בסערת ההגשמה

מאז ומתמיד ליווה את החינוך הקיבוצי הניגוד בין חופש הפרט ורצונו לממש את עצמו לבין לחץ הקבוצה והנאמנות ל"דין התנועה". ארנה גולן גדלה בקיבוץ כפרח בר, וחיה את הַסתירה הפנימית הזאת של רצון להיות חלק מן הכלל, אך לשמור על האני הייחודי שלה. היא גדלה בתוך תבנית אחידה, בתוך סד שנכפה על-ידי הקבוצה.

דין התנועה

הכּניסה של "הקולקטיב" לחיי האדם התחילה מיד לאחר הלידה. ההורים הביאו את השם המוצע לאסיפת חברים. הוריהָ הציעו לקרוא לה "אהרונה", ובעצת הקולקטיב התקבל השם "אַרנה". "הנוסח הזה זכה לאישור הקולקטיב" (עמ' 17).

החינוך הקיבוצי צמח כחלק מן התפיסה של "החינוך לילדי העובדים" והוא נדרש לחבר את היחיד לקבוצה. חלק מן הקיבוצים אכן נקראו בראשיתם 'קבוצות', והמגמה הייתה להעניק לילדים את הערכים ההתיישבותיים והחלוציים. זה יצר הכרח לשים את המתחנכים בסד של תבנית אחידה, מסגרת ברורה ונאמנות ל"קולקטיב" (זה היה המונח שרווח באותן שנים).

ד"ר ארנה גולן כותבת על הקיבוץ, כחלק מִגל של כותבים שמתעדים בסיפורים ובמסות את החוויה הקיבוצית לטוב ולרע. כך מוּכּרים לנו סיפוריהם של עמוס עוז, נורית זרחי, אסף ענברי, יעל נאמן, יצהר ורדי, נועה זית, יריב דומני, ולאחרונה גם שושנה גוטשלק-סבג. ארנה גולן, שהמוניטין שלה הוא בתחום המסות והמחקר הספרותי לא תיעדה את הקיבוץ בסיפורים קצרים, אלא במסות ובזיכרונות.

גן עדן סגור

בילדותה גדלה בקיבוץ מַסדה שבעמק הירדן, ולקבוצת הילדים ניתן השם "קבוצת השַחר", כדי לסמל את היותם השחר שעלה בחייו של העם השב למולדתו. הכינוי "השחר" גם הִדהֵד את שֵם כתב העת של פרץ סמולנסקין - "השחר". הילדים גדלו בתקופה שדיברו בלשון "אנחנו" ולא בלשון "אני". הכותבת אַרנה גולן מספרת את הזיכרונות, כשהיא חצויה בין ה"אנחנו" ובין ה"אני". גם כשהיא מביטה לאחור במבט בוגר וביקורתי אל הראשית התמימה של היחד, היא כותבת מתוך מחויבות לעבר: "גם אם בסערת ההגשמה טעו הורינו או נכשלו או אף גרמו לנו, לפעמים, קשיים וכאב, היה זה תמיד מתוך שאיפה לכונן עולם טוב יותר" (13).

הכותבת מתארת את הלבטים והקשיים של יַלדוּת בקיבוץ, כּמוּשׂא הכיסופים והחלומות של המייסדים. ולאחר מכן את ההתפכחות. כילדה, היא מופתעת בצאתה לתל אביב עם אביהָ, שיש לשלֵם כשקונים גזוז בקיוסק או בשוּק. ההתפכּחות גדולה יותר לאחר נישׂואיה והולדת בִּתה הראשונה: חיִינו לנו בגן עדן סגור, שעדיין לא אכלו בו מפרי עץ הדעת, הלוא הוא הכסף, ובתמימותנו סברנו שכך מתנהל העולם שמחוץ לקיבוץ... בתוכו של העולם הקיבוצי הדל והסגור שלנו התנהלו הדברים באורח שוויוני ובעיקר, תוך שחרור מכללי הכלכלה שעל פיהם התנהלו החיים מחוץ לו. בעולם המהפכני שהורינו בראו בכוח חזונם הנועז, לא היה כסף כלל ואנחנו לא נתוודענו למושׂגים כמו קנייה ומכירה, רווח והפסד, משׂכורות, הוצאות והכנסות..." (131ׂׂ). בני הזוג נקלעים להכרת המציאות האמיתית של קיום משפחה כשהם עוזבים את קיבוץ מסדה ועוברים לחיות בעיר: "לפתע נאלצתי לנהל תקציב משפחתי" (149).

טביעת הזדהות

בין תיאורי הילדות מתארת גולן את תהליך ההתבגרות וההתאהבויות בין הבנות לבנים. תופעה מסקרנת במיוחד היא ההתקשרות של הבנות לניצולי שואה צעירים שהגיעו אז לקיבוץ. מתברר שמול הטענה הרווחת היום שהצעירים הצבּרים ראו בניצולים "גלותיים", ו"צֹאן לטבח", הבנות נמשכו אז לצעירים שהגיעו מבַּגרות בצֵל השואה והשְכול: "אנחנו לא רק שקשרנו עימם קשרי אהבה, אלא גם ראינו בהם גברים אנשי העולם הגדול, בקיאים בהוויות העולם ותאבי חיים, בעוד אנחנו גדלים במקומנו הקטן והסגור. שנים ספורות לאחר מכן גם נישׂאנו לניצולי שואה, לאחר שכבר יצאנו ממקומנו הקטן, ולא לצברים כמותנו שפגשנו בעמק ומחוץ לו" (100).

מעניין לקרוא שורות אלו הכתוּבות בגוף ראשון רבים (ליתר דיוק, גוף ראשון רבות), וזה מעלה רעיון לעקוב אחר ספרות נשים שנכתבת בשנים האחרונות בלשון "אנחנו". לאחרונה יצא לאור ספר חדש, "הבודהה בעליית הגג", של ג'ולי אוטסוקה סופרת יפנית שחיה באמריקה, והוא כתוב כולו (!) בלשון רבּוֹת כחוויה נשית קיבוצית ("אנחנו").

בניגוד לסטריאוטיפ הרווח, על-פי מבטה של הכותבת, חשו ילדי הקיבוץ הזדהות עם השוֹאה ועם גורל היהודים שנספו. היא מתארת בנעוריה חלום בלהות: בחלומה, נגלים לפניה כל בני הקיבוץ בטור ארוך לחוף הכינרת וכל אחד אוחז גְרוש לתרום (נהוג היה אז לתרום לקופת קק"ל). ואז בחלומה, ניגשים כל בני הקיבוץ ומטִילים כל אחת ואחד מטבע למי הכינרת, ואחר כך הולכים בשורה ומטביעים את עצמם במים להזדהות עם חללי השואה: "ואז הגיע תורנו. אבא צעד פנימה ואמא אחריו. ומגיע תורי. הטלתי את המטבע וצעדתי. המים כבר כיסו את כתפיי ואני יודעת שחייבים למות. אבל אני לא רוצה. בשום אופן לא מוכנה. התקדמתי עד שהמים כיסו את פי והתעוררתי בבהלה" (104).

סוד כמוס

ארנה גולן מתמודדת גם עם שאלת יחס הקיבוץ לאמונה ולמסורת הדתית. מילדותה הוצנע נושא זה, אך עם החשׂיפה שלה למסורת היהודית, שָאלה שוב ושוב את הוריה אם הם מאמינים באלוהים. מילדות היא מְטפחת קשר אישי עם אלוהים: "מאז הייתי שופכת את לבי לפניו בלילות, שואבת כוח ממציאותו ומסתירה הסתר היטב מבני קבוצתי את הקשר המיוחד שיש לי אִתו... בקיבוץ, כך ידעתי, אין לדבר על 'האלוהים' הזה גם לא בבית הספר. אם אדבר - יצחקו עליי. וכך הסתובבה לה ילדה בנקודה גיאוגרפית נידחת ובחברה חילונית למהדרין, ובלבה סוד כמוס: יש אלוהים, והוא אפילו עוזר לי" (156).

נראה לה תמוה כילדה, שההגדה הקיבוצית נכתבה תוך טשטוש שמו של אלוהים מן ההגדה, אך בפסוקי מעמד הסנֶה בהגדה האל מצווה את משה להוציא את בני ישראל ממצרים. ובקטעי המעבר של הטקס, מקהלת הקיבוץ שרה "אשירה לה' כי גָאֹה גָאה סוס ורוכבו רָמה בים"... הסתירה הזאת צרמה לה כילדה: "אי-אפשר היה שלא לתהות מי הוא זה שהכול שרים לכבודו" (157). כילדה היא חשה שדור המייסדים גדל על האמונה באל. והיא מסיקה מכך: "בתחושתם כי אלוהים הכזיב, הציבו החברים את האדם במרכז, הלוא הוא החלוץ העברי מיישב הארץ, והאלוהים נותר מושתק בחוץ" (159). היא עוקבת בעניין אחר חגיגת החגים היהודיים בקיבוץ והפרשנות המיוחדת, שהקיבוץ העניק להם כדי לקבוע גם בחיים הקיבוציים תחנות בזמן לקדֵש את החולין בדרך אחרת.

פיוס עצמי

ארנה גולן מתארת את החיים של ילדי הקיבוץ כ"ילדי הטבע", את החוויות המיוחדות בחיק הטבע. היא כותבת לא רק כתבנית נוף מולדתה, היא רואה עצמה גם תבנית נוף הוריה, והיא מקדישה פרקים מיוחדים לאביה ולאמה.

בסוף הספר היא מנהלת דו-שׂיח עם הילדה שבתוכה, דו-שׂיח נוקב ולא קל. עד שמושׂג הפיוס שלה עם עצמה ועם קולה של הילדה שבה, ואז קול הולך ומתרחק: "ואז אני שומעת את קולה הולך ומתרחק, יודעת שהיא נעלמת וצמותיה הדקות נעות לקצב הליכתה, ואני מקווה, שהיא גם מפויסת. כמו שאני התפייסתי לבסוף עם עצמי. והמנוּחה שָבה ללבי" (335).