שחרור כאב פתאומי, שחלף ברַקתי הימנית כהבזק אור, לא הניח לי לשכוח מהעניין ולעבור לסדר היום. שאלותיו של הרופא בחדר המיון הדהדו במוחי ולא נתנו לי מנוח. "מי לעזאזל הכה אותי אתמול בצהריים וגרם לי לאבד את הכרתי?" המשכתי להרהר בשאלה בכפייתיות, גם כשעמדתי מחוץ לבית החולים, שממנו שוחררתי דקות אחדות לפני כן. ניסיתי, ללא הצלחה, להתנתק ולחשוב על דברים אחרים. בעיקר הטרידה אותי תחושת חוסר התוחלת, בעודי מנסה להיזכר כל פעם מחדש במשהו שאולי קרה בסמוך לספיגת החבטה בראשי.
כל שידעתי היה שבתי טל מצאה אותי בצהרי יום האתמול מוטל מחוסר הכרה וכנראה גם עירום, על רצפת ביתנו. דבר בסביבה לא העיד על הסיבה לכך. יכול להיות שהיה קשר כלשהו בין האירועים הללו לפטנט שהמצאתי? אולי לסכום העָתק שהייתי אמור לקבל באותו יום מהחברה האמריקנית שרכשה את הפטנט?
מתוך ייאוש הרמתי את ראשי מעלה והבטתי אל השמים הכחולים. אולי משם תבוא הישועה? הסחרחורת לא איחרה לבוא.
"אבא, אני כאן." קולה של טל גרם לי להתעשת ולשוב למציאות.
הורדתי את עיניי ממגדל הזכוכית הכחלחל שהתנשא מעליי. טל עמדה בפינה הנגדית ונופפה לעברי בידה.
ניגשתי אליה וצעדנו יחדיו לעבר מכוניתה, שחנתה מעבר לפינה.
"אתה בסדר?" פנתה אליי בעודנו צועדים זה לצד זה.
"אני מניח שכן, אני מת להגיע הביתה, יש לי המון דברים לעשות."
נכנסנו למכונית.
"אבא, תנוח לפחות עד מחר בבוקר, גם אמא ביקשה." טל הסירה את ידיה מההגה והצמידה אותן זו לזו, "בבקשה," התחננה באופן תיאטרלי. עיניה הכחולות היו מלאות משמעות.
"בסדר," חייכתי אליה, "אני לא מתכוון ללכת לשום מקום, מבטיח שאשאר בבית."
היא התניעה והשתלבה בתנועה.
"אבא, תעשה לי בבקשה טובה אחת, תנוח קצת. גם לך מגיע לנוח, לא?"
"בסדר, אני אעשה רק את מה שאני חייב. זה לא הרבה, ואני מבטיח לך שאנוח." הרהרתי בכמה מטלות חיוניות שהיה עליי להשלים.
מאז שטל קיבלה את הדוח על נהיגה במהירות מופרזת, היא השתדלה לנהוג בזהירות יתרה. השלווה והביטחון שהשרתה עליי אפשרו לי להסיר את עיניי מהכביש ולהתבונן במכתב השחרור מבית החולים.
המרכז הרפואי תל אביב
סיכום שחרור רפואי
שם: דני ליבנה
שם האב: חיים שם האם: לאה
ת"ז: 001190683
תאריך לידה: 06.05.1959
כתובת: רב אשי 22 תל אביב
אבחנה: חבלה ממקור קהה בצד ימין של הראש, שטף דם מקומי. אובדן ההכרה לכמה שעות.
תולדות המקרה: הגיע לחדר המיון ללא הכרה. נחבל בראשו מגוף קהה לא מזוהה. בבדיקות, כולל רנטגן ו-CT, לא נמצא דבר, חוץ משטף דם מקומי באזור הרקה בצד ימין. במהלך הבדיקות בחדר המיון שב להכרה מלאה ללא סימנים פתולוגיים.
בבדיקות מעבדה אין מה לציין, פרט לעלייה במספר התאים הלבנים ל-12,000.
אק"ג: תקין. אא"ג: סימטרי ותקין.
משוחרר לאחר השגחה של 24 שעות בבית החולים.
בבדיקה לפני השחרור: לחץ דם תקין, דופק תקין.
מומלץ: ביקורת שגרתית אצל הרופא המטפל ובדיקת מספר התאים הלבנים.
הערה: לא הוגשה תלונה למשטרה.
תאריך: יום א, 16 באוקטובר 2005.
על החתום: ד"ר ישי מי-זהב, מ"ר 12727.
עם סיום קריאת המסמך הֵסבתי את ראשי שמאלה. התבוננתי בטל, שהייתה מרוכזת לחלוטין בנהיגה.
'האם היא יודעת משהו שאני לא יודע? מדוע היא לא מוציאה מילה מפיה?' חשבתי.
