ראש ה
ממשלה היוצא והנכנס משדר מסרים מדאיגים לכל עבר. ככה לא מתנהג ראש ממשלה חזק. ככה מתנהל ראש ממשלה חלש, הנאחז בקנה קש מסוגה של
ציפי לבני כדי להתחיל לבנות את ממשלתו החדשה.
לישראל דווקא דרוש ראש ממשלה חלש, כזה שלא יוכל לבצע את מה שתובעים ממנו מכחיש השואה מרמאללה (ונציגתו בממשלת ישראל), אנשי השמאל ופרשניו (שאינם קולטים שהציבור רוצה ממשלת נתניהו-לפיד-בנט שתעסוק באופק מדיני ליהודים ולא לאויביהם), מדינות עוינות באיחוד האירופי (שיתפרק עוד לפני שתהיה בארץ ישראל מדינה פלשתינית), והאורח הצפוי מארצות הברית, ברק חוסיין אובמה.
התנהגותו של נתניהו, לפני הבחירות ולאחריהן, מתאפיינת בשגיאה מתמשכת: התנכרות לבית היהודי. מדובר במפלגה שאמורה הייתה להיות הקרובה ביותר לליכוד ולבוחריו - להבדיל מ"השותפים הטבעיים", החרדים - והמייצגת פלח חשוב מאוד במעמד הביניים האמיתי, הציבור המשרת והעובד (לתשומת לבו של
יאיר לפיד השוכח חלק זה של מעמד הביניים).
התנהגותו של נתניהו, לפני הבחירות ולאחריהן, מתאפיינת בשגיאה מתמשכת: לפני הבחירות, התקפות חוזרות על
נפתלי בנט ואנשיו שלא גרמו לנדידת מצביעים מהבית היהודי אל הליכוד אלא דווקא אל מפלגתו של יאיר לפיד; אחרי הבחירות, דחיפת נפתלי בנט לשיתוף פעולה עם יאיר לפיד, מצב המקשה דווקא על נתניהו את תהליך הקמת הממשלה.
שגיאה חמורה ואם לא די בכך, והנה צצה השגיאה החדשה והחמורה עוד יותר: הכנסתה של ציפי לבני, "סוסה טרויאנית", לתוך ממשלתו הבאה. הצעד משקף התחלה ברגל שמאל. טוב כמובן שלא החזיר למשרד החוץ את שרת החוץ הכושלת מן העבר, זו "המנוסה", שאינה מבינה בין ימינה לשמאלה והמדקלמת שוב ושוב את איוולת "פתרון שתי המדינות".
יש עדיין לקוות שנתניהו עצמו מזכיר את שגיאתו הגדולה - נאום בר-אילן - רק מן השפה ולחוץ. גם כך הוא גורם נזק רב, גם אם הוא יודע שאין מדובר בפתרון אלא במוקש, וגם אם הוא יודע שהצלחת המתן ומתן היא לא מדינה פלשתינית אלא מניעתה. משימתו של נתניהו היא סיכול ממוקד של ה"פתרון". גם אם לכך הוא חותר בדרכו הפתלתלה, חזרתו על הנוסחה המופקרת והמפוקפקת גורמת נזק מצטבר.
נזקי לבני אבל, לבני עלולה לגרום נזקים גם במשרד המשפטים וגם בניהול המתן ומתן המדיני. תפקידו הדחוף של ראש הממשלה כרגע הוא לשלב את לפיד ובנט בממשלתו, ולהקנות לבית היהודי תפקידים שיקזזו את הנזקים שלבני עלולה להמיט על נתניהו ועלינו.
לא מיותר לחזור על כך שצריך - אם בכלל - להיות משא-ומתן ולא מתן ומתן, ושזה צריך להתנהל באמת ללא תנאים מוקדמים, ובעיקר ללא האימוץ מלכתחילה של התנאי/התכתיב שהתהליך צריך להוביל להקמתה של מדינה פלשתינית בארץ ישראל המערבית. מדינה כזאת ושלום הם דבר והיפוכו.