באתי בזמן, אז מה?

הרופא רצה לראות מה יש לי בבטן וכך הגעתי למכון אסותא לצילומים חודרי כליות. בהזמנה נאמר: להגיע בשעה 10:45 ולהביא מסמכים, צילומים קודמים ושאר פרפרנליה.

השתדלתי מאד להיות בזמן. אם כתבו 10:45 ולא, נניח, 11:00 או שעה עגולה, סימן שתוך דקות, או זמן קצר, כבר אהיה מונח על מתקן הצילום.

בכניסה לחניון, השומר מחייך אלי וזה כבר סימן להתחלה טובה. אבל שלט ההכוונה הכריז "לכיוון הפוך" עם חץ בצורת פרסה. הסתכלתי ולא הבנתי הפוך למה. לעמוד בחניון ריק ולבהות בשלט - לא נעים. אבל הגיע זוג צעיר, אוחזים יד ביד וגם הם אינם יודעים מה פירוש "לכיוון הפוך". כלומר, הבעיה איננה בגילי המתקדם.

הלכנו שלושתנו עד המעליות. מאה מטרים קודרים בסך-הכל, ומצאנו
דלת מעלית פתוחה. מיהרנו לנצל את ההזדמנות ועלינו עד... הקומה החמישית. מנקה, שראיתי במסדרון, הסבירה שהמעליות הללו חדישות ואין בתוכן כפתורי הכוונה. צריך להקליק בחוץ.

פגשתי כבר מעליות כאלה, ירדתי לקומה הראשונה, הלכתי למודיעין, שוב מאה מטרים, אבל הפעם באור במסדרונות מצוחצחים למשעי. הבלונדינית במודיעין הסבירה לי שפני מועדות לקומה השניה. חזרה אל המעלית, אבל הפעם לא תפסתי טרמפ, אלא הקלקתי במקום המתאים.
במזכירות הקומה השניה תור קטן ומסודר. פקידת הקבלה מצאה את שמי במחשב ובמבט מזלזל ביטלה את כל הצילומים הקודמים והמסמכים שהבאתי. כך, בזבזתי אתמול זמן לחטט בכל המגירות הרפואיות שלי כי בהזמנה היה כתוב שצריך להביא. זה גם נראה לי הגיוני. אבל, איך נאמר בהגדה "לי ולא לו".

בצעד קל הלכתי אל חדר הסי.טי ובשעה 11 התייצבתי לפני החדר לחכות שיקראו לי. אופטימי הייתי כשחשבתי שהגעתי במועד. בכל זאת, הבאתי ספר לקרוא.

ישבתי במסדרון וקראתי להנאתי ואנשים נקראו פנימה ויצאו. לא ידעתי מי קודם ומי אחר כך, שכידוע אין מוקדם ומאוחר בתורה. הספר עזר להחזיק מעמד, כאשר אנשים שישבו שעה ויותר נלחמו על בדל עיתון שנשכח על כסא.

שעה אחת עברה וטכנאי רפואי הזמין אותי פנימה להכנה לבדיקה. "כמה זמן עוד אחכה?" - שאלתי. "עניין של דקות הוא אמר. כשיצאתי החוצה למסדרון, נזכרתי באימרה של אנשי הפלמ"ח שיש דקות ארוכות. שלי היו ארוכות מאד. אחרי כחצי שעה, הופיע טכנאי רפואי שני ובידו כוס פלסטיק: "אתה צריך לשתות כל עשר דקות מן המיכל המיוחד בפינה".

כמה כוסות?

"שעה וחצי". רוחי נפלה עם טעימת הכוס הראשונה. אבל, סוף סוף יש מזל. הופיעה אשה בחלוק ירוק והזמינה אותי לבדיקה. מה עם הכוסות שאני צריך לשתות? זאת בדיחה?

מסתבר שכן.

מסתבר שהגעתי בזמן לבדיקה של עשר דקות ונשארתי שעתיים. כדאי
לדייק?

בסרט הזה לא נהיה

ראיתי את הסרט הייד פארק על ההדסון על חייו הפרטיים של פרנקלין רוזבלט, מן הנשיאים הטובים של ארצות הברית. בסרט נוהג הנשיא בעצמו במכוניתו ומלווה אותו מכונית משטרה אחת. באמצע הדרך מבקש הנשיא להישאר לבד עם פילגשו ומאותת לשומריו להסתלק. הם נוסעים לדרכם והוא ממשיך בדרכו.

נזכרתי בגדוד המאבטחים של הפוליטיקאי הבכיר שלנו.