סקרים שנעשו לאורך השנים האחרונות, מעידים שליל הסדר נחוג כמעט בקרב כל המשפחות היהודיות במדינה. יש מהן שיקראו את ההגדה כולה; יש מהן שיקראו רק חלקים נבחרים מתוך המחצית הראשונה, וינמנמו במחצית שלאחר הסעודה, או ידלגו על מרבית פרקי הפיוט ישירות לאחד מי יודע וחד גדיא; יש שיקראו את ההגדה לשליש ולרביע, ויתעניינו יותר בסוגיות משפחתיות, פוליטיות וכלכליות, מאשר בהלל המצרי; ויש שכל ליל הסדר מתמצה אצלם לכדי כזית: כזית הגדה, כזית מצה, כזית ארבע כוסות, כזית חרוסת מתקתקה, רבע כזית מרור ומנת ארבע כזית של כופתאות.
הצד השווה לכולם, שלעיני המסובים בכל אתר ואתר ברחבי המולדת הנבנית, תהיה מונחת הגדה של גלויות, בדיוק כפי ששימשה את הורינו וסבינו לאורך אלפיים השנים האחרונות. שינויים מינוריים עברה מאז, בעיקר תוספת פרקי תהילים ופיוטים. הרמב"ם בכבודו ובעצמו מכנה את ההגדה שלנו בתואר הלא מחמיא, הגדת הגלות: "ההגדה שנהגו בה ישראל בזמן הגלות" [היד החזקה, הלכות חמץ ומצה, פרק ח']. גם הפתיח להגדה: "השתא הכא, לשנה הבאה בארעא דישראל", מוכיח נחרצות כי בהגדת הגלות מדובר. הגדה שכוחה היה יפה לכל אותן אלפיים שנות ייסורים ומכאובים, אינקוויזיציות ופוגרומים, פרעות וגזירות, רציחות ועינויי תופת ופורעניות אחרות.
בהגדת הגלות לא יימצא בה שום איזכור לכל מה שקורה כאן, במולדת הנבנית בסיעתא דשמיא, ב-65 השנים האחרונות. לא הגשמת חזון הדורות של שיבה למולדת ולא ממלכתיות יהודית ראשונה מזה אלפיים שנה. שום זקיפות קומה לאומית שאבותינו וסבינו לא זכו בה, אף מילת הודיה על נס התקומה ושיבת ציון. וכל זאת, למרות שגדולים וטובים בישראל מאפיינים את תקופתנו כתקופה של גאולה – לעם ולארץ. המהר"ל, למשל, קבע ['נצח ישראל', פ"א], שהגלות מושתתת על שלושה מרכיבים: יציאה מא"י, פיזור בארצות הגולה ושיעבוד לאומות העולם; ומכאן, שגאולה מושתתת גם היא על שלושה מרכיבים הפוכים: חזרה לארץ ישראל, כינוס הגלויות ועצמאות מדינית. והלא כל זה קרה בזמננו. הלא דבר הוא! אבל למה ללכת למהר"ל אם בידינו גמרא מפורשת: "אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכויות בלבד" [ברכות ל"ד ע"א].
ה'הפי אנד' צונזר פעמיים מבהירה לנו ההגדה בכבודה ובעצמה שהיא הגדה של גלות. רק סומא לא יבחין בכך. פעם אחת בעצם המבנה שלה: בעל ההגדה נטל את פסוקי מקרא ביכורים – אותם פסוקים שהתורה שמה בפי כל מי שעולה למקדש להבאת ביכוריו – ודורש אותם בהקשר של יציאת מצרים: "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה, וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט, וַיְהִי שָׁם, לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב. וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים, וַיְעַנּוּנוּ, וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ, עֲבֹדָה קָשָׁה. וַנִּצְעַק, אֶל ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֵינוּ; וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ, וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ. וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים".
אלא שכאן לא מסתיימים בתורה פסוקי מקרא ביכורים. מחבר ההגדה צינזר את הפסוק הבא: "וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה, וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ".
הוא עשה זאת בצדק רב. וכי למה ישים בפיו של יהודי מדוכא במוראות גולת תוניסיה או פולין, את ה'וַיְבִאֵנוּ' הזה? למה שיעשה שקר בנפשו אותו יהודי אומלל, סחוף הצרות הנוראות, היושב בגלות העמים, נתון לרדיפה ולמשיסה, לעלילות דם רצחניות, לטבח המוני ולשחיטה אכזרית?
ביטוי נוסף לגלותיותה של ההגדה, נמצא בנושא ארבע הכוסות, המסמלות ארבע לשונות של גאולת מצרים [שמות ו', ו'-ז']: "וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם, וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים, וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לאֱלֹקִים". דווקא הפסוק הבא, פסוק ח', שהוא שיאו של תהליך גאולת מצרים, נשמט ולא זכה לכוס משלו, כוס חמישית: "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב; וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה, אֲנִי ה'".
מהפך היסטורי גם צנזורה זו מובנת. לא הייתה שום רלוונטיות בכל שנות גלותנו, באמירה זו. יהודי שישב לשולחן הסדר בפולין או ברוסיה, במרוקו או בעירק, ובשאר גלויות, ראה בחלונו את מגדלי הכנסיות המבעיתים, או את צריחי המסגדים המאיימים, וחלם חלום שלא מומש על קץ הגלות ושיבה הביתה, אך לא זכה. הוא לא יכול היה לעשות שקר בנפשו ולומר וְהֵבֵאתִי.
