המלכוד של נתניהו

תוצאות בחירות 2013 הובילו את המנצח למלכוד. ראש הממשלה ה-32 הובל בעל כורחו למציאות בה השיח על פוליטיקה חדשה יכול להוביל אותו ואת מפלגתו להידרדרות תהומית. לא עוד ימין או שמאל, לא עוד ליכוד מול עבודה. משהו אחר מתחיל, תקראו לו שינוי, תקראו לו חדש, אבל נתניהו נמצא בין הפטיש לסדן.

הפטיש הוא הדבר החדש הזה, המכה בעורפו, מאיים על עתידו כראש ממשלה. השילוב בין יאיר לפיד ונפתלי בנט במו"מ הקואליציוני גורם לנתניהו לבעיה אמיתית. הגוש שהוא הקים – הליכוד וישראל ביתנו - שווה לגוש שהקימו שני המנהיגים הצעירים – יש עתיד והבית היהודי. הבעיה כה גדולה, עד שגם אם נתניהו יוביל שינויים משמעותיים עבור בעיית השוויון בנטל, מצוקת הדיור או בעיית יוקר המחיה, לא ברור אם יוכל באמת הליכוד לזקוף לזכותו את ההישג. הרי השאלה הראשונה שכל בר-דעת יעלה על דעתו היא – למה לא עד עכשיו, מה נשתנה הקדנציה הזאת מכל הקודמות? לפיד ובנט יעמדו שם, ישראלים מתמיד, ויוכלו לספק תשובה.

נתניהו כבר לא חזק כבעבר

מובן שעל אמירה זו ניתן יהיה לומר כי ללא גיבוי של ראש הממשלה צעדים כאלו לא יכולים להיעשות, אך במקרה הנוכחי, בניגוד למצג השווא שמנסים להציג במפלגת השלטון – הכוח לא בידיים שלהם יותר. את הנסיבות לכשלון הליכוד-ביתנו בבחירות האחרונות אפשר לנתח מסיבות שונות ומגוונות, אך ההשלכה שלהן היא אחת – ראש הממשלה הבא אולי יהיה נתניהו, אך חזק הוא לא יהיה.

האמת היא שהברית הלא-טבעית לכאורה של לפיד ובנט קיימת הרבה בזכותו של נתניהו. טשטוש ההבדלים בין ימין ושמאל ברמה הביטחונית בנאום בר-אילן, לצד ההצלחה בשמירה על הביטחון, איפשרו לעם ישראל לצאת ממרחב הפחד, בו הם פועלים מתוך אינסטינקט של הישרדות ולא של חיים. עכשיו, כשהדיון על הסכסוך הישראלי-פלשתיני ירד מקדמת הבמה, אפשר לדבר על עצמנו.

הסדן של נתניהו, לעומת זאת, הוא הכר הנוח והמוכר. השותפות הטבעיות, קואליציית ימין-חרדים, התמהיל מוכר, המרקם קיים והשותפות מובנת מאליה לכאורה. אלא שצעד כזה יגרום לאובדן אמון נרחב בקרב הציבור (גם בבנט, אגב), שהצביע אומנם לנתניהו כמנהיג של המהפכה, אך בה בעת הוא דרש שתהיה מהפכה. בין אם מדובר בשאלת הגיוס לצבא, או ביוקר המחיה – דרוש שינוי עמוק. בהרכב כזה, בו נמצאות המפלגות החרדיות, הסיכוי שחוק טל יזכה לתחליף הולם שעונה על צורכי כל החברה הוא נמוך ביותר, משום שהמפלגות החרדיות פשוט מתנגדות להתקדמות משמעותית כלשהי בתחום הזה.

הפתיע ובחר באפשרות האחרונה

ואם זה לא מספיק, מסתבר שיש אפשרות שלישית, כזו שעולה בדיווחים שונים מצוותי המו"מ וממטות המפלגות. תרכובת משונה בה שלי יחימוביץ' מקבלת הצעה להיות שרת האוצר וציפי לבני מקבלת הצעה להוביל את המו"מ המדיני. אם איכשהו תקום ממשלה שכזו, תרכובת שמאל-חרדים, הרי שהליכוד יוביל את עצמו לאובדן לגיטימיות קשה בקרב גרעין התמיכה העיקרי שלו. לא חסרים ציטוטים של נתניהו המאיימים כי כלכלת ישראל בהובלת יחימוביץ' תוביל אותנו למצב של ספרד, יוון ואירלנד. גם בנוגע ללבני לא חסרים ציטוטים על חוסר יכולתה להוביל את המו"מ המדיני למחוזות שמגינים על האינטרסים הלאומיים.

ואיכשהו, באופן כמעט מפתיע, בחר נתניהו מסתבר באופציה האחרונה. ציפי לבני כשרת משפטים, עמיר פרץ כשר לאיכות הסביבה נראים כצמד מינויים משונים. אלא שבמקום להעלות כאן את הטיעונים על פוליטיקה ישנה, שהם בוודאי נכונים, יש להביט דווקא פנימה, אל תוך הליכוד. גדעון סער וגלעד ארדן, שני האנשים הבכירים בקמפיין הליכוד-ביתנו, קשורים בחבל הטבור במינויים אלו, והם הראשונים לשלם. סער חשק במשרד המשפטים, ארדן קיווה לכל הפחות לשמר את מעמדו. משניהם, כך נראה, יגבה תג מחיר על הקמפיין הכושל.

השאלה היא האם נתניהו ישלם בעתיד את המחיר על הממשלה שהוא עתיד להקים, כשקשר בינו ובין הימין אט-אט נפרם, וילך בדרכם של בגין, רבין ושרון, או ששוב, יש לו שפן בכובע.