שליחות בין-דורית

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה,

אני עומד על בימה זו, מתרגש מאוד, באמת מתרגש, בעיקר מרגיש גאווה גדולה ואחריות עצומה. אני לא מדבר על האחריות שלנו כלפי הבוחרים שלנו, שתלו בנו תקוות. אני מדבר על משפחתי, היושבים כאן בקהל - סבתא שלי פרידה, אמא אירנה, אבא אנטולי, וקודם כול, אני חייב להוכיח להם שכל מה שמשפחתי לדורותיה עברה לא היה לשווא.

המסע של הסבים שלי התחיל כשהם נפגשו על גבול אוסטרו-הונגריה. הם ברחו מהפוגרומים באירופה ולא היה להם מקום בעולם להסתתר. הם חשבו שבברית-המועצות הם יקבלו הזדמנות לחיים טובים יותר ובלי רדיפה, אך בברית-המועצות סטלין הוא שהחליט בשביל היהודים. הוא אמר שאם היהודים רוצים מולדת, אז שייסעו הרחק וייבנו אותה לעצמם. כך נולדה אוטונומיה יהודית שבירתה בירוביג'ן.

נולדתי באוטונומיה היהודית שבמזרח הרחוק של רוסיה, על הגבול עם סין. לבירוביג'ן הגיעו יהודים מכל רחבי ברית-המועצות על-פי החלטת סטלין, וכך גם הגיעו ההורים של סבתא שלי. הם נפגשו ברכבת מאומן שבאוקראינה ונסעו כמתנדבים לבנות בית חדש ליהודים. הם החלו לבנות התיישבות מאפס, כאשר מסביבם ביצות טובעניות, טבע פראי ומזג אוויר קיצוני. עשרות שנים מאוחר יותר נפתח הארכיון של ברית-המועצות, ואתו התבררה האמת המרה על בירוביג'ן: מכל המתנדבים שהגיעו לשם נשארו בחיים רק רבע. השאר מתו בביצות מרעב, קור ומחלות. המשפחה שלי שרדה. הם שרדו כדי שאני אעמוד כאן היום. אני עומד כאן וסוגר מעגל עבורם. במשך דורות משפחתי נדדה ממקום למקום עד שהגענו לישראל ב-1991, ומאז אנחנו בישראל, שהיא הבית, המולדת שלנו, ואין לנו ארץ אחרת.

מעל בימה זו אני מרגיש שליחות בין-דורית. אני מחבר בין דור הסבים שלי, אשר לחמו בנאצים ושרדו את השואה, והיום אינם זוכים להזדקן בכבוד עקב קשיים כלכליים. אני מייצג את הורי, אשר עלו לכאן ומאז לא הפסיקו לעבוד, לשלם מסים ולבנות לעצמם ולנו עתיד במדינה. לצערי, גם הם לא יזכו להזדקן בכבוד, מכיוון שהם לא הספיקו לחסוך לעצמם פנסיה ראויה, מאחר שיעבדו בארץ רק 25 שנה, ויום לאחר שייצאו לגמלאות, ייכנסו לסטטיסטיקה של אלו שמתחת לקו העוני.

אני מייצג את בני דורי, חברים שלי, זוגות צעירים ששירתו את המדינה, ושלצערי קמים ועוזבים את המקום שכל כך שאפנו להגיע אליו. הם עוזבים לא כי הם מפחדים מהמצב הביטחוני - רובם יוצאי יחידות קרביות והם בעלי השכלה גבוהה; הם עוזבים כי הם מרגישים שהמדינה הפקירה אותם ולא נותנת להם הזדמנות שווה להתפתח ולגדל כאן את דור ההמשך. משפחה צעירה עם שני ילדים, שבה שני ההורים עובדים ומרוויחים משכורת מכובדת, לא מצליחה לגמור את החודש, ואני כבר לא מדבר על מחשבה על קניית דירה.

