ליל פּסח - ליל שימורים לדורות

אנו בחודש ניסן, ובליל י"ד בניסן, כשהירח יהיה במילואו, נחוג את לֵיל הסֵדר. הלילה הזה נקרא במקרא "ליל שימורים", וזהו צירוף מיוחד במינו שלא חוזר עוד לאורך המקרא. הלילה הזה, ליל יציאת מצרים, הוא ליל יציאה מעבדות לחירות לקראת קבלת התורה.
התואר שהוענק לליל פסח: ליל שימורים:

לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַיהוָה, לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: הוּא-הַלַּיְלָה הַזֶּה לַיהוָה, שִׁמֻּרִים לְכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם. (שמות י"ב, מב).
משמעות המושג "ליל שימורים"

במסכת ראש השנה יא, ע"ב נאמר: "לַיל המשומָר ובא מִשֵשת ימי בראשית". הלילה הזה מוצג כתקוות הבריאה, ויש לו משמעות מיוחדת לעם ישראל, שעבורו זה ליל שימורים "לכל בני ישראל לדורותָם". החִיוּב הזה עבורנו כיהודים לראות בלילה זה ליל שימורים לדורות מעורר שאלות, וברור שהפרשנים נחלקו בדעותיהם על משמעות המושג הזה.

רש"י, גדול הפרשנים, טען שזהו ליל שימורים לאֵל עצמו, שהבטיח מאז ימי בראשית להוציא את בני ישראל ממצרים, והוא שמר הבטחתו עד לילה זה: "שהיה הקב"ה שומר ומצַפה לו לקיים הבטחתו להוציאָם מארץ מצרים". על-פי התורה נֶאמר על לילה זה "ולא ייתֵן המַשחית לבוא אל בתיכם לנגוף" (שמות י"ב, כג), וזה הביא את רבי אליעזר לומר: "לַיל המשוּמר ובא מפני המַזיקין". בגלל חשיבותו של לֵיל הסדר על כל משמעויותיו, המזיקים אורבים בלילה זה לבני ישׂראל, ודווקא משום כך הוא נקבע כ"ליל שימורים", לילה שמור ומוגן מכל המזיקים. אנו מגלים בקריאת הפירושים השונים שהלילה הוא ליל שימורים לעם, ליל שימורים לה' וכן גם הלילה עצמו שמוּר ומוגן ממזיקים שיבואו בתחומו. הרמב"ן ראה בלילה זה לילה שהאל שָמר אותו כי יִיעֵד אותו לעֵת ששבטי ישראל יבשיל זמנם לצאת מגלוּת מצרים כדי לזכות בחֵירותם ולהיות לעָם: "שהוא שומר ומצפה ללילה שיוציאם מארץ מצרים, שהקב"ה מצפה לעת שיהיו ראויים להוציאם משם".

התְהיוֹת סביב המשמעות של ליל השימורים הובילה גם לתפיסה שלֵיל שימורים הוא לילה ללא שֵינה, לילה של עֵרוּת מוחלטת. העם ניצַל מעשֶׂר מכות ובכללן ממכַּת הבכורות, ולכן הוא עֵר מפני הסכּנות כל הלילה, עֵרוּת שיֵש בה הכָּרת תודה לאל שהציל את העם מכל הפּורענויות. עלינו לזכור שעל-פי המקרא, בשעות של סכנה האל עומד בעצמו על המִשמר:

הִנֵּה לֹא-יָנוּם, וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר, יִשְׂרָאֵל. יְהוָה שֹׁמְרֶךָ; יְהוָה צִלְּךָ, עַל-יַד יְמִינֶךָ.

(תהלים קכא, ד-ה).

והגדת לבנך, מדור לדור

מרתקת הקביעה "לכל בני ישראל לדורותם". העם בימי יציאת מצרים אכן נזקק לְהודיה על הנס ועל ההַצלה, אך בַּפּסוק נקבע שזהו כלל שחל על בני ישׂראל לדורותם. וגם נאמר "ליל שימורים הוא לה' ", כלומר: לֵיל שימורים גם לאל.

כשנשב בַּסֵדר ונֵדע שהלבנה בחוץ היא במִילואה, נֵדע גם שהעולם מוּאר כולו בָּאור המלא להזכיר לנו את המחויבות שלנו בלילה זה, שהוא עבורנו גם "ליל הסדר". ומהי המחויבות שלנו?