לא רציתי להפריע לה, ולכן לא שיתפתי אותה במחשבות שהלמו במוחי וניסו להבהיר לי את הסיבות לאירוע שהפר את שגרת חיי. תחושת חוסר-האונים שהשתלטה עליי תקפה אותי שוב.
'מישהו בטח רצה את הכסף או את התהילה או אולי את שניהם? האומנם עשיתי הכול כדי שזה יהיה בלתי אפשרי? אם כן, מה קרה?'
פקיעת חוזה רעייתי סוזן מעולם לא הייתה מוכנה לריב המשפחתי שנקרא "אירוח לחגים". כהרגלה, גם הפעם פטרה אותנו מנוכחותה וטסה לארצות הברית. אומנם הנימוק "סיוע לאמה החולה" סבל משימוש יתר, אבל תמיד היה בלתי אפשרי לערעור. בניגוד להרגלן החליטו הפעם בנותיי, מיכל וטל, להישאר אתי.
היעדרויותיה התכופות של סוזן מארצנו הקטנטונת הותירו בידיי זמן וחופש לפגוש אנשים ולשהות במקומות, ללא כל צורך לדווח על כך לאיש. טל ומיכל היו עסוקות עד מעל לראשיהן, וכשנזכרו באבא שלהן היו משאירות מסרונים קצרצרים על הנייד, כמו "איפה אתה?", "איפה אתה אוכל?" או "תשאיר לי כסף."
"מי בבית?" שאלתי בקול כשנכנסתי הביתה בשישי לפנות ערב, יום אחד לפני האשפוז. קיוויתי שגלֵי הקול שנפלטו מגרוני יחדרו דרך הדלתות המבודדות של חדרי הבנות.
איש לא הגיב.
"יש מישהו בבית?" הרמתי מעט יותר את קולי.
גם הפעם לא נשמע שום קול מהאגף בדירה שבו הן מתגוררות.
לפיכך נכנסתי לחדר העבודה, שבימים רגילים אִכלס את סוזן ואותי.
"רק סופת הוריקן יכולה להותיר אי-סדר כזה!" היו מילותיו של חבר, שעמד פעם על סף דלת חדר העבודה שלנו. הוא צדק.
הבלגן חגג שם תמיד. למתבונן מן הצד נדמה שלחפצים הנמצאים בחדר חיוּת משלהם, וכל אחד מהם עושה שם כרצונו. שולחנות העבודה של רעייתי ושלי ניצבו זה מול זה. עליהם עמדו באופן קבוע שני מחשבים פתוחים, שהיו נגישים לכול ונראו כאילו הם משוחחים זה עם זה, ואולי מעבירים מידע בשפת שומרי המסך, המוכּרת רק להם. חמשת מַדפי הספרייה בצד אחד של החדר קרסו מרוב ספרים, חוברות ועיתונים ישנים, שחלק מהם עמדו זקופי קומה, ממתינים בגאווה לשליפה מהירה, בעוד האחרים נמים בצנעה מאופקת, תוך ידיעה כמעט ודאית שגורלם נחרץ לגריסה. לא הייתה שום אפשרות לדחוס מעליהם ולו דף אחד יתום.
"אפשר לשאול ממך את...?" הייתה בקשה שגורה בפי האורחים שהיו נכנסים לחדר ומשתאים מכמות הספרים שהיו שם, מאיכותם ומהמגוון הרחב.
"רק אם מובטח שיחזור אליי," הייתי משיב, ויודע שהסיכוי לכך קטן. למרות זאת, תמיד השאלתי ספרים לאורחים וחסרונם כמעט לא הורגש.
על שולחנות העבודה נערמו שבועונים וירחונים, שכל אחד מאיתנו היה מנוי עליהם, מקצתם בתוליים ועטופים בניילון דק. לצִדם ניצבו כוסות בעלות תחתית חומה ויבשה, שרמזו על פעילות שדרשה ערנות ממושכת. מתחת לכל שולחן היו מגובבות ערמות נייר נוספות וספרים שלא נמצא להם מקום על המדפים. בצדו הימני של שולחן העבודה הונחו כמה מוצגים, שקיבלו את התואר "מוזיאוניים".
"אולי הגיע הזמן לזרוק את מכונת הכתיבה 'רויאל' הענתיקה הזאת?" העזתי לשאול את רעייתי בקול מעט מלגלג באחת הפעמים שבהן ניסיתי למצוא משהו בחדר, כשהמכונה צנחה שוב על הפרקט.
"שלא תעז! לא אותה וגם לא את מחשב המקינטוש מהדור הראשון." היא הצביעה על שני המכשירים שהביאה עִמה מניו-יורק. "שניהם פריטי אספנים ויהיו יקרי ערך בעוד כמה שנים."
"אז עוד כמה שנים יהיה אפשר למכור אותם?" התעניינתי, והפעם ברצינות.
"השתגעת? זה חלק מהירושה לבָּנות..." חייכה וניגבה בערגה גרגיר אבק שנראה על הצג הכבוי זה שנים של "הדור הראשון".
נחשים של כַּבלי חשמל ומחשב, לצד גאדג'טים אלקטרוניים שאספנו במהלך השנים, התפתלו והתכרבלו זה בתוך זה מתחת לשולחן, כעושים אהבה. אני ידעתי שלעולם לא יהיה בהם שימוש. יצר האספנות של אשתי רק הלך ו"השתבח" עם השנים, כמו יין טוב. על ספת האירוח שבחדר היו מונחים בערבוביה כריות, שמיכות לא מקופלות, חוברות, ספרים, טלפונים סלולריים וסוללות, מצלמות דיגיטליות ועוד אמצעים, שבדרך כלל אינם פועלים דווקא כשמתעורר הצורך להשתמש בהם. פה ושם היה אפשר לראות ציוד סקי זרוק, ללא קשר לעונות השנה.
"סוזן, שֶׁאָנָה לא תעז להיכנס לחדר," אמרתי לה לאחר שאנה, העוזרת שלנו, "סידרה" את החדר. נראה שאז היא מצאה מקום עלום למותחן של אורי אדלמן, "משוואה עם נעלם", בדיוק לפני שעמדתי לסיימו. כיוון שהייתי נחוש לדעת מה עלה בגורל גיבוריו, נאלצתי שוב לרוכשו. יש לי תחושה שהספר הנעלם עדיין מסתתר אי-שם במסתורי הבלגן ואולי יתגלה לאחר הסופה הבאה.
"איפה אתה מתחבא היום?" פניתי לעכבר, שבכל פעם שעזבתי את השולחן מצא מסתור מֵאור נורות ההלוגן במקום אחר. אנחת רווחה נפלטה מגרוני רק לאחר שהרמתי כמה מעטפות דואר שעדיין לא מוינו. קרן אור אדומה, שהבליחה מתחת לערמה, הוכיחה שהוא עדיין בין החיים.
הקלקה כפולה ועדינה על גב העכבר הכניסה אותי לדואר האלקטרוני ואל תיקיית ההודעות שלא נקראו. חלפתי על כתובות השולחים וללא שהות העברתי את כולה לאשפה.
לחצתי על אייקון היומן באאוטלוק.
בתאריך יום המחרת היה רשום בהדגשה: פקיעת החוזה.
'כבר חלפו 18 חודשים... שנה ומחצה?' הרהרתי. 'כל כך מהר... איך שכחתי?'
"זה כל כך מתאים לי," השבתי לעצמי בקול לעבר קירות החדר.
שנה וחצי לפני כן חתמתי על חוזה לפיתוח פטנט ייחודי שהמצאתי בתחום שאני עוסק בו, יישור שיניים. החוזה נחתם עם אורתומקס, חברה אמריקנית לייצור ולשיווק של מוצרים בתחום יישור השיניים.
"החוזה שהם חתמו אִתך נותן לך הרבה יותר מאשר כל חוזה דומה בענף," אמרה לי שרון, עורכת הפטנטים שליוותה אותי לפני החתימה.
"אני מבין שהפטנט שלך יוצא דופן. הם היו מוכנים לקבל כל תנאי שהצבנו," סיכם עורך הדין עדו רָנִיר, לאחר סיום המשא-ומתן הקצר יחסית, שנערך בינו לבין נציגי החברה. גם שרון וגם עדו חיזקו את דבריו של פיל גנואה, עורך הפטנטים של החברה האמריקנית, שאמר, לאחר שלפני כמה חודשים חשפתי את הפטנט לפני נציגי החברה ולפניו: "אני מלווה את החברה יותר מעשרים שנה וזוהי פריצת דרך משמעותית." מאוחר יותר, בארוחה חגיגית שנערכה לכבודי, הוא לא הפסיק לכנות את ההמצאה "גאונית".
על-פי ההסכם, ביום שכּונה "פקיעת החוזה" אורתומקס הייתה אמורה להעביר לחשבון הבנק שלי מקדמה נאה, כאות הוקרה על כך שהם היו הראשונים שפניתי אליהם. העברת המקדמה הותנתה במקוריות הפטנט. "המקדמה תועבר רק אם לא הוגש או נרשם פטנט דומה במשרד הפטנטים האמריקני או במשרד פטנטים אחר בעולם, בטרם הגשנו אנחנו את הפטנט שלנו," היה כתוב בחוזה. לרוב חולפים שמונה-עשר חודשים מורטי עצבים, עד שאפשר להיות סמוך ובטוח שהפטנט שהוגש מקורי ואין קודם לו.
'מחר,' הרהרתי, 'חייהם של בני משפחתי ושלי אמורים להשתנות.' מדובר בשינוי כלכלי דרמטי, אך גם בכניסתי הוודאית להיכל התהילה של המקצוע, ואת זה אי-אפשר לרכוש בעד שום הון שבעולם.
הטלפון בביתה של ברברה, אמה של רעייתי שחיה בניו-יורק, צלצל כ-15 פעם עד שעבר למכשיר הפקסימיליה. רציתי להזכיר לה.