למרות כל זאת אסור לנו לאבד את התקווה, ועל כולנו להאמין שיש עתיד במדינה הזאת. אני מבקש לשתף אתכם בסיפור אישי שלי כנער צעיר בן 11, עולה חדש שגר בפריפריה, שרק התחיל את דרכו על מזרן הג'ודו. חודש לאחר העלייה שלנו ארצה, הורי ואני חיפשנו מסגרת ספורטיבית, כי באנו ממדינה שהספורט היה בה חלק מן התרבות. כאחד שרצה להוכיח את עצמו בחברה החדשה, בחרתי בענף הג'ודו במועדון קטן בקריית-ים.

אחרי אימונים ספורים ניגש אלי המאמן ואמר שאני ראוי להשתתף באליפות הצפון. המילה 'ראוי' עשתה אותי מאושר, אך לרגע אחד. המאמן המשיך לדבר והודיע לי שצריך להגיע ביום שבת לאולם "ליאו-בק" שבחיפה, ואני ידעתי שזאת תהיה בעיה, כי להורי לא היה רכב ואין תחבורה ציבורית בשבת. המשפט השני כמעט הפיל אותי, למרות היותי ג'ודוקה צעיר. הוא אמר לי להביא איתי 15 שקלים דמי השתתפות. ידעתי שלא אוכל לבקש זאת מהורי, כי פשוט לא היה להם. צריך להשיג את הכסף הזה בחמישה ימים.

מאוד רציתי לייצג את המועדון, וכך הגעתי לעבודתי הראשונה. גיליתי שישנו שוק בכל יום שישי בקריית-ים, ובו בסטת אבטיחים, ושם בדרך כלל דרושים עובדים. התקבלתי לעבודה כבר ביום חמישי. מ-19:00 בערב עד 01:00 בלילה העמסתי שלוש משאיות של אבטיחים. ב-04:00 לפנות בוקר הייתי צריך לפרוק אותן בשוק. הייתי בן 11. ביום שישי, מהבוקר עד כניסת שבת, עמדתי וצעקתי: "שלוש בעשר". אגב, אלה היו המילים הראשונות שלמדתי לדקלם בעברית. כך עלו האבטיחים גם.

אחרי יום עבודה מפרך, הבעלים שאל אותי כמה כסף אתה רוצה? עניתי לו 15 שקלים. הייתי ממוקד מטרה, ולא ידעתי שיכולתי לבקש יותר. יום התחרות הגיע. הייתי מותש מהעבודה של היום הקודם. תפסתי טרמפ עם הורים של אחד הילדים במועדון. אולם הספורט היה מלא. והדבר הראשון ששמתי לב אליו הוא שכולם באו עם ההורים, ששילמו עליהם והכינו להם סנדוויצ'ים. באתי לבד, אבל עם אש בעיניים. בחימום, ראיתי שכל הילדים מצביעים לעבר ילד אחד ומתלחשים לגביו בכבוד רב. שאלתי מי זה? אמרו לי זה עומר, שלוש פעמים אלוף הצפון. באותו רגע רציתי מאוד להיות עומר. אחרי כמה קרבות וניצחונות קשים, הגעתי לגמר מול אותו עומר, וניצחתי אותו. עמדתי על הפודיום במקום הראשון, וכולם הצביעו עלי ואמרו זהו האלוף החדש.

הניצחון הזה הקנה לי הרבה דברים בחיים, אבל באותה תקופה, הדבר הכי חשוב שהוא נתן לי זו הנחה נוספת בחוג; מה שלא היה להרבה מחברי, שוויתרו על מסגרת ספורטיבית כי להוריהם היה קשה לממן זאת. לדעתי כל ילד במדינה צריך להיות במסגרת ספורטיבית. ספורט הוא כלי ראשון במעלה לקיום אורח חיים בריא, לגיבוש חברתי, להנחלת ערכים של שיתוף פעולה, הזדהות, מצוינות וכיבוד כללי המשחק. חברה המרבה בפעילות ספורטיבית היא חברה בריאה יותר, פיזית ונפשית. לפעילות ספורטיבית נודעת תרומה גדולה למספר תחומים חשובים במקביל. לחיסכון במערכת הבריאות, להצלחתה של מערכת החינוך, להכנת צעירים לשירות צבאי ולגיבושה של זהות מקומית וחברתית.