בלילה זה הצו הוא "והגדת לבנך", ו הדברים שאנו קוראים נקראים "הַגָּדָה", מורָשה להנחיל מדור לדור. ההגדה מביאה את סיפור הוּלדת העם לאחר יציאת מצרים. בקבלַת התורה במדבר נאמר: "היום הזה נִהייתָ לעַם" (דברים כ"ז, ט ). ההגדה של המסורת מאבות לבנים היא בדיבּור, באמִירה. האר"י דרש את המושׂג "פֶּסַח": פֶּה סָח. בלֵיל הסדר הפֶּה סָח ומסַפֵּר את מורשת הדורות. אנו קוראים לְסיפור קורות העם "סֵדֵר", מתוך תפיסה שיש סֵדֵר בהיסטוריה, ואין מקריות. וכפי שהלילה הזה ליל שימורים לדורות, כך גם "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" (מסכת פסחים קט"ז, ע"ב ): יציאת מצרים זו חֲוויה מכוֹנֶנֶת לדורות. מצרַים נתפֶּסת גם כמֶטפורה, כסֵמל לכְּבלים שיֵש לכל אדם בכל דור: לכל אדם ה"מצרַים" שלו, שעליו להשתחרר ולהסיר מֵעליו.

הציונות - יציאת מצרים של דורנו

ואנו החיים אלפי שנים מאז יציאת מצרים, יודעים שזו החוויה שעיצבה אותנו, החוויה המכוננת שלנו. הציונות בדורנו נתפסת כיציאת מצרים מודרנית, הוצאַת עם עבדים מן הגלויות השונות כדי להביאו לארץ מולדתו, לָארץ המובטחת. נדע גם בימינו לברך על הנס הזה, שלאחר 1878 שנות גלות, הצליחה התנועה הציונית להשיבנו למולדתנו, וליל פסח מסַמל את חֵירותנו במבט עומק של העם לדורותיו. בלֵיל שימורים זה, נשמור על זהותנו על דַעת המָקום והזְמן: נהיה נאמנים לַמָקום הזה שהוא מולדתנו, אך גם לצֵיר הזְמן של דורות היהודים שהובילו אותנו לשִיבת ציון של ימינו. הגלות הייתה לֵיל שימורים ארוך של שְמירת הזֶהות ושל שְמירת אֳמונים לְארץ ישראל.

חווית ליל הסדר היא חוויה מכוננת לכל אחד מאתנו מילדות, כיוון שזהו חג משפחתי המבטא את ההנחלה של המורשת מדור לדור. בספר שיריי "אגדת הדבש המר", שיצא לאור לפני עשרים שנה ( הפקה: מוסד ביאליק, 1993), פרסמתי את השיר "שולחן משפחתי", והוא מובא כאן:

שולחן משפחתי / בלפור חקק

הִזְמַנְתִּי אֶת סָבִי בֵּלֵיל הִתְקַדֵּשׁ
לָשֶׁבֶת כְּקֶדֶם בְּרֹאשׁ הַ"סֵּדֵר" הַמִּשְׁפַּחְתִּי.
סָבִי הָרָם מוֹדִיעַ לִי כִּי לִי יוֹם
אַף לִי לַיְלָה וְאוֹר שָׁחֹר
לַיּוֹרֵשׁ.

בְּתוֹךְ קְלִפּוֹת הַהֶפְקֵר וְהַיּשִׁימוֹן
מַצְמִיחִים פְּסוּקָיו שֶׁל סַבָּא הַמֵּת
פֻּרְקָן שֶׁל דְּבָש
בְּנַחֲלֵי הַבַּתוֹת וּבִנְקִיקֵי הַסְּלָעִים.
בַּחְלוֹמִי בְּתוֹךְ הַיְּשִׁימוֹן
נִשְׁמַע קוֹלוֹ כְּקוֹל הָמוֹן
אוֹתִיּוֹתָיו מַצְמִיחוֹת עֲצֵי פְּרִי מֻפְלָאִים.
וְכֻלָּנוּ יוֹשְׁבִים בְּתוֹךְ הַ"סֵּדֵר"
בְּתוֹךְ הַפַּרְדֵּס. מֵחֲקַל תפּוּחִים
מְתוּקִים אָבוֹא כִּי אֲנִי
הַיּוֹרֵשׁ.

מֵחֲקַל תַּפּוּחִים אֲנַחְנוּ צוֹמֵחַ.
מִן הַפַּרְדֵּס הַמֻּפְלָא אֲנַחְנוּ זוֹרֵחַ
כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה.