הבחירות אך חלפו, ובשורות "הליכוד ביתנו" מתבשל לו כבר מרד פנימי כנגד הבוס
בנימין נתניהו. אחרי שהצליח, כמעט כנגד כל הסיכויים, להרכיב
ממשלה - הוא ניצב עכשיו בפני שוקת שבורה בתוך מפלגתו.
ראש הממשלה ירק דם רב כדי לרצות את הצמד בנט-לפיד - שותפיו על הנייר ויריביו-למעשה - ובה בעת גם ירק בפרצופם של לא מעט מעמיתיו להנהגה, כשהותיר אותם הרחק מאחור, בלא לממש את הישגיהם בפריימריז. את שולחן הממשלה הם ייאלצו, בלית ברירה, לראות רק מנגד, מבלי להגיע אליו כפי שקיוו.
יש ביניהם שהרימו קול-צעקה, נוסח
ציפי חוטובלי או
דני דנון, ולעומתם אחרים, שהעדיפו את השתיקה הרועמת, נוסח
אופיר אקוניס או
סילבן שלום. כך או אחרת ברור למדי שבנימין נתניהו, כראש-ממשלה, לא צפוי ללקק דבש בכהונתו השלישית אפילו בזירה המפלגתית הצרה שלו. מסביבו כבר ניצבים, כאריות שוחרים לטרף, כל אותם מקופחים שלא באו על שכרם בבחירות.
מחכים בפינה
הם לא יסלחו לו לעולם על שלא מילא את חובתו כלפיהם, כשהותיר אותם עם הלשון בחוץ, הרחק מאחור, בעוד הוא מקדם, באירוניה של הגורל, דווקא את מי שאינם אלא שנואי-נפשו מהמפלגות היריבות.
בינתיים מחכים לו כל אותם ממורמרים בפינה, כשאת החשבון איתו יעשו , קרוב לוודאי, בשעת-כושר. הם עשויים, למשל, להמרות את פיו ולא להישמע למשמעת הקואליציונית המחייבת, ואולי ישקלו אפילו לפרוש כסיעה עצמאית, נוסח "הפורשים" הזכורים מדפי ההיסטוריה.
מן הסתם לא תהיה זו פרישה יחידה. על אש קטנה מתבשל לו, בינתיים, מרד נוסף, והפעם של אנשי
אביגדור ליברמן, שלא הגיעו לכס השלטון. סביר להניח שהאיחוד של "ישראל ביתנו" עם "הליכוד" יהפוך לפילוג ויותיר אחריו שתי מפלגות שסועות.
