עשרת המובחרים

במלחמת ששת הימים זכה הרב ישראל אריאל, חובש קרבי במילואים, להימנות עם משחררי הר הבית, מקום המקדש. כיום, 46 שנה לאחר השחרור, הוא אולי האדם המזוהה ביותר עם הפצת תודעת המקדש ועם התקווה והמעש לכינונו. כלי המקדש מוצגים במכון המקדש, וחלקם אף מוכנים לשימוש בבוא היום; מנורת הזהב, נאמנה למקור, מקדמת את פני המבקרים ברובע היהודי; סידורים ומחזורים אלבומיים מתעדים באומר ובתמונה את עבודת המקדש ונפוצים בבתים רבים – כל אלו הם רק חלק מהעדים המספרים את מאמציו של הרב אריאל להעפיל בסולם הזהב לחזון.

ידע המקדש נחשב בדורותינו, בדרך כלל, עניין רחוק מהלב ומהדעת. כל כמה שהדבר משתנה בשנים האחרונות, כל כמה שעיוני מקדש עולים על שולחנות שבת וחג של משפחות, שעליית יהודים להר הבית נעשתה מעשה מקובל, שמראה המקדש וכליו מתנוסס על קירות בתים ועל קירות לבבות – אפשר לזקוף זאת במידה רבה למפעלי הרבגוניים של אריאל; לנכונותו לשחות נגד הזרם, להיחשב למעין משוגע, להעיר ולעורר את אהבת המקדש עד שתחפץ.

מפעלו הספרותי-מחקרי על המקדש כולל בין היתר את אנציקלופדיית בית המקדש בירושלים, את ספר המקדש, את הספר 'מנורת זהב טהור' ואת כתב העת 'צפיה'. גם ספרי ילדים על ילדים עולי רגל ועשרות מאמרי מחקר פורסמו על ידו במשך השנים. שורה נוספת של פרסומים פרי עטו עוסקת בארץ ישראל ובגבולותיה פי התורה. לאטלס הגדול של גבולות הארץ שפרסם בעבר מצטרפת לאחרונה סדרת ספרי עיון 'אוצר ארץ ישראל'.

לזכות הרב אריאל עומד גם מפעל חינוכי וארגוני מרשים. לצד מכון המקדש הקים ישיבה תיכונית בדגש אמנותי ומוזיקלי, והישיבה גבוהה 'בית הבחירה' המתמקדת בנושאי המקדש. צוות מחקרי ופדגוגי במכון המקדש שוקד על הבנה, פישוט והנחלה של סוגיות הקודשים. גם בתחום קליטת העלייה ידיו של הרב אריאל רב לו, בכך שגייס למפעלו אמנים עולים וסיפק להם הזדמנות ראשונה בארץ לעבוד במקצועם. כמו-כן תורם הרב אריאל לחיי התורה ולחיבורם לחיי המעשה והמדינה, בין היתר בשמשו אב בית הדין של 'הסנהדרין' לענייני עם ומדינה.

על כל אלה, על החזון ועל המעש, על החלום ועל ההגשמה, על הידע ועל ההנחלה, ניתן לרב ישראל אריאל פרס ישראל האלטרנטיבי לשנת תשע"ג.

קרולין גליק מביטה בעיניים פקוחות אל ההתרחשויות במזרח התיכון ובדיפלומטיה הבינלאומית, ומכריחה גם את קוראיה שלא לעצום את עיניהם. ואם אפשר, גם לעפעף כמה שפחות.

גליק היא עיתונאית לוחמת, מעורבת, יוזמת. לקוראי האנגלית בעלי הנכונות להעמיק, היא מספקת מדי שבוע בעיתונה ג'רוסלם פוסט, ולעתים מזומנות בעיתונים מרכזיים בחוץ לארץ, תמונה נרחבת, חודרנית, ובדרך כלל גם מדאיגה של המציאות שמאחורי הכותרות השטחיות, הוורדרדות, אלו שמשרתות אינטרסים סמויים. בלי לוותר על מקצועיות וצמידות לעובדות, היא תורמת בכתיבתה למאמץ ההסברה הישראלי בעולם עוין, מוצף מידע מגמתי ומסולף שגם רשויות הממשל בישראל לא תמיד מוצאות לנכון להזימו ולאזנו. ועם זאת אינה מושכת ידיה מביקורת על מדיניות הממשלה. גליק אף חיברה את הספר 'לוחמים בידיים קשורות: ישראל והג'יהאד הגלובלי' שהופיע בשפה האנגלית ב-2008.

אולם גליק אינה מסתפקת בכלים שמאפשרת לה משֹרתה הבכירה בעיתון הישראלי בשפה האנגלית ובהד הרחב שמעוררים מאמריה, אלא היא פונה ישירות אל הציבור הישראלי דובר העברית ואל המעגל הגדול של גולשי האינטרנט בעולם כולו. היא עושה זאת באמצעות אתר ביקורת התקשורת 'לאטמה' שהקימה לפני חמש שנים. היא עומדת בראש האתר, מנחה את פעילותו ומגייסת לו מימון.

'לאטמה', שצבר פופולריות רבה, חושף בעוקצנות – וכסיסמתה האירונית של 'מהדורת השבט' שלו, "ללא משוא פנים" – את הסילוף, ההטיה, הגיחוך, החשיבות העצמית והסטנדרטים הכפולים הרווחים בתקשורת הישראלית והעולמית. 'מהדורת השבט', מהדורת החדשות המצולמת הסאטירית של 'לאטמה', היא חלופה איכותית, מוסרית וציונית לתוכניות הסאטירה הטלוויזיוניות ובראשן 'ארץ נהדרת', המעצבות למעשה את דעת הקהל בישראל.

על מפעלה העיתונאי וההסברתי ועל פעלתנותה היצירתית למען ישראל ולמען האמת מקבלת קרוליין גליק את פרס ישראל האלטרנטיבי לשנת תשע"ג.

שני גושי התיישבות חתומים בחותם אצבעותיו של משה מושקוביץ, הלא הוא מושקו. שני גושים שחלוציותם אינה רק התיישבותית, אלא גם רוחנית וחברתית: גוש עציון שקם בשלהי שנות המנדט ונפל, וקם שנית לאחר מלחמת ששת הימים. וגם חבל שפיר בדרום השפלה שנולד לאחר מלחמת העצמאות. בכל התקומות הללו, על הבשורות החברתיות והלאומיות והיהודיות הגלומות בהן, היה מושקו מעמודי התווך.

מושקו היה ממייסדי משואות-יצחק בשני גלגוליה: בגוש עציון ב-1945 ובחבל שפיר ב-1949. בין לבין היה שליח הקיבוץ הדתי במחנות המעצר של המעפילים בקפריסין. הוא היה ראש המועצה האזורית חבל שפיר לאורך שלושת העשורים הראשונים לקיומה, ובין היתר הנהיג שם חידוש שהקדים את מדיניות האינטגרציה ועתיד היה להתפשט למועצות אזוריות רבות אחרות: בית ספר אזורי, המשלב בין ילדי עולים וילדי ותיקים. במרכז גוש ההתיישבות החדש הקים את מרכז-שפירא, יישוב המספק שירותים אזוריים ובו גם ישיבת הסדר, אור עציון.

על מודל זה, של גוש התיישבות שאינו רק אוסף של יישובים פזורים, עתיד היה מושקו לחזור בגוש עציון, שהיה ממובילי הקמתו המחודשת. הוא יזם את הקמת אלון-שבות כמרכז אזורי, ובתוכו את ישיבת הר-עציון. הוא עומד בראש הנהלת הישיבה עד היום, כמו גם בראשות עמותת מכללת שערי משפט. עם הרב ישראל רוזן הקים באלון-שבות את מכון צומת לפיתוח פתרונות טכנולוגיים לבעיות הלכתיות.

שאפתנית אף יותר הייתה תוכניתו הבאה, הקמת העיר אפרת. הוא איתר את אדמותיה, ליווה אותה בסבך הביורוקרטיה והמשפטים שעיכב את הקמתה. הוא זה שרקם את העלאת משפחות קהילת לינקולן סקוור בניו-יורק, בראשות הרב שלמה ריסקין, כגרעין לעיר החדשה. מושקו היה ראש המועצה הראשון באפרת, בשנות התבססותה.

פעלתנותו של מושקו למען ארץ ישראל, עם ישראל ותורת ישראל נמשכת גם בעשור השמיני והתשיעי לחייו. בהיותו יו"ר הנהלת היכל שלמה חידש את פעילותו של המוזיאון ליודאיקה על שם וולפסון. הוא הקים את עמותת 'מנורה' המצילה בתי כנסת וספרי תורה בגולה, וכונן את עמותת 'תימורה' שמקיימת תוכניות חינוכיות לנוער מנותק. אגב כך ייסד למעשה יישוב חדש נוסף – אבנת שלחוף ים המלח, שם נמצא בית הספר 'יפתח'. על השרשרת הבלתי פוסקת של מפעליו ההתיישבותיים, החינוכיים והציבוריים מקבל משה מושקוביץ את פרס ישראל האלטרנטיבי לשנת תשע"ג.

לא כל הסיבות למצבו הכלכלי הירוד של הציבור החרדי בישראל הן גזירת גורל, או תוצאה בלתי נמנעת של החלטה אידיאולוגית. לפחות סיבה אחת, מחסור בהכשרה אקדמית, ניתנת לפתרון. אם האוניברסיטאות הקיימות לא נותנות לבני המגזר ובנותיו את התנאים הנדרשים להם, חושפות אותם לידע ותיאוריות שאינם מתיישבים עם אמונתם, ומערערות את המסגרת המגוננת שהם זקוקים לה – אפשר להקים למענם מוסד אקדמי מותאם. הרבנית עדינה בר-שלום עשתה זאת.

בר-שלום, בתו של רב ראשי ורעייתו של דיין בבית הדין הרבני הגדול, למדה תפירה בתיכון המקצועי של בית-יעקב, ועסקה בתחום ובהוראתו רוב שנותיה. רק כשהייתה בת למעלה מחמישים פנתה ללמוד עיצוב במוסד אקדמי. שלוש שנים לאחר מכן, עם פתיחת שנת הלימודים תשס"א, כבר "העבירה את זה הלאה", לנשים חרדיות אחרות: היא הקימה את המכללה החרדית בירושלים. מעתה יכלו נשים חרדיות – ומיד אחר כך גם גברים חרדים – ללמוד לתואר אקדמי במוסד שעונה על צורכיהם, וכך להתקדם מבחינה מקצועית וכלכלית.

כצפוי, הקמת המכללה עוררה התנגדות עזה בחברה החרדית. גם כיום לא כל החוגים החרדיים שולחים אליה את בניהם ובנותיהם. ובכל זאת, המיזם החדש, לצד דומים לו כגון המסלולים המקצועיים החרדיים בצה"ל, יצר מהפכה שקטה במגזר החרדי. בלי כפייה, בלי פריצת גבולות ובלי הלם תרבות, בהשגחה רבנית ובתוך מעטפת לימוד תורנית, יוצא המגזר החרדי בהדרגה מן התלות במגזרים אחרים ובחסדי נדיבים, ומאפשר לבניו ולבנותיו חיים של מימוש עצמי ורווחה. יותר מאלפיים איש ואישה כבר קיבלו, בזכות המכללה ובין כתליה, תואר ראשון מטעם אוניברסיטאות שונות. מדעי המחשב וכלכלה, פסיכולוגיה ומשפטים, ייעוץ חינוכי, מדעי החברה והמדינה ועוד – בכל המקצועות הללו יש עכשיו, לראשונה, מסה קריטית של אנשי מקצוע חרדים.

עדינה בר-שלום מקדישה מזמנה גם לקידום ההבנה הבין-מגזרית בישראל. היא חבֵרה פעילה, לעתים אף מייסדת, בפורומים כגון הפורום להסכמה לאומית. קולה נשמע בהזדמנויות רבות, בתקשורת ובאירועים פומביים, כנציגה אותנטית של המגזר שהיא שייכת אליו אך גם כישראלית דעתנית ומעמיקת חשוב. תרומתה המיוחדת של בר-שלום לרווחת המגזר שהיא שייכת אליו, ועל-ידי כך לחברה הישראלית כולה, מזכה אותה בפרס ישראל האלטרנטיבי לשנת תשע"ג.

ד"ר ראובן גל היה הפסיכולוג הראשי של צה"ל, הקים מכון למחקרים צבאיים (שהפך למכון למחקרים חברתיים) והיה סגן ראש המועצה לביטחון לאומי. על-פי ד"ר גל, הדרך לשילובו של המגזר החרדי בחברה הישראלית עוברת לאו-דווקא בשירות צבאי, אלא בראש ובראשונה בשירות אזרחי-לאומי ובהשתלבות בתעסוקה.

בתפקידו הנוכחי, כראש הפרויקט 'שילוב חרדים בכלכלה הישראלית' של מוסד שמואל נאמן למחקרי מדיניות לאומית בטכניון, גל מתמקד בחקר אפשרויות השילוב התעסוקתי של חרדים, ובאספקה יזומה של מידע בנושא זה לקובעי המדיניות. בתפקידו הקודם, המייסד והמנהל הראשון של מנהלת השירות האזרחי-לאומי במשרד ראש הממשלה, הצליח להכפיל את מספר החרדים והערבים הפטורים משירות צבאי, שתורמים לחברה במסגרת שירות אזרחי-לאומי. פעילותו למען שילוב חרדים וערבים לא סותרת את המשך עיסוקו של גל בנושא הביטחוני ובצבא ההגנה לישראל.הוא עומד בראש תוכנית המחקר של מכון כנרת לחקר קשרי חברה, ביטחון ושלום, במכללה האקדמית כנרת בעמק הירדן, ושם הוא עוסק בין השאר, בתהליכי השתלבותם של בני הציונות הדתית ובנותיה בצה"ל. ספרו העוסק בכך הופיע זה עתה. לאחרונה יזם את הקמת 'אגודת חוקרי צבא-חברה בישראל'.

ד"ר גל הוא פסיכולוג, שלימד בשורה נכבדה של מחלקות אוניברסיטאיות לפסיכולוגיה בארץ ובעולם. אולם יזָמוּתו המחקרית והחברתית פורצת מזה שנים רבות את גבולות הקמפוסים. את רעיון השירות האזרחי בישראל, למשל, קידם עוד בהיותו ראש 'מכון כרמל למחקרים חברתיים' שהקים. מכון זה ביצע מחקרים יישומיים בתחומי החברה ובריאות הנפש. גל יזם, במסגרת זו ובמסגרות אחרות, שורה של תוכניות לרווחת הקהילה, בארץ ובחו"ל. הוא הפעיל תוכנית סיוע פסיכולוגