ל"ג בעומר תשנ"ט
אמא
שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר לֹא-יְדָעוּךָ, וְעַל מַמְלָכוֹת אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ, לֹא קָרָאוּ. כִּי, אָכַל אֶת-יַעֲקֹב וְאֶת-נָוֵהוּ הֵשַׁמּוּ (תהלים עט, ו-ז)
כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ (משלי ג, יב)
פתיחה
מוישי היה אצלי לפני שחזר הביתה לחופשת פסח, ילד חמד. שוחחנו והוא שאל אותי למה לא חזרתי להונגריה אחרי המלחמה. רציתי לענות ולא יכולתי. רציתי לספר, אבל אי-אפשר. הייתי מתפרצת בבכי, ולא רציתי שיראה אותי בחולשתי. גם נפתלי שהיה כאן החורף, שאל אותי ולא יכולתי לענות.
בזמן האחרון, גם אילנה בקשה ממני בעדינות שאולי אכתוב את שעבר עלי. וגם אני חשבתי כבר כמה פעמים שרציך לכתוב עם כל הקושי, שידעו מה עשו הגרמנים ימח שמם.
לכן החלטתי שבעזרת ה' איך שיהיה לי קצת אפשרות מבחינה נפשית ופיזית, אנסה להעלות על הכתב לפני שיהיה מאוחר.
ביום שישי, ערב שבת פרשת זכור בשנת 1999, שמעתי מפי כבוד הרב מרדכי אילון בתוכנית "בראשית", ש"השנה חג הפסח חל באחד באפריל כמו שהיה בשנת 1945, שחג הפסח חל באחד באפריל ואז שוחרר מחנה ריכוז" (אינני זוכרת את שם המחנה).
ואז.... פתאום נזכרתי ב-1 באפריל 1945. אבל אז לא ידעתי שזה פסח "חג חירותינו". פתאום חזרתי אחורה, ובעיני רוחי ראיתי... ראיתי ילדה-נערה, עור ועצמות, לבושה בלויי סחבות, מלוכלכת. מזת רעב וצמא, עם קרחת.
ראיתי עדר של בנות מורעבות, מוכות ומלוכלכות. עטופות בבלויי סחבות צועדות. ראיתי את צעדת הימים האחרונים לפני השחרור כשאפסה תקותינו לצאת מזה חיים.
צעדת שלושת הימים, יותר נכון הלילות של הליכה ברגל, בדרך לא דרך, באפיסת כוחות ללא אוכל, ביום הכניסו אותנו לרפת שזה עתה הוציאו ממנה את הפרות "להחביא" אותנו כדי ש"האויב לא יגלה אותנו".
באחד באפריל בבוקר הובילו אותנו לשדה פתוח, ונתנו פקודה לשכב על הארץ. היינו באפיסת כוחות ולא ידענו מה הסיבה למנוחה. כשהרמנו את הראש, אחרי זמן מה, ראיתי פתאום איך שומרות ה-S.S מסתלקות במהירות, וגם חיילי ה-S.S נעלמו.
היינו לבד, בלי שומרים, לא האמנו שזה אמיתי. היינו לבד על האדמה הקרה. כששכבנו הרגשנו משהו, התחלתי לחפור בידיים, ומהר מאוד מצאנו ערמות של לפת – מאכל לבהמות. התחלנו להוציא, ואכלנו ברעבתנות. היום אני לא יכולה לתאר איך יכולתי לנגוס בלפת ולאכול (ואולי בגלל זה אני היום כל כך בררנית באוכל).
פתאום שמענו מעל ראשינו מטוסים, אחרי זמן מה הגיעו חיילים אמריקנים, הם ממש נבהלו, כשראו אותנו. לא ידעו מי אנחנו, נראינו כמו מפלצות, כמו צוענים נודדים, מלוכלכים, מוכי רעב וצמא, עור ועצמות – "מוזלמנים".
כל השנה שעבדנו, קיבלנו לחם צר ומים לחץ. אבל כשרצו להעביר אותנו למחנה השמדה, בהתקרב לאזור מחנה העבודה בגרמניה. אז כבר לא קיבלנו אוכל והיינו דומות יותר לחיות.
היו בינינו בנות שדיברו אנגלית, והסבירו להם שאנחנו לא מפלצות, אלא פליטים שהגרמנים עינו והעבידו אותנו בפרך. קשה היה להם להאמין למראה עיניהם "הם כבר שמעו על מחנות ההשמדה, אבל טרם ראו 'יצורים כאלה'".
קשה לי להעלות הכל מזכרוני, באיזשהו אופן תמיד השתדלתי לשכוח את הזוועות האלו, אני בעצמי קשה לי להבין איך שרדתי, איך יכולתי לעמוד בכל זה ולא להשבר. אולי כי אז עוד היה חלום, והייתה תקוה "לחזור הביתה". הביתה, להיות יחד עם ההורים, עם כל המשפחה.
קיבלנו אוכל מהאמריקניים ואכסנו אותנו בכפר סמוך למקום ההוא
1. לאט לאט התאוששנו, אני חושבת שאח"כ הג'וינט דאג לנו לאוכל, ולא ידעתי עד עכשיו שזמן השחרור היה בפסח.
בבת אחת חוזרות אלי תמונות שרציתי לשכוח, ואף פעם לא סיפרתי. לא רציתי לחזור לזכרונות האלו, לא הייתי מסוגלת. אפילו כעת שאני כותבת אני מרגישה את הכאב, את העלבון הצורב, שאחרי שרצחו את כל משפחתנו הענפה, את אחי ואחיותי שהיו ילדים קטנים, את הורי שאחרי שרצחו אותם ושרפו אותם באושוויץ-בירקנאו, הובילו אותנו בקרונות לעבוד בבית חרושת לנשק
2.
בשלהי המלחמה כשרצו להעביר אותנו למחנה השמדה, השפילו אותנו עד דרגת חיות. כפי שהתבטא אחד השומרים בדרך "הצעדה" כשכבר לא יכולנו ללכת והפצירו בו ב"לוס לוס" - "הייתי יורה בכם, אבל חבל על הכדור, אתם לא שווים את זה".
אני חושבת שאולי יש דברים לא מובנים או לא אמינים. לא כתבתי את כל הזוועות שראיתי. ראיתי בבירקנאו מידי יום את קלגסי היטלר מובילים יהודים זבי דם, עם כלבים. הם עברו איתם כדי שנראה איפה אנחנו נמצאים.
למעשה התחלתי לכתוב מהסוף, וכעת אני רוצה לכתוב עד כמה שזה קשה, אבל אני חייבת לכתוב מההתחלה, כדי לקיים את זכור אל תשכח – "זכור את אשר עשה לך עמלק".
הסיפור המלא
היינו משפחה יהודית חרדית, משפחה בת שבעה ילדים. הייתי הבת השניה. מירי, אני, ואח"כ עוד חמישה אחים ואחיות. ילדים קטנים, והורים יקרים.
גרנו בהונגריה בעיר ג'ור. בעיר הייתה גרה גם סבתא ז"ל, דודים דודות ובני דודים. בחודש מרס 1944 נכנסו הגרמנים להונגריה, ולמחרת כבר הוציא "חוקים" נגד היהודים. לענוד מגן-דוד צהוב על הבגדים. אסור היה לצאת בעבר לרחוב ועוד. אחרי זמן קצר התחילו להעביר יהודים, לשכן בדירות יחד כמה משפחות לאזור שלנו. גרנו עם דודים יחד בצפיפות. כך היינו זמן קצר.
בוקר אחד דפיקות בדלת, הז'נדרמים ההונגרים (כמו משמר הגבול), עמדו בחוץ עם נשק, ופקדו "תוך זמן קצר לצאת מהבית" לא לקחת כלום רק חבילה קטנה ולתת להם את מפתח הדירה.
בחיפזון התלבשנו, אני לא זוכרת מה לקחנו. את כל דברי הערך, תכשיטים, פמוטים וחנוכיה כבר מזמן הוכרחנו למסור לגרמנים ולהונגרים.
כנראה לקחנו בגדים בחבילה קטנה וכבר עמדו עלינו להוציא אותנו מהדירה לרחוב. שם היה מחזרה מחריד, כל היהודים שהוצאו מביתם הלכו והובלו בשורה ארוכה אל הבלתי נודע...
עוד בדרך עשו חניית ביניים, ובדקו כל אחד ואחד, אולי לקחנו איתנו עוד כסף או זהב. אני חושבת את זה עשו השוטרים ההונגרים.
כמעט כל היום היינו בדרך כמובן שלא ידענו לאן הולכים. לבסוף הגענו. מחוץ לעיר היה מין מחנה עבודה עזוב על-ידי הדיירים הפועלים שעבדו באזור התעשיה. זה היה בית חרושת. שם הכניסו אותנו לתוך מבנה בצפיפות, בקושי קיבלנו לאכול קצת לחם, זה לא היה מקום לגור בו. אחרי כמה שבועות שוב אספו חלק מהמחנה, כמובן ללא שום הסבר, והעבירו אותנו מהמקום.
כעבור שבוע הגיע גם תורנו לעבור, אז חשבנו שהולכים למקום יותר טוב. מפה לאוזן דיברו שמעבירים אותנו לגרמניה. או בתוך הונגריה לעבוד עבודה חקלאית.
העבירו אותנו ברכבת עד גבול הונגריה. חיילים הונגרים הכניסו אותנו, אנשים, נשים וילדים לתוך קרונות של בהמות בצפיפות איומה, הכניסו דלי לעשות צרכים. אפילו כעת אני מתביישת לכתוב על זה. בנוסף הכניסו כמה לחמים, לא היה מקום ישיבה, רק על רצפת הקרון המטונף יכולנו בצפיפות לשבת. סגרו את הקרונות והתחילו לנסוע.
כך נסענו, אני חושב שלושה ימים, כמעט בלי לזוז. בסוף, ביום שבת אחה"צ הרכבת עצרה, הגענו. הגענו ולא ידענו לא. בקושי יכולנו ללכת. הוציאו אותנו, היו שם חיילי S.S עם מקלות ושבויים בלבוש מפוספס. החיילים מיד התחילו בצעקות, להפריד גברים לחוד, נשים עם ילדים קטנים לצד אחר. אנחנו הלכנו עם אמא הי"ד, עד שפתאום במהומה גם את אימי עם האחים הקטנים בצעקות העבירו לצד אחד, ואותי עם אחותי מירי לצד השני. כך עשו עם כל המשפחות.
כשהסתכלתי אחרי אימי ראיתי אותה עם אַחַי הקטנים על יד מבנה מוזר עם יתר האימהות והילדים הקטנים. אותנו עם עוד נערות ונשים צעירות הוליכו הלאה במהירות תוך צעקות רמות.
הכניסו אותנו לתוך אולם גדול בקצה האולם עמדו חיילי S.S ימח-שמם ונתנו פקודות עם נשק ביד. היו גם עם מקלות ושוט. האולם היה מלא בנערות. נתנו פקודה: להתפשט!!!.
קשה לי לכתוב את הקטע הזה כי זו הייתה הפעם הראשונה. הבושה, העלבון!. לא רציתי להאמין איך אפשר להתפשט כשאת לא לבד. אחרי צעקות, והתחילו גם מכות, באו גם בנות אסירות, שעזרו לגרמנים והכריחו אותנו להתפשט, להשאיר בגדים ונעליים על הרצפה. ולפי פקודות לעבור על יד ה"עוזרות". גילחו את ראשנו, והלאה ללכת לרוץ הלאה כמו סרט נע. היינו כמו חיות עירומות, מגולחי ראש, ללא צלם אדם. לכל אחת נתנו ערימה של סמרטוטים ללבוש. היינו נראים כמו צוענים.
הובילו אותנו לרציף גדול, הצריף היה ריק, ומלאו אותו בבנות. לא היה מקום, רק על הרצפה. בקושי היה מקום לשבת, ממש אחת על השניה. היה קר, הייתי רעבה וצמאה, בכיתי. בעצם כולנו בכינו. הייתי ילדה-נערה.
זה היה אושוויץ-בירקנאו, מחנה השמדה עם גדר תיל גבוהה, גדר מחושמלת. הזהירו אותנו לא לגשת. גם ראיתי...היו שומרים מסביב, חיילי S.S עם כלבים. בעצם כלבים. שם ראינו בלילה אש מתמרת מארובה, והם צחקו ואמרו לנו: "אתם בוכים שאתם רעבים, שם שורפים את המשפחות שלכם". לא האמנו בשום אופן, ראיתי את האש יום ולילה. אמרנו "בוודאי שם אופים לחם".
זה היה בחודש יוני 1944. ביום היה חם, בלילות מאוד קר. עטופות בסמרטוטים, רעבות ומלוכלכות, לא יכולתי אפילו לנגוע בפסולת שנתנו לאכול. בקושי את פרוסת הלחם וקצת מים דלוחים. רעב, צמא, פחד וגעגועים שאין לתאר.
כל יום ערכו עמידה כדי לספור אותנו (צֵלאַפֵל). אחרי שישה שבועות הגיע מלאך המות – מנגלה. והתחיל לבדוק אותנו, הייתי אז כבר מאוד רזה מרעב ממושך. הוא התחיל בבדיקות לפי מראה עיניו. חלק מאיתנו הכניס לתוך צריף, וחלק נשארו בחוץ. ברגע שראיתי שמירי לא איתי – היא הוכנסה לצריף, ואני עמדתי בחוץ – ברגע שמנגלה עבר לשורה הבאה, קפצתי לחלון של הרציף, והתחילו כבר ללכת. הצטרפתי למירי אחותי היקרה. בכלל לא היה לי מושג לאן הולכים, רק דבר אחד דחף אותי – להשאר עם מירי.
עוד באותו לילה הכניסו אותנו למבנה מוזר להתקלח, בחוץ היה שלט Gaskammer אבל העבירו אותנו לחדרון השני ועשו לנו מקלחת עם מים. ב"גז-קמר" באמת התקרה הייתה מאוד מוזרה. אבל אנחנו יצאנו, אני זוכרת בנות שהיו היסטריות, כשראו את השלט. אני הייתי כבר מאוד אדישה. עוד באותו לילה העמיסו אותנו לקרונות, ונסענו. אני לא זוכרת כבר כמה זמן, בסוף הגענו למחנה עבודה בעיר ליפשטדט.
אתמול שאלת אותי אילנה, האם נפרדתי מהורי, אז לא יכולתי לענות לך כמה שאני רוצה "לשכוח את עברי", אני לא מצליחה. ברגע כמו נחשול חוזרות המראות כאילו זה היה אתמול, ולא לפני 55 שנים.
כל התמונות ההם חוזרות בבת אחת, כמו בסרט נע, ראיתי שוב איך ירדנו מהקרונות יותר נכון הוּרדנו, אני חושבת שכתבתי כבר, אני לא יכולה לקרוא מה שכתבתי, לא יכולה לחזור. אנסה לכתוב שוב.
משפחות משפחות, הורים וילדים בשורה ארוכה מוליכים אותנו במהירות מפתיעה, אפילו לא שמתי לב, אבא כבר לא היה איתנו. מכל הצדדים, חיילי S.S במגפיים עם שוט ביד וכלי נשק, נתנו פקודות במהירות. וכל הזמן זירזו בצעקות, ימין, שמאל, מהר. בבת אחת גם אמא עם הילדים הקטנים כבר היו בצד אחר, לא נתנו לי ללכת אחריהם, כל הזמן זירזו אותנו ללכת יותר מהר. והגיעו כמה קרונות מלאים ביהודים חסרי מגן וישע. אני חושבת שלא כתבתי בדיוק, לא יכולתי לתאר את המקום. זה היה כמו מדבר. שטח עצום ורק צריפים, גדרי תיל גבוהים מחושמלים, וגם שומרים מכל הצדיים. כפי שתיארתי הוכנסו לצריף ריק, הייתה לו רק דלת, חלונות ורצפה.
לפי פקודה התיישבנו על הרצפה באפיסת כוחות בצפיפות איומה. אי-אפשר היה לזוז, אני מתביישת לכתוב אבל אולי עוד אף אחד לא העיז לכתוב את זה מתוך בושה בפרספקטיבה של היום, גם אי-אפשר לתאר שזה אמת, אבל זו אמת לאמיתה.
כפי שכתבתי הצריף היה גדול, וריק, שום דב לא היה בו. לא מים, כמובן שלא חשמל, ואפילו לא שירותים. זה היה צריף ארוך. מהצד בחוץ שומרים מזויינים בנשק ובכלבים מאיימים. ועל ידם היו כמה מתקנים לעשות צרכים, במקום פתוח לא מגודר ולא סגור, פשוט בחוץ לעיני חיילי ה- S.S.
מוקדם בבוקר הוציאו אותנו לעמוד בחוץ בשורות של חמש בנות, ועמדנו ועמדנו שעות על גבי שעות. אחרי זמן רב חילקו בכלים קצת מין תה לשתות וחתיכת לחם.
רוב היום עמדנו בחוץ בשורות כדי לספור אותנו כאילו שאפשר היה לברוח. בלילה כשנתנו רשות להכנס לצריף נדחפנו כמו עדר של חיות, כל אחת לתפוס מקום כדי לשבת על הרצפה, ממש אחת על השניה.
ובלילה, בלילה מי שהייתה צריכה לצאת, ממש דרכנו אחת על השניה בזהירות לא לדרוך על הבנות. ואיזו בושה בלית ברירה ולא היית שום דרך אחרת, רק לעשות צריכים לעיני הגסטפו ימח שמם וזכרם.
כן, זה היה אושוויץ-בירקנאו, מחנה ההשמדה עם משרפות. ראיתי – גם היום אני רואה – אש מיתמרת מארובות המשרפות, ולא האמנו. הרבה זמן לא רציתי להאמין ששם באמת שרפו יהודים, יום ולילה בערה האשה. כן שרפו אותנו את כל היהודים. ואנחנו נשארנו לפליטה בניסי-ניסים.
בתנאים אלה אני לא יכולה לתאר איך שרדתי תנאים תת-אנושיים, המינימום שבמינימום לא היה לנו. מלוכלכים ורעבים כמו חיות השדה. שישה שבועות היינו בבירקנאו.
כשהגענו למחנה-עבודה, קיבלנו 'אוברול' קבקבים מעץ ומספר. לא שם רק מספר. הגענו לשם 300 בנות, לבית חרושת לנשק. על יד בית החרושת היה מחנה Heftling – אני חושבת שקוראים לזה "שבויים". שם היינו בצריף עם מיטות – שקי-תבן. היה מין מתקן למים ברזים ??, ללא סבון, מגבת או כלי מיטה. אלו דברים ששכחתי כבר.
בבית החרושת עבדנו במשמרות מ-6 בבוקר עד 6 בערב. ובשבוע השני מ-6 בערב עד 6 בבוקר. כמובן גם שם לפי השיטה הגרמנית כלפינו הצטרכנו לעמוד שעות אחרי העבודה בחוץ, בקור ובגשם. ואנשי ה-S.S צחקו כשראו איך אנחנו חצי מעולפים.
גם שם היו תנאים איומים בלא בגדים כמעט. בערב חילקו חתיכת לחם, אני מיד אכלתי את הלחם. אח"כ הייתי רעבה כל היום. נתנו גם מין מאכל מגעיל, בהתחלה לא יכולתי אפילו לסבול את הריח, אבל אחרי זמן רב של רעב התחלתי לאכול את כל הגועל נפש.
העבודה הייתה על יד מכונה גדולה בבית החרושת, כמובן ששומרים הובילו אותנו לשם, ובתום העבודה בחזרה. הייתי כמו רובוט, ורעבה רעבה שזה קשה לתאר. אבל תמיד חלמנו עוד לשוב הביתה. לא נכנס לתודעה שזה באמת כבר לא קיים, שהגרמנים רצחו ושרפו את כל משפחתי, זה לא יתכן...
העבודה הייתה על יד מכונות גדולות, שתים עשרה שנות עמידה על הרגלים, ביום עוד איך שהוא. אבל בלילה 12 שעות עבודה זה היה עינוי ממש. ספגתי לא פעם סטירה כי נמנמתי על יד המכונה בעמידה. המפקיד "העיר" אותי לא פעם על-ידי מכה על הראש. אחרי העבודה שוב שורה ארוכה של בנות, הובלנו כמו חיות למחנה, לצריף.
מידי פעם "התמזל מזלי", ואיך שהוא הצלחתי להסתובב על יד מטבח השומרים.
שוב לא נעים לי לכתוב, הסתובבתי על יד גל האשפה של המטבח שלהם, ולפעמים הצלחתי "לגנוב" קליפות של תפוחי אדמה, כן לא יאמן. אכלתי מהר שחס וחלילה לא יתפסו אותי בגנבה.
(זה היה בעצם בסוף המלחמה, היו מידי פעם אזעקות בלילות האחרונים).
אני חושבת שהג'וינט דאג לנו לאכול. בחודש מאי 1945 נגמרה המלחמה, ולכפר שהיינו בו, הגיעו יהודים שבאו מהונגריה. אחד התחיל להקריא שמות של ניצולים שנמצאים בג'ור, העיר שבה גרנו.
ממשפחה ענפה אף אחד, אף שם, אף אחד לא נשאר. רק מירי ואני ניצלנו בדרך נס מהשריפה הגדולה ההיא.
בעצם אז התחלתי להבין ולתפוס את גודל האסון, והבנתי מה שבעצם ראינו, אבל לא רצינו להבין ולהאמין שזו האמת. שהורי, אחי ואחיותי שהיו ילדים קטנים נשרפו ונהרגו במשרפות בבירקנאו אושביץ, ה' יקום דמם. ואנחנו לבד, שתי בנות "אוד מוצל מאש". אז נשברתי, אזי זוכרת שלא יכולתי להתגבר, בבת אחת חדר להבנתי גודל האסון.
לא רצינו להישאר בגרמניה, ידענו כבר שאין לנו אף אחד בעולם, רק דוד אחד בארץ ישראל שהגיע ארצה עוד לפני השריפה, הדוד לַצִי. איך שהוא נוצר קשר, מירי כתבה לו והוא ענה, וביקש שנבוא לארץ.
בעזרת השליחים מארץ ישראל, חיילי הבריגדה היהודית ארגנו עליה בלתי ליגאלית לארץ. בסוף שנת 1945 העבירו אותנו מגרמניה בקבוצה לא גדולה, בדרך לא דרך בגניבת גבולות להולנד, ובלילה שוב בגבול לבלגיה לעיר אנטוורפן.
שם העבירו אותנו לבתים בהשגחת חיילי הבריגדה היהודית. שם היינו בערך חודשיים וחצי. משם הסיעו אותנו לצרפת לנמל מרסיי.
שם עלינו על אוניית מסע בדרכנו לארץ ישראל. עזבנו את אדמת גרמניה הארורה שספוגה נהרות של דם יהודים נרצחים ה' יקום דמם.
ארגנו גם אותנו ובמרץ 1946 עלינו לארץ ישראל באוניית "תל חי". האנגלים שלטו אז בארץ ישראל, ולא נתנו רשות לעלות ארצה. היינו בבטן האוניה בתנאים קשרם כאילו שאנחנו...
היינו בין האוניות הראשונות שהגיעו ארצה עם "פליטי השואה" (דרך אגב, זה לא היה שם כל כך יפה). הסתכלו עלינו בערך כמו שהיום מסתכלים על עולי אתיופיה. היינו שונים מאנשי הישוב, באנו "משם", ואז זה היה בעצם שם גנאי לפליטים, וגם נראינו שונים.
שנת 2009, קראתי היום את מה שכתבתי, אני רואה את התאריך – 1999. כתבתי את השורות האלו לפני 10 שנים, וקראתי בכאב נוראי. עכשיו אני שמחה שכתבתי אז, כי היום כבר לא הייתי מסוגלת לכתוב.
אפילו קשה לי לקרוא. אבל תאמינו שהכל אמת, ואפילו לא כתבתי הכל. כי אי-אפשר לכתוב את כל הרשע של הגרמנים ימח שמם.
