעיר האלוהים, צעדו נביאי ישראל. הם טלטלו את מנהיגי הציבור וסדקו את שלוות הנפש של האזרחים. הם לא הסתפקו בריטואל דתי. להפך, לעתים הם ראו בהקפדה על המצוות סוג של בריחה מאחריות על חיים שלמים וטהורים. לפעמים ההקפדה על כשרות יתרה מזככת ומטהרת עד כדי התעלמות מעובד מנוצל שלא זוכה לשכר מינימום; מאולם חתונות כשר למהדרין המקפיד על "גלאט כושר", אך מתעלם מעקרונות של "גלאט יושר", ולא משלם מסים ולא מנגיש עצמו ולא מקפיד על שעות עבודה ומנוחה; מישיבה או אולפנה שלומדים בהן תורת אמת אך אין בהן נגישות, כך שאנשים עם צרכים מיוחדים מודרים מהם. לצערי, דמותה של תורת ישראל כמקור של צדק והשראה, כמקור של מוסר, כמקור של הכרה בערך האדם, יהיה אשר יהיה, הולכת ונשחקת.

גם מערכת היחסים שבין דת ומדינה קוראת לנו לבירור מחודש. דווקא בשל מחויבותי העמוקה ליהדות, עלינו להחזיר את ממד החירות הרוחנית לשיח הדתי; לשחרר את האמונה הגדולה, שלעיתים הופכת למשותקת ומשתקת בשל הסכמים מימים עברו. דוד בן-גוריון, בחוכמתו הרבה, יזם את הסטטוס-קוו. הוא הבין שאי-אפשר לנהל דיונים עמוקים על זהות כשאויבים אורבים על הגבולות. אבל עתה הגיעה השעה לעמול יחד על זהותה של החברה ודמותה של המדינה. אי-אפשר להפטיר כדאשתקד, ומי שיבקש להגן על הדת בכלים של אתמול, מסכן את היהדות. אכן, זוהי משימה כבדה, הדורשת שיח מעמיק, לא דעות קדומות. אבל למען העתיד של כולנו, אנחנו חייבים לנהל אותו.

פעילותי בכנסת תוקדש למימוש חלום ארץ-ישראל השלמה. ארץ-ישראל שכוללת את כל אותם רכיבים שעליהם דיברתי עד כה. סיוע צנוע בבניית קומה נוספת בארץ התנ"ך, ארץ שהיא אור לגויים, מדינה שמעוררת השראה לא רק בזכות היזמות אלא גם, אולי בעיקר, בשל ההדר המוסרי והיופי החברתי שיאפיינו את מוסדותיה ואזרחיה.
לכנסת הגעתי מבית-הספר, מהכיתה. כל אחד ואחד מתלמידי מלווה אותי לבית הזה. הם מקור אושרי ומשוש חיי. הסיפור האישי של כל אחד מהם הוא במידה רבה הסיפור שלי. כשהם מוארים וטובי לב, ימי עוברים עלי בנחת, וכשמי מהם סובל - קשה עלי הנשימה כאילו חסר ממני משהו. תלמידים, כבנים, מזמנים חוויות עמוקות, שיחות נפש, התלבטויות וגם אסונות. אין קשה מלקבור תלמידים, לנחם הורים ולשקם את האמון של חבריהם בחיים. אבל אהבת התלמידים צומחת בעיקר מתוך הכמיהה אל העתיד.

חינוך הוא המפתח לעתיד. במערכת החינוך הישראלית צעירים נפלאים בעלי כישורים ולא מעט מורים המוכנים להתמסר לשליחותם החינוכית. ואף-על-פי-כן, מערכת החינוך הישראלית מדשדשת מאחור. על-אף רפורמות משמעותיות ושיח ציבורי מקיף, טרם התרחשה פריצת דרך משמעותית שתוביל את ילדי עם הספר למקומם הראוי. אף שבכל העולם מערכות חינוך אחראיות לצמצום פערים, מערכת החינוך הישראלית מנציחה ולפעמים אף מגדילה פערים. עתידם של ילדים נגזל מהם בקטנותם. זהו עוול מוסרי, כשל חברתי ומעשה נעדר היגיון כלכלי.

לצד זה, מעמדם של מורים בישראל קורא לשינוי גדול. ראשית, יש לראות בהם מחנכים, לא רק פועלים העמלים בשירות מערכת עצומה של בחינות. שירת הנפש, הרחבת האופקים ועידוד הסקרנות והיצירתיות הם כלי העבודה המרכזיים של המחנך. נשמת החינוך, שיח יהודי, הומני ותרבותי, היכרות עם הארץ על מרחביה ועל מגוון אזרחיה כמעט ונעלמו מסדר-יומם של תלמידי התיכונים בישראל. רק תוכנית לימודית כללית, המקיפה את כלל המגזרים, לימודי יסוד המסייעים לבנייתו של אתוס חברתי, תרבותי ורעיוני משותף, יסייעו לנו להגיע להישגים הראויים לנו.

אשתדל לתרום להעמקת שילובם של ילדים עם צרכים מיוחדים במערכת החינוך. אני רוצה להודות לאברומי, תלמיד כיתת התקשורת, כיתת PDD בישיבה, שכבר שבועיים מתקשר אלי כל יום ושואל מתי אני נואם. אז הוא אורח שלי היום.

חברי הכנסת, אמש ציינו את ט' באדר. לפני כאלפיים שנה, ביום זה, התפרצה המחלוקת בין בית הלל ובית שמאי. היא התפרצה למחלוקת אלימה. עד אז היא הייתה מחלוקת בונה, מחלוקת לשם שמים, אבל אז הפכה לעימות הרסני, שהוביל למותם של 3,000 אנשים. ב"שולחן ערוך" נקבע היום הזה כיום צום. אני לא רוצה שנוותר על המחלוקת. הבה נמשיך לחלוק, נתווכח בבית הזה, נשמיע דעות שונות, אבל לא נוותר על הדרך, לא נוותר על האופן, לא נוותר על הסגנון, לא נוותר על השפה. אסור שהוויכוח בינינו יהיה בדרך לא ראויה.

כולנו באים לכאן עם תרמיל ערכים, תפישות עולם, מורי דרך מעוררי השראה. דברים שבכתב ושבעל-פה מלווים אותנו בכל צעד וצעד. לקראת סיום דברי אני מבקש לשתף בפנינה רעיונית שקיבלתי במתנה מהרב יהודה עמיטל: הרב עמיטל, מחנך, פורץ דרך, איש אמת, איש דגול, היה גם שר באחת מממשלות ישראל, ביקש לשרטט את דמות הבוגר האולטימטיבי של מוסדותיו, וכך הוא סיפר: מסופר על הרבי הזקן, רב שניאור זלמן מלאדי, שהגיע פעם לבית בנו. ישב הוא בחדר הפנימי ועסק בתורה בהתלהבות. בחדר האמצעי ישב בנו, שגם הוא עסק בתורה בהתלהבות, ואילו בחדר הקיצוני ישב הנכד. הוא שכב בעריסה וישן. לפתע התעורר הנכד ופרץ בבכי. הבן, שישב בחדר האמצעי, לא שמע את קולות הבכי, הוא היה שקוע בתורה. אבל הסבא, המבוגר האחראי, שישב בחדר המרוחק, קם וניגש אל הנכד, נטל אותו בידיו והרגיע אותו. וכך, כשהתינוק בידיו הוא ניגש אל בנו ואמר לו: בני, יקירי, מי שלא שומע בכי של תינוק אחרי שהוא פותח ספר, עדיף שלא יפתח ספרים אף פעם. לשמוע בכיו של תינוק. להיות מסוגל לשמוע בכי של תינוקות.

אני רוצה לאחל לכולנו שתמיד, על-אף מכלול תפקידיו של הבית - הוועדות, החקיקה, הנאומים, השדולות - לא ייאטמו אוזנינו מלשמוע בכיים של עשוקים, המבקשים לשמוע קול ברור וצלול יוצא מהבית הזה.

בהזדמנות זאת אני מבקש להודות לחברי ורעי יאיר לפיד, ולכל חברי למשפחת יש עתיד - נכון שאנחנו גם מפלגה, אבל למשפחת יש עתיד - על החברות המופלאה והבירור הרעיוני הנוקב, שמסייע לנו להגדיר מחדש ישראליות. ישראליות שלא מכירה בשונות, ישראליות שמזככת ומצרפת אנשים שונים מעמדות שונות, מתפישות עולם שונות, וכותבת יחד אמנה פנימית חדשה לחברה הישראלית.

נאומי הבכורה של ח"כים רבים לוו בתפילות וברכות. אני בכלל מרגיש שלבוא לכנסת הזאת, אין פה אפילו דקה של ביטול תורה. כמות - שעות הקודש שעוברות עלינו כאן, במשכן הזה, הן עצומות.

אני מבקש לא לסיים בתפילה אלא דווקא בפרק תהילים, שהוא, מבחינתי, מקור של השראה: "מזמור לדוד / ה' מי יגור באהלך מי ישכֹן בהר קדשך / הולך תמים, ופעל צדק, ודבר אמת בלבבו / לא רגל על לשנו, לא עשה לרעהו רעה, וחרפה לא נשא על קרֹבו / נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה' יכבד / נשבע להרע ולא ימִר / כספו לא נתן בנשך ושחד על נקי לא לקח / עֹשה אלה לא ימוט לעולם". תודה רבה.