יש דרך ארוכה שבה אני מתכוון, יחד עם חברי בסיעה, לפעול לשפר את הספורט בישראל, לחובבים ולמקצוענים, לילדים ולקשישים, בתשתיות ובתנאי אימון, בחקיקת חוקים בעלי אופי סוציאלי, וטיפול בהנגשתו של הספורט ושקיפותו לקהל האוהדים ולמשתתפים.

אני לא יכול שלא להתייחס לנושא של האלמנטים השליליים מעולם הספורט, שבכוונתי לפעול למיגורם. לאחרונה אנו עדים למופעים גזעניים המזהמים את הספורט. לא נשכח שהספורט בבסיסו הוא הגשר בין הקהילות, גזעים ועדות שונות. אני מגיע מעיר שבה קפטן מכבי נתניה, אחמד סבע, הוא ערבי-ישראלי וקולגה שלי. חבר מועצת העיר תל אביב לשעבר, ג'ימי טורק, לבש את מדי הנבחרת בגאווה. אני מתחייב לעשות כל מה שביכולתי להרחיק ככל שאפשר את הרעות החולות של הספורט, ולהביא מהניסיון שצברתי כספורטאי אולימפי לשפר את התחום החשוב הזה לכל בית בישראל.

אני מבקש בהזדמנות זאת לברך ולחזק את משטרת ישראל, שעצרה בזמן מהיר את החשודים בהצתת מועדון בית"ר ירושלים במתחם בית וגן. אני מקווה שעתה מערכת המשפט תכביד את ידה על אותם אלה שנוטלים את החוק לידיהם ופוגעים בטוהר של הספורט, שכולנו כל כך אוהבים.

אני רוצה להודות ליושב-ראש מפלגת יש עתיד, יאיר לפיד, לכל חברי לסיעה - אמרו לפני, אנחנו משפחה - על ההזדמנות לבוא ולשנות לטובת המדינה כולה. וגם תודה מיוחדת לראש עיריית נתניה, הגברת מרים פיירברג-איכר, שהייתה הראשונה שהאמינה בי ופתחה עבורי את הדלת לחיים הציבוריים.

כשאני שומע את המשפט, אתם לא תצליחו לשנות כלום, זה מחזיר אותי אחורה לגיל 18, כשהייתי ספורטאי לא מוכשר במיוחד. אף אחד לא בנה עלי. אף מאמן לא רצה להמר עלי. וביקשו ממני לקבל את העובדה שכנראה אני לא אהיה טוב ולא אהיה בנבחרת האולימפית. אך אני לא קיבלתי את ההנחה הזאת, ואחרי שנתיים הייתי הספורטאי הכי צעיר בהיסטוריה של ענף הג'ודו שזכה בגביע העולם לבוגרים, הניף את דגל ישראל והשמיע את ההמנון באוסטריה, בעיר לינץ, שבה נולד היטלר. בנוסף, גם ייצגתי את ישראל באולימפיאדת אתונה ושימשתי כעשור כקפטן נבחרת ישראל.

אין דבר בלתי אפשרי. צריך רק להאמין ולעשות. אבקש לסיים בתודה מיוחדת לאשתי אירה, לשתי בנותי הקטנות, ניקול ואמילי, על כך שאתן תמיד לצדי, למרות שאני לא נמצא בבית כמו שהייתן רוצות. אני מעריך ומאוד אוהב אתכן. תודה רבה.