למה פוליטיקה?

בתקופת המשא-ומתן האחרונה, בעלת התהפוכות והספינים המופלאים, הקדשתי מחשבה לנושא. לא עשיתי משאל בין חברים ולא חיפשתי מומחים כדי להבין. תהיתי לעצמי: למה פוליטיקה?

הנשאל היחיד, המשיב היחיד והמסכם הייתי אני. התשובה שלי: הפוליטיקה היא טלנובלה: יש גיבורים קבועים, יש "טובים" ויש "רעים" ויש שעוברים מקבוצה לקבוצה. התככים בפוליטיקה מרובים יותר ומתוחכמים יותר מאשר אלה שיש בסדרות ה"ריאליטי", ואחד היתרונות הגדולים שלהם - בפוליטיקה התככים הם אמיתיים. בסדרות הריאליטי הכל מפוברק או מומצא ומנוהל תמיד על-ידי במאים.

אבל פוליטיקה זה לא רק יתרונות (לצופה מן הצד). יש גם חסרונות: הצדדים מרמים לא רק אחד את השני, אלא גם אותי, הצופה מן הצד. כל הזמן ממטירים עלי ספינים (בעברית: שקרים ותרגילים), שמתבררים בתוך זמן קצר כשקרים ותרגילים שלא מחזיקים מים. מי שנופל בפח הזה באופן מתמיד הם הכתבים הפוליטיים ומערכת הבחירות האחרונה הוכיחה זאת יותר מבעבר.

איפה ארתור?

בתחילת מערכת הבחירות הופיעו תגובות בטוקבקים ובעל-פה בנוסח אחיד למדי: מדוע צריך לבזבז כל כך הרבה כסף על מערכת בחירות שתוצאותיה ידועות מראש. אחרי כחודש הם חדלו. האם "יד נעלמה" דאגה לפרסם את התגוביות הללו?

כשהתחילה מערכת הבחירות, ה"גיבור" של רבים מהכתבים הפוליטיים היה ארתור פינקלשטיין, שחזה 44 מנדטים לליכוד. איפה הוא היום? לעומתו, עמיר פרץ עזב בסערה את מפלגת העבודה כי שלי יחימוביץ' לא הסכימה להצהיר שהיא לא תיכנס לממשלת נתניהו (אחר-כך כן הצהירה). הוא חבר להתנועה של ציפי לבני וזכה בפרס: שר בממשלת נתניהו. עמרם מצנע לא קיבל קידום. מדינת הקומבינה כבר אמרנו?

שקרים שקופים

כתבתי כבר שאני קורא את הדיווחים הכתובים ומקשיב לשידורים. לא פעם אני מופתע לשמוע שיאיר לפיד ויתר או שהליכוד כשל או שנסדקה ברית ה"אחים" ונפתלי בנט מוכן לחבור לדתיים (דבר שלא היה לו יסוד). ותוך יום או יומיים לכל היותר, התברר שזה היה עוד בלוף מבית מדרשה של מפלגה אחרת.

אולי זה יותר משעשע לעקוב בעין ביקורתית אחרי הפרסומים ולגלות את השקרים השקופים עד שקופים למחצה. זה עושה את הדבר יותר מעניין.

הפתיעה אותי התנהגותם של הפרשנים הפוליטיים. כמו עדר הם שעטו אחרי "מידע" זה או אחר בלי לבדוק ובלי לברר. לפחות, יכלו להוסיף הערת אזהרה שיש הכחשות או חסרים אימותים למידע. כך, למשל, דהרו הפרשנים הפוליטיים אחרי "גוש הימין" ו"גוש השמאל". לא ראיתי משפטים של הסתייגות, אלא קביעות נחרצות. כמו ידעו אמת לאמיתה.

סיפור בהמשכים

המערכת העיתונאית כולה יצאה בביקורת מתמדת על יאיר לפיד בתקופה שהוא התחמק מלהודות שהוא הולך לפוליטיקה. אחר כך כשהקים את מפלגתו, המשיכה הביקורת העיתונאית ביתר שאת. ממש מאבק נגד האיש שהעז לצאת מצג הטלוויזיה אל המאבק המפלגתי. הציבור הוכיח שלתקשורת אין הכוח שמייחסים לה. אחר-כך כשהתנהל המו"מ הקואליציוני, שמתי לב שנטיית לבם של הכתבים לענייני מפלגות הייתה לטובת ראש הממשלה המובס חלקית. לא הייתה זו תפארתה של התקשורת.

סיפורה של מערכת הבחירות האחרונה ובעיקר של המו"מ על הרכבת הממשלה, מזכיר לי את סיפורי העיירה של גדול המספרים דאז, שלום עליכם (שלום רבינוביץ'). פרנסתו הייתה על כתיבת סדרות בעיתונים היהודיים - כל יום פרק נוסף בעלילות של יהודי העיירה. כל יום פרק מושך, שהקורא להוט לדעת מה ההמשך. כל יום קונים את העיתון כדי לקרוא עוד סיפור בסדרה האינסופית.

והיום, לקראת הגמר, כאשר נפתלי בנט דורש, יאיר לפיד לוחץ, הליכוד מגיב וישראל ביתנו לא טומנת ידה בצלחת - האם אין זה סיפור בהמשכים?

וכך זה נמשך עד שבכיכר פטרוס הקדוש הכריזו "האבּמוס פאפאם". יש לנו אפיפיור.

הם ידעו שזה ייגמר בבחירה וגם אצלנו ידעו שזה ייגמר בממשלה. אבל הדרך הייתה מעניינת יותר.