יוצאת בכוח הנשימה

ספר שיריה החדש של מיכל סנונית, "אני אומרת זאת מאהבה", לא בא לדבר עמנו יתר על המידה בענייני אהבות. גם יודע אני, כי מי שפותח באמירה כזאת את דבריו כמעט ודאי הוא שלא בא להחמיא או להחניף, אלא לבקר ואולי אף לייסר. ונכון, זאת כי אכפת לו. זאת כי הוא אוהב את מה שיש והוא אכן אומר זאת מאהבה.

יש בספר השירים הזה של מיכל סנונית טעימות שונות, של תקווה, של חלום, של אהבה, תוכחה, ונגיעה במקרא כמו גם במיתולוגיה היוונית. מעט מכול דבר. אבל על-אף שלושת השערים השונים שקבעה המשוררת בספרה - אם זה מחאתי, אם זה חוויַתי ואם זה הגותי - יכולתי לבחור שירים שונים מכל שער ושער ולבנות מהם שער נפרד, שברוחו יהיה אולי עיקרו של הספר הזה: שער מחאה. כי מיכל באה להתריע בשער ומחאתה ניכרת היטב ברוב שירי הספר. גם כאשר היא מביעה הזדהותה עם פנלופי של אודיסאוס הסורגת בהכנעה, גם כאשר היא מוחה על המצב שאליו לאה של יעקב נקלעה. אבל את הדברים הקשים, האירוניים ואף הציניים על החיים אפשר להבין שהיא אומרת מתוך אהבה למה שיש, דהיינו לנו, כלומר לחיים עצמם ומתוך דאגה וכמעט נואשוּת, בראש ובראשונה למען ובגלל המקום בו אנו חיים. ועל כן היא באה ומתריעה בדרך שבחרה לשורר ולהתריע.

רַבּוֹתַי הַקִּירוֹת
זֶהוּ נְאוּם בִּלְתִּי מֻזְמָן
בִּפְנֵיכֶם, נִבְחָרִים, שׁוֹפְטִים בִּלְתִּי מְשֻׁחָדִים
רָמֵי מַעֲלָה שֶׁאֵין שְׁנִיָּה לָהּ בֵּינֵינוּ,
הַקְּרוּיִים בְּפִי כֹּל וּמִיָּד נְפָרֵט,
רַבּוֹתַי הַנִּכְבָּדִים.
טָעוּת הִיא בְּיַדְכֶם,
אֵינֶנּוּ מִי שֶׁאַתֶּם חוֹשְׁבִים שֶׁאָנוּ.
אֵינֶנּוּ בְּנֵי אָדָם.
לִפְנֵיכֶם נִצָּבִים, בִּמְלוֹא הַהַכְנָעָה כַּנִּדְרָשׁ מֵאִתָּנוּ,
עֲשָׂבִים שׁוֹטִים שֶׁרַק בְּטָעוּת וְלֹא מִתּוֹךְ זָדוֹן,
הַאָמִינוּ לָנוּ, צָמְחוּ כָּאן,
בְּמָקוֹם בּוֹ רַשָּׁאִים לַעֲמֹד רַק אַתֶּם,
נִכְבָּדֵינו, שׁוֹפְטִים יְקָרִים.
(מתוך "נאום העשבים השוטים", עמ' 15)

עם זאת קשה לו לאמן שלא להצהיר על אמנותו ולפי כך יש בספר יותר ממקרה ארספואטי אחד או שניים, והיא מגדילה לעשות בכותבה על גב הספר את האני מאמין שלה על הכתיבה, ובמקרה זה כמובן על השירה. וכך היא מצהירה: "השירה היא הדם של הנפש. היא הבגד היפה של הכאב. היא המוזיקה של הרווח בין המילים. השירה אומרת את שאי-אפשר לומר בשום דרך אחרת. היא מציאות מדומיינת. היא חלום אמתי. מענגת ומתעתעת. שליטה ונשלטת. מתבצרת בגוף ונבעטת מתוכו החוצה בכוח הנשימה". אבל אני רוצה לבוא ולהוסיף את מה שלא כתבה ואולי ברור מאליו: מרגע שכתבו הכותבת או הכותב את הדברים ואלה נפרדו מהם, מי שמפרש ומחליט מאיזה חלק של הנפש זה בא ומה טעמו של הכתוב הוא הקורא. לקחתי לעצמי את החופש הזה, אפוא, ואני אומר כל זאת למקרה שטעיתי בכוונותיה של המשוררת. כי אני מנסה שלא לטעות.

הַרְשׁוּ לָנוּ לְהֵעָלֵם מֵעֵינֵיכֶם הַבּוֹחֲנוֹת
בְּשֶׁקֶט וּבָעֲנָוָה וּבְשִׁפְלוּת רוּחַ.
וְאָנוּ מִצִּדֵּנוּ מַבְטִיחִים בַּזֹּאת שֶׁלֹּא נָשׁוּב לְהַטְרִידְכֶם
וְכַעֲשָׁבִים שׁוֹטִים הַנֶּאֱמָנִים לִבְנֵי מִינָם
נִמְצָא לָנוּ אֶת הַמָּקוֹם הָרָאוּי לָנוּ
בְּאַדְמַת בּוּר וְשִׁיטַּיוֹן וְעִמָּכֶם הַסְּלִיחָה
עַל שֶׁגָּזַלְנוּ מִזְּמַנְּכֶם הַיָּקָר בִּנְאוּם בִּלְתִּי נִסְלָח זֶה,
רַבּוֹתַי הַקִּירוֹת, שׁוֹפְטִים נִכְבָּדִים.
תּוֹדָה לָכֶם עַל שֶׁנְּתַתֶּם לָנוּ לָלֶכֶת,
וְאָנוּ נִדְאַג לְכָךְ, יַקְרִים שֶׁלָּנוּ, שֶׁלְּאוֹת תּוֹדָה,
נִמְחַק בְּלֶכְתֵּנוּ אֶת עֲקֵבוֹת רַגְלֵינוּ
עַל מְנַת שֶׁלֹּא יִוַּתֵר זֵכֶר לַטָּעוּת הַמְּצַעֶרֶת
שֶׁקָּרְתָה לָנוּ בְּבוֹאֵנוּ לְמָקוֹם נִכְבָּד זֶה שֶׁהוּא
מְקוֹמְכֶם.

(נְאוּם הָעֲשָׂבִים הַשּׁוֹטִים, עֲמָ' 16)

גם שורות אלה הן חלק מאותו השיר שכבר ציטטתי ממנו. השיר משתרע על שני עמודים ארוכים ואנו פוגשים אותו כמעט בתחילת הספר. זה מכה בקורא בשל מסת הכאב שיש בו; בשל אותו ביטוי של רצון לנטישה מתוך מיאוס; בשל תחושת חוסר האונים שהוא מבטא מול השררה; בשל אותן מחשבות שהוא מציף ומעורר על כל אותם קשֵי יום שהמדינה חדלה לדאוג להם. ומחשבות על אותם הבאים לבתי תמחוי כדי למצוא שם ארוחה מנחמת. מחשבות על אותם ניצולי שואה שנוהגים בהם בציניות, שנדמה לעתים כי נעשו כמעט שקופים והם נעלמים והולכים בטרם ניתנת להם באמת תשומת הלב הראויה. ולעומתם כל אותם המעטים היושבים בכיסאותיהם המרופדים, שידיות הזהב שלהם נוצקו מזיעתם של מי ששלחו אותם, אותם שלא זוכרים את שליחותם ואת טעם היותם על אותם כיסאות. ומכאיב במיוחד המשפט שאומרים אותם חלשים ופגועים המכריזים באירוניה זועקת כי הם מוכנים להעלם, כדי לא להטריד יותר את אנשי השררה שלבם נעשה גס בהם. ועוד:

בֵּין שְׁתִי גְּבָעוֹת יוֹשְׁבִים הַמִּתְדַּיְּנִים, הַמִּתְוַכְּחִים,
הַמַּצְלִיפִים, דָּנִים אֶת הַבָּאִים:
מִי שֶׁיָּמִינָהּ לְחָיַיִם, לִשְׂמֹאל אֶל הַמֵּתִים.
וְהַמֵּתִים עוֹטִים צְלָלִים. רוֹאִים וְלֹא נִרְאִים.
וְהַחַיִּים, מְפֻדָּרִים בְּאֹדֶם וּבַפּוּךָ.
קוֹלָם קוֹל נְבִיחַת כְּלָבִים,
קוֹצְרִים תְּשׁוּאוֹת מִידֵי הַמִּתְדַּיְּנִים וּקְהָלָם
וְהַגְּבָעוֹת מִתְפּוֹרְרוֹת מִתַּחַת לְרַגְלָם.

שׁוּב מַנְפִּיקִים גְּבָעוֹת בְּהֶבֶל פֶּה,
חוֹזְרִים לְתַפְקִידָם.
יָמִינָה לַחַיִּים, שְׂמֹאלָה לְמֵתִים,
הוֹלֵךְ סוֹבֵב עוֹלָם.
(מתוך "בין לבין", עמ' 18)

אכן, כפי שכתבה גברת סנונית על גב הספר, השירה היא דם הלב ונראה שאכן היא באה ומגירה אותו כאן, ועל-פי האדים שעולים ממנו נראה שהוא מצוי בנקודת רתיחה. והאד החם מיתמר, עולה אל הגבעות ההן המונפקות על-ידי פקידים ואנשי שררה שהאדירו עצמם ודומה שהמשל ברור כל כך. הנה איך עד מהרה מתברר שלא באהבה עסקינן אלא הרבה בביקורת על המקום בו אנו חיים, על אלה ששולטים בנו, מנהלים אותנו, פוסקים מי "לחיים" ומי "למוות", ועל היותנו לא פעם חסרי אונים כנגדם. האירוניה השלטת בספר דוקרת ואינה מטה פנים. כי אלה גם אלה עושים כרצונם, הם המחליטים והעושים ואילו האיש הקטן מוחלש ונשלט בתוך תרבות שמתיימרת להיות נאורה. אך, כמובן, כול מה שנאמר מתוך כעס, נאמר לא פחות מתוך אותה אהבה למה שיש וחוששים לו, ואולי מתוך תסכול על כך שמחאות אינן נראות כמצליחות להועיל ובהעדרה של החמלה הזעקות אינן נשמעות. כך לאחר הכול אדם חש נטוש, חש לבדו.

בְּיָם הַלְּבַדִי שָׁטִים דָּגִים מֵתִים
הַחֹשֶׁךְ מְדַמֵּם בִּקְנֵי הַסּוּף.
הַשִּׁיר הַזֶּה יָדַע יָמִים טוֹבִים יוֹתֵר
הוּא לֹא יוּכַל עַכְשָׁו לָעוּף.

בְּיָם הַלְּבַדִי צִפּוֹר שְׁמוּטַת כָּנָף
נוֹקֶרֶת שָׁעוֹנִים שֶׁל דָּאלִי עַל הַחוֹף.
צִפּוֹר אֲשֶׁר יָדְעָה יָמִים טוֹבִים יוֹתֵר
הִיא לֹא תּוּכַל עַכְשָׁו לָעוּף.

שָׁמַיִם עֲמוּמִים בְּיָם הַלְּבַדִי
הַכּוֹכָבִים פָּנוּ לִיקוּם אַחֵר.
אֶתְמוֹל הֵם בָּעֲרוּ בְּיָם הַלְּבַדִי
הַיּוֹם לֹא יְכוֹלִים לִבְעֹר יוֹתֵר.
(מתוך "לשיר הזה אין שם", עמ' 28)

מדוע לשיר הזה אין שם? "הים הלבדי" לא יכול היה להתאים? האם זה בגלל אובדן עצות של המשוררת, של האדם, להגדיר מצב נתון? האם דאגת לבה ותחושה של שיממון נוטלות ממנה את היכולת להחליט? או אולי בכוונה תחילה, כן, אולי כך, כדי לא לתת ל"ים" הזה קיום בהיותו ים לא רצוי, ים שאין בו חיים. ואם למצוא כאן אמירה עקיפה, שמא זניחתה של היצירה על-ידי ממונים על התרבות מקפחת אותה? כי יצירה יכולה אכן להיעלב, דרך מי שמעצב אותה. כמו שציבור יכול להתמרמר, דרך מי שמייצג אותו. כמו שמדינה יכולה להידרדר, דרך מי שמנהיג אותה. ותוך כך חסה המשוררת על היותה בלבדיות הזאת. לבדיות שלה? שלנו? ותוך כך גם חסה על מה שהיא מוצאת בבגרותה ומאכזב אותה. בגרות שלה? שלנו? היא כאישה וכיוצרת ואולי היא כישות אחרת, נרחבת יותר. היא? אנחנו? ובתוך האווירה שנוצרה במהלך חלק נכבד מהשירים אפשר שזאת אכן אלגוריה על היותה מדינה. אפשר, אני אומר, כי אני נזהר שלא לנכס בפרשנותי, חלילה, את לבדיותה. אבל הנה, שוב, וזה אכן מפתה לחשוב כך:

אֲנִי צוֹפָה בַּיַּלְדָּה שֶׁאֶתְמוֹל נוֹלְדָה
וְהִנֵּה הִיא בְּתוֹךְ גּוּף שֶׁבַּגֵּר
וְרַק הִיא בְיַלְדוּתִיּוּתָהּ
מִתְבַּצֶרֶת בְּתוֹכוֹ, אוֹחֶזֶת בְּכֹחַ בְּשׁוּלֵי תֻּמָּתָהּ.
אֲנִי צוֹפֶה בַּפָּנִים שֶׁהִשְׁתַּנוּ לִבְלִי הַכֵּר.
אֵינֶנִּי אוֹהֶבֶת אוֹתָם אֲבָל הַיְּדִיעָה שֶׁזּוֹהִי אֲנִי
מַכְרִיחָה אוֹתִי לְהַבִּיט אֶל תּוֹכָם
וְלָמוּת מִפַּחַד מִפְּנֵי הַדְּבָרִים
שֶׁהֶאֱמַנְתִּי שֶׁאוּכַל לַהֲבִיסָם.
(מתוך "נקודת תצפית", עמ' 31)

בַּל אעשה עוול לשירים אחרים ושונים בספר, כי נאחזתי באווירת השירים שעליהם כתבתי ובדומיהם, וזאת רק לאחר הקריאה השנייה בו. השירים האחרים מצויים שם וכבודם במקומו. הם צומחים מעדנות ומצטנעים מעט בין ערוגות הכעס, שמהדהד גם אליהם. בכלל, זהו ספר מפתיע בכיוונו וכתוב באמירה ובכישרון בטוחים בעצמם. כמשוררת בוגרת שמקומה מובטח, יכולה גברת סנונית לכתוב גם על תחושות שונות ועל רגשות מבלי להתחנף אליהם או אל הקורא. והיא עושה זאת. והיא יכולה לכתוב את טענותיה מתוך אהבה אמנם, אך לא מחויבת למילים עטופות בדבש שהייתה אולי משתמשת בן אילו באה לכתוב שירים שמנסים להסביר את ריגוש האהבה. גם טענותיה כולן, לא באות אלא לבקש מקום טוב יותר לחיות בו. שיש בו רגישות של ממשל, חמלה של שררה, אהבת אדם בלב אלה שמנהיגים אותנו. והיא מבקשת דבר אחד, בשמה ובשם כולנו: רק מקום קטן ואוטופי שיטיב עמה ועמנו, על-אף שהיא יודעת שזו רק משאלה רחוקה.

אֲגַם אֶחָד
לִטְבֹּל בּוֹ
וּשְׁנֵי שְׁבִיבֵי תִּקְוָה
לִפְעִימוֹת הַלֵּב
שָׁלֹשׁ דְּרָכִים:
לִרְחֹק, לִקְרֹב,
וְזוֹ שֶׁלֹּא תֵּלֵךְ בָּהּ לְעוֹלָם.
וְאַהֲבָה
כְּגֹדֶל הָרָקִיעַ.
לִשְׁכַּב פְּרַקְדָּן בַּדֶּשֶׁא
וְלַחֲלוֹם
שֶׁכָּל זֶה אֶפְשָׁרִי.
("אפשרויות", עמ' 27)

אולי אכן זה כל מה שאדם צריך. אבל מאז גורשנו מן המקום המופלא ההוא החבוק בין שני נהרות זורמים ומפכים, הפך זה להיות יותר תפילה וכמיהה לאותו גן שמעולם לא זכינו בו. ולאחר הכול ולמרות הכול, לאחר כל החיצים שהיא משלחת, לאחר כל הטענות שהיא מעלה, בא השיר הזה וחולף בנו כמו לטיפה משככת, כמו אשליה מתוקה. כאילו היא מבקשת אותנו לחלום, להיטיב עם עצמנו בעיניים עצומות ובדמיון שמתיימר לזַכּות אותנו בכול הטוב. אבל ברור שמי שמבקש לחלום על דברים הזויים וגדולים כאלה, חלומו אינו אלא כגודל מחסורו וככובד ייאושו. זה טוב לשעה, אבל לאחר מכן עלינו לפקוח עיניים ולקוות שהמקום בו חיים אכן ייתן חיים ולא מוות, אהבה ולא שנאה, רווחה ולא מצוקה, תרבות ולא שקיעה, וכי נדע להצמיח מתוכנו את מיטבנו כדי שאותו מיטב ידע להוביל אותנו. ואם בני האדמה אינם יכולים, הנה מעין פנייה אחרונה אל מישהו גדול מאתנו, בשלוש השורות האחרונות של הספר, (מתוך "קו השבר", עמ' 62):

אֱלֹהֵי הַמַּבּוּל וְהָרַעַשׁ,
אֱלֹהֵי הַשְּׁתִיקָה.
וְהַשִּׁירָה.

הנה, בתוך כל זה לא נשכחה השירה. הלא מתת עליון היא, ואולי אפשר שמשם זה החל. וכמובן, אל נשכח כי הכול נאמר מאהבה.