והנה, אנחנו שזכינו למה שלא זכו כל הדורות שקדמו לנו מאז החורבן, ועינינו רואות את המהפך הפנומנלי שאין לו אח ורע בתולדות ישראל והעמים כולם, המתרחש לנגד עינינו ממש, עדיין מתרפקים על הגדת הגלות? אשרינו שזיכנו מסובב הסיבות, שיתקיים בנו מקרא שכתוב: "וְהֵבֵאתִי" שבגאולת מצרים, וּ"וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה, וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ", שבמקרא ביכורים. האם רשאים אנו להתעלם ולהפטיר כדאשתקד, מבלי להודות על גאולתנו ועל פדות נפשנו? הייתכן שנעצום עיניים מול מפעלותיו ונפלאותיו, לנגד עינינו, של גואל ישראל?
דומה שהמקום הראוי והזמן הנכון להבעת שיר ושבח על התגשמות חזון הנביא מיכה: "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת", הוא סביב שולחן הסדר. ישראלים רבים חשים בדיסוננס שבאיזכור הנס לו זכינו לפני 3,326 שנה (בפסח תחל השנה ה-3,327 לנס), מול ההתעלמות מנס התקומה הבלתי אפשרית על-פי דרך הטבע, שאנו עדים לה ב-65 השנים האחרונות. ישראלים אלה מעשירים את הגדת הגלות, הן בתוספת הבטחת הגאולה בספר שמות, והן אמירת פסוק הגאולה במקרא ביכורים, ושותים בשמחה את הכוס החמישית בברכה (שלדעת רוב הפוסקים, אין איסור בשתייתה).
אלא שהדברים נעשים ביוזמה פרטית. אחד מעיר ושניים ממשפחה. ראוי שגורם תורני כלשהו, אולי הרבנות הראשית בהרכבה החדש, ידון בעניין ויפסוק לציבור כיצד להפוך את הגדת הגלות להגדת התקומה. אין צורך כמובן לגרוע דבר מן ההגדה. יש רק לחדש את הישן ולקדש את החדש: "הישן יתחדש והחדש יתקדש". לשבץ בתוכה תודה וברכה למנחם ציון ובונה ירושלים על השיבה למולדת ועל קיבוץ הגלויות ועל נפלאות התקומה, שכאמור, אפילו בתולדות העמים לא הייתה כמותה מאז נוסדו עמי תבל.
הגדת הרב כשר הרב שלמה ריסקין, רבה של אפרת, סיפר השבוע שהוא נוהג לשתות כוס חמישית, שכנגד "וְהֵבֵאתִי", אך השנה ישתה אותה בברכה. זאת במענה ללחצי הנכדים: "סבא, אם אתה באמת מאמין שהגלות הסתיימה, למה לא תברך גם על כוס חמישית?" הרב ריסקין: "הם צודקים. אם זה אמיתי, לא יתכן שלא נבטא זאת בליל הסדר".
ישנה גם הצעה כתובה ומסודרת, שהולכת ורוכשת מדי שנה אוהדים נוספים. זוהי הצעת הרב דוד מישלוב, מתלמידי הגרי"ד סולובייצ'יק, אשר ליקט, ברוח ההגדה, מדרשים שונים לפסוק שנשמט מהגדת הגלות: "וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה, וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ". הצעתו נגישה
באתר זה, וגם בכמה אתרים יהודיים (כיפה, מכון לב ועוד) וניתנת להורדה לשימוש המסובים.
התחושה שמוכרחים לבטא בהגדה את התהפוכה הפנומנאלית בתולדות ישראל בשנות המדינה, הייתה בעבר גם נחלת הציבור החרדי. נתן לה ביטוי תלמיד חכם ידוע, הרב מנחם כשר, בעל 'תורה שלימה', שחיבר ב-1950 'הגדה ארצישראלית'. כיום קשה להשיגה, אך ניתן לעיין בה, באתר Hebrew Books.
ואלה דבריו: "והנה בזמננו אנו, שזכינו לראות בחסדי השם יתברך וישועתו עלינו בהקמת מדינת ישראל, שהיא אתחלתא דגאולה וישועה מגלות אדום, וקיום הבטחת 'והבאתי', טוב ויפה לקיים מצווה מן המובחר בשתיית כוס חמישי, שהוא כנגד 'והבאתי' ולומר עליו הלל הגדול, ולהודות לה' על הנסים ועל הנפלאות ועל המלחמות והתשועות שעשה לנו בימינו. כי עמדו לנו חסדי ה' בעת מצור ומצוק, בקום עלינו יחדיו שבע אומות להרע ולהשמיד את המדינה העברית, ולהטביעה בנחלי דם ואש ותמרות עשן, וה' ברחמיו הרבים הפר עצת זדים ועשה לנו נס ופלא ועזרה וגבורה... ואנחנו תפילה ותקווה לא-לוהי ישענו, כי קווי איילת השחר אשר הנצו לנו על אדמת אבותינו, יעצמו לאור גדול... וכשם שזכינו לראות באתחלתא של 'והבאתי', כך נזכה לגאולה שלימה בביאת משיח צדקנו". לא נגענו, רק קיצרנו. אי-אפשר לנסח זאת יותר חד ומדויק.
חג כשר ו...ארצישראלי!
