לקחי זכרון השואה: על מה ולמה?

עוד טרם חלף טעם המצות, 'מאכל האמונה', מפינו, וכבר אנו שוב ניצבים בפתחו של יום הזיכרון לשואה. ושוב אנו ניצבים משתאים, עם כל סימני השאלה שבעולם, מול עוצמתה הנוראה של הזוועה, שלא היה לה אח ורֵע מאז היות האדם על פני האדמה. ככל שנוקפות השנים מאז החורבן, מתעצמת השאלה: למה? על מה ולמה עשה ה' ככה לעם הזה? בשל מה היה הסתר הפנים הזה שכמותו לא נודע בהיסטוריה האנושית?

עצם הכחדתם של ששת המיליונים, שליש מבני עמנו, על-פי יעדי 'הפתרון הסופי' החייתי, וההתעמרות באחינו ואחיותנו במיתות משונות ואכזריות שכמותן לא ברא השטן, במסע מפלצתי של הצורר ימ"ש, שביקש למחות מעל פני האדמה כל אשר בשם ישראל ייקרא, מעלים תהיות נוקבות: על שום מה נגזרה גזירת הכליון? במה חטאו רבבות-רבבות יהודים תמימי דרך, ובהם ארזי הלבנון ואדירי התורה, וגם 1.5 מיליון ילדים יהודים שלא טעמו טעם חטא, וכולם ניספו אך רק בשל יהדותם? מה פשעו של עם ה', 'בני בכורי ישראל', שחמת פתנים אכזר ניתכה עליו? במה חטאו שלומי אמוני ישראל, שנחרצה עליהם כליה משפילה בכבשני בירקנאו, בתאי הגזים של אושוויץ, בבורות המוות שלתוכם נורו באכזריות מצמררת?

כבר בשנות הזעם התייסרו יהודים נאמנים בסוגייה טורדנית זו. האדמו"ר מפיאסצ'נה, הרב קלונימוס קלמיש שפירא, תהה בספרו 'אש קודש' שנכתב בשנות הזעם ונמצא לאחר המלחמה בכתב ידו מתחת לחורבות גטו ורשה: "האין זאת חס ושלום ייסורים של 'וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת'?" [דברים כ"ט].

הסופר מרדכי אליאב, בספרו 'אני מאמין', מספר על יהודים בגטאות שבפני חבריהם הזמינו את ריבון העולמים לדין תורה: "במה חטאנו לפניך? ואם חטאנו, עדיין לא נענשנו די?".


לא מחשבותי מחשבותיכם


המענה היהודי האולטימטיבי מתמצה בפסוק: "כי לא מחשבותי מחשבותיכם". אין לנו הבנה מינימלית בדרכי הנהגת הבורא. כמאמרו של הרמב"ם בהלכות תשובה: "אין באדם להשיג ולמצוא דעתו של בורא. הוא שהנביא אמר 'כי לא מחשבותי מחשבותיכם, ולא דרכיכם דרכי'" [פ"ה ה"ה]. מצד שני, איננו רשאים לפטור עצמנו בעיסוק בשאלה הנוראה: על מה ולמה נענש עמו הנבחר של הקב"ה, עם סגולה? מה היה חטאו ומה פשעו, ובשל מה אירע הסער הזה?

מקובלים אנו שאין הקב"ה משתית עולמו על המקריות. אין מקרה בעולם. יד ה' מעורבת בהיסטוריה. איש אינו מתיימר כמובן לחשב חשבונותיו ולנהל את הבוכהלטריה השמיימית. אבל חונכנו להאמין, שאין צרות באות על לא דבר, גם אם איננו מבינים מהו הדבר עצמו. הכל איתות משמיים. גם מצב של הסתר פנים נורא, כאוס מוחלט, רמיסת הכבוד היהודי והשפלת תורת ישראל עד עפר. קשה לטעון שהקטסטרופה שניחתה על העם כולו – אשכנזים ומזרחיים; מזרח אירופים, מערב אירופים וצפון אפריקנים; תופסי התורה, אפיקורסים להכעיס ומתבוללים גמורים; חסידים ומתנגדים; תינוקות בני יומם וקשישים באים בימים; קפיטליסטים וקומוניסטים; משכילים ועמי ארצות – ממש כל שדרות העם, הייתה מקרית. כבר חז"ל לימדונו [ברכות ה', א']: "אמר רבא ואיתימא רב חסדא, אם רואה אדם שיסורין באין עליו, יפשפש במעשיו". קל וחומר אם באין ייסורים על עם שלם. הלא דבר הוא!

בחוגים החרדיים הקיצוניים, אלה המטורפים הנוסעים לטהרן כדי להתחבק עם הצורר אחמדינג'אד, אין ספקות באשר למהות המסר: השואה אירעה בשל הקמתה וקיומה של התנועה הציונית, שחטאה הכבד הוא, הפרת 'שלוש השבועות'. זו הייתה השקפתו של האדמו"ר מסטמאר ר' יואל טייטלבוים (צחוק הגורל: דווקא הוא ניצל ממלתעות הנאצים בידי הציונים). בספרו 'ויואל משה' טען, שגם אם כל אזרחי ישראל היו שומרי מצוות קלה כחמורה, צדיקים גמורים, וכל שרי הממשלה יחבשו שטריימלים, עדיין יהיה בישוב א"י משום הפרת השבועות.


נכתב בעליית הגג


קל לכתוב דברים הזויים כאלה, כשיושבים בניו-יורק המגוננת גם על תמהונים. קשה הרבה יותר היה לכתוב זאת, במסתור אפל בעליית גג בבודפשט, כשקלגסים נאציים צדים מסביב את אחרוני היהודים המסתתרים. הרב ישכר טייכטל, חרדי קיצוני, מקורב לחוגי סטמאר, ראה את הציידים הגסטפו מבעד לחריץ צר בעליית הגג הנסתרת, והגיע מתוך התבוננות רוחנית ופיסית במציאות המזוויעה בשפלותה, למסקנה אמיצה: התפיסה המאפיינת את חבריו הקיצונים ביחס לארץ ישראל ובניינה, בטעות יסודה, והיא שהביאה עלינו את העינויים הנוראים והמיתות המשונות.

הרב טייכטל החל דרכו הרבנית בתפיסה שאפיינה את רוב רבני הונגריה. כל חדש נאסר מן התורה, גם העלייה לא"י, ובוודאי החבירה לציונים החילונים לצורך בניין הארץ. אבל בעקבות הזוועה שהתחוללה לנגד עיניו, שינה השקפתו ב-180 מעלות. לאחר שבחן מחדש את השקפותיו, התעמק בסוגיות גלות וגאולה, גאולה בדרך הטבע, יישוב ארץ ישראל, הגיע למסקנה, שהשואה באה משום שעם ישראל נקרא על-ידי הקב"ה לעלות ארצה, אך התאהב בחיי הגלות והיפנה עורף לארץ ישראל.

את מסקנותיו העלה על הכתב בעת שהסתתר בעליית הגג החשוכה בבודפשט. בשל מחסור בספרים, נאלץ לצטט מן הזיכרון אלפי מקורות תורניים שנדרשו לו לאישוש עמדתו החדשה. לרוע המזל, הקלגסים הגיעו לבסוף גם אליו ושילחוהו למוות, אך החיבור שהותיר אחריו הפך לספר המונומנטלי 'אם הבנים שמחה', שמשתרע על פני 380 עמודים.

וכך כתב: "נודע לנו מדברי חז"ל כי סוד הגלות וקושי הגזירות שבאות עלינו תמיד מימים ימימה, כדי לעורר אותנו משינת הגלות. והקול קול דודנו – זה הקב"ה – דופק על פתח לבנו, לעורר בנו החשק והכסיפה לשוב לארצנו הקדושה, אשר כבר הסחנו דעתנו ממנה זה כמעט אלפים שנים, והתפשרנו עם שלווה קטנה ומעטה לישב בגויים, בהכחשת כבוד ה' וכבוד אומתנו וכבוד ארצנו הקדושה, ומכרנו את בכורתו של ישראל עבור נזיד עדשים של ארץ העמים, ועל זה בוכה ה' יתברך... ועל כן מוכרח הקב"ה לבוא בקול דודי דופק – אלו הגזירות הקשות שמתחדשות עלינו בכל עת, כדי לעורר בנו את הרצון לשוב לארצנו ולכבודנו" [ע' ע"ג]. מבהיל.


רוח סופה וסער


עוד כותב הרב טייכטל כי כל הצרות בגולה הן "יען שהסיחו דעתם מלישב ולשוב לא"י. על כן גדול העצה מסובב עליהם תמיד שעבוד קשה, כדי שירצו לשוב לא"י. וכן ראיתי ביעב"ץ כתב, דעל היסח הדעת מא"י, באים מיד הגזירות הקשות על ישראל, וזה אמת וברור וזה סוד הגלות" [ע' ע"ב].

דבריו הנוקבים נכתבו כאמור בעת השואה ממש. אבל קדמו לו גדולים, שהזהירו שנים מראש מפני השואה המתדפקת בשער. כך רבן של ישראל, הגאון רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק, שפסק כי פג תוקפן של 'שלוש השבועות', אחרי ועידת סאן רמו: "כעת הסבה ההשגחה, אשר באספת הממלכות הנאורות בסאן רעמא, ניתן צו אשר ארץ ישראל תהיה לעם ישראל, וכיון שסר פחד השבועות, וברישיון המלכים קמה מצוות ישוב ארץ ישראל, ששקולה כנגד כל מצוות שבתורה, למקומה". 25 שנה לפני השואה הוא הזרדז להתריע, כי יום יבוא, ש"הישראלי [בגולה] בכלל ישכח מחצבתו וייחשב לאזרח [העולם]... יחשוב כי ברלין היא ירושלים... אז יבוא רוח סועה וסער, יעקור אותו מגזעו, יניחהו לגוי מרחוק" [משך חוכמה, ויקרא כ"ו].

עם ישראל העדיף, למרבה הצער, את חיי הגולה על פני הארץ המובטחת, ושילם על כך מחיר דמים כבד מנשוא. החיבה היתרה לגולה, באה לידי ביטוי אפילו באנקדוטה המבדחת שרווחה בפי יהודים: יום אחד הגיע כפרי הביתה וסיפר כי הרב סיפר בבית הכנסת שכשיגיע המשיח, הוא יוליך את כל היהודים לא"י. ומה נעשה עם כל משק החי שלנו? – תהתה הכפרית. נענה הכפרי: מה זאת אומרת, מה נעשה?! ודאי נשאיר הכל לקוזאקים ונבוא לציון ברינה! הגיבה האישה: אם המשיח כל כך רוצה בטובתנו, מוטב שישאיר אותנו פה, ויקח איתו את כל הקוזאקים לארץ ישראל...

עם ישראל בחר להוסיף ולהיות מפוזר ומפורד בין העמים. עם ישראל ספג על כך טיפול בהלם, סדרת חינוך שלעולם לא תישכח.