מדהים להיווכח כי אלמלא חשפה כתבת הפלילים של "
קול ישראל", עדי מאירי, כי מזה מספר שנים מונחת תלונה על שולחנו של היועץ המשפטי לממשלה,
יהודה וינשטיין, אודות שופט מכהן החשוד בהכאת ילדיו, לא היינו יודעים, לעולם, על דבר הגשת התלונה ליועץ המשפטי לממשלה. היועץ המשפטי לממשלה יכול היה להמשיך "ולקבור" את התלונה, אי שם, עמוק בין הררי הניירת הרבים הנערמים על שולחנו ואנו, הציבור הרחב, לא היינו יודעים כלל וכלל, על קיומה של תלונה שכזו שהוגשה לו.
המזעזע בהתנהלותו של היועץ המשפטי לממשלה, בכל הכבוד הראוי, אינה רק העובדה, כי הוא "קבר" את התלונה אצלו משך שנים מספר ולא טיפל בה, עניינית, ככל הנראה, אלא שהוא לא ראה עצמו מחויב לדווח לציבור דבר הגשת תלונה זו. הוא בחר פשוט להעלים ו"לקבור" נושא זה בדלת אמותיו ובכך מנע הוא דיון ציבורי בפרשה זו.
כך פשוט לגמרי פועל מי שאמון על קיום והשלטת הוראות החוק בישראל. מוגשת אליו תלונה נגד אישיות ציבורית דוגמת שופט מכהן, באשמה חמורה של הכאת ילדיו הקטינים והוא אינו ממצמץ אפילו. הוא אינו טורח ליידע את הציבור כי תלונה שכזו מצויה בטיפולו, תוך שמירת חיסיונו של השופט, משפחתו וילדיו הקטינים. הוא פשוט "מעלים" את התלונה, בכך שהוא לא מעלה אותה, על סדר היום הציבורי. נראה, כי הוא לא התכוון להעלותה, בכל הכבוד הראוי על סדר היום הציבורי מעולם נוכח העובדה כי משך שנים פשוט לא פרסם דבר קיומה והוא "קבר" אותה בערימות הניירת המשפטית שבטיפולו.
במצב דברים שכזה לא צריך לבקש צו איסור פרסום, שכן עניין לנו בקטינים ושמירת פרטיותם, מצדיקה - ככל הנראה, לפי חשיבתו של היועץ המשפטי לממשלה, גם את שמירת פרטיותו של אביהם. לפיו קו חשיבתו זה של היועץ המשפטי לממשלה, יש לשמור על פרטיותו של שופט החשוד בהכאתם של ילדיו הקטינים. אפילו משמש ומכהן שופט זה, כשופט פעיל, המתנהל ועושה לפרנסתו, דבר של יום יום ושעה שעה, בפני ציבור מתדיינים הבאים בפניו בענייני שפיטה בבית משפט. פשוט מתעלמים מן התלונה, "קוברים" אותה ואז אין כל צורך בצו איסור פרסום.
יקום, יבוא וישאל השואל ומה יעשה היועץ המשפטי לממשלה, אם יפנה אזרח פלוני לבית המשפט או לבג"ץ ויבקש לפרסם עובדת היותו של שופט פעיל חשוד בהכאת ילדיו או אולי יבקש הוא לכפות על היועץ המשפטי לממשלה, להורות למשטרה לפתוח בחקירה פלילית נגד שופט מכהן זה לפי סעיף 12 לחוק יסוד: השפיטה.
על שלל קושיות אלה נשיב לשואל התמים ברוח ימי חג הפסח המתרגשים ובאים עלינו, בשאלות נגדיות. איך ידע אותו אזרח מוטרד ושומר חוק, כי הוגשה תלונה ליועץ המשפטי לממשלה נגד שופט מכהן, בחשד של הכאת ילדיו הקטינים, אם היועץ המשפטי לממשלה, מגונן עליו בכנפיו ואינו מפרסם דבר הגשת תלונה זו אליו, תוך חיסיון שם השופט, חיסיון משפחתו וחיסיון שמות ופרטי ילדיו הקטינים? איך יכולה תנועה או עמותה, החורתת על דגלה שמירת איכות השלטון, לעתור לבג"ץ לכפות עליו ולהורות ליועץ המשפטי לממשלה, להורות למשטרה לפתוח בחקירה פלילית נגד אותו שופט מכהן, אם היועץ המשפטי לממשלה מתנהל התנהלות שגרתית, כאילו הוא ראש המוסד או ראש השב"כ או כל גוף ביטחוני אחר המצווה על שתיקת עולמים?
לחייב את היועמ"ש על-פי חוק
נוכח התנהלותו זו התמוהה, אם לא המבישה, בכל הכבוד הראוי, של היועץ המשפטי לממשלה, נשאלת השאלה כלום אין מקום לחוקק חוק שיחייב את היועץ המשפטי לממשלה לפרסם אחת לשלושה חודשים את כלל התלונות שהוגשו לו, תוך שמירת חיסיונם של המתלוננים והנילונים, גם יחד, כמתחייב מהוראות החוק? חיובו של היועץ המשפטי לממשלה לפרסם ברבים, כלל התלונות שהוגשו לו אחת לשלושה חודשים, ימנע ממנו מלהעלים ו"לקבור" תלונות דוגמת התלונה שהוגשה לו, לפני מספר שנים, נגד השופט המכהן החשוד בהכאת ילדיו.
רק לאחר שפרסמה כתבת "קול ישראל", עדי מאירי, ברבים, קיום תלונה נגד שופט מכהן שנחשד בהכאת ילדיו הקטינים ליועץ המשפטי לממשלה, "נזכר" הוא לטפל בתלונה. תחילה יוחסה האחריות לאי טיפול ענייני בתלונה לעובדת המשרד שפרשה. רק לאחר מכן נטל היועץ עצמו אחריות, במישרין, למחדל זה של מסמוס התלונה במשרדו.
אין בכוונתי ברשימה זו להתייחס, עניינית, לחשדות המיוחסים לשופט המכהן החשוד בהכאת ילדיו. מטרת רשימה זו לזרקר זרקור של אור על יועץ משפטי לממשלה, הפועל - בכל הכבוד הראוי - במחשכים. יועץ שבגלל שרגיל הוא לאפילת ליל, בכל הכבוד הראוי לא הבחין בעובד זר שהועסק חודשים, בניגוד לחוק, בביתו. יתכן שעובדת היותו טרוד "בטיפול" שנים באי קבלת החלטתו בעניינו של השופט החשוד בהכאת ילדיו הקטינים - בכל הכבוד הראוי - גרמה לו לשוב לביתו, בשעות הקטנות של הלילה. לכן, ברור הדבר כי לא נתקל הוא, בכל הכבוד הראוי, באפילת הליל בעובד הזר שנם, זה מכבר, שנתו באחד החדרים בביתו או שהקדים ויצא את ביתו טרם שבא הוא אליו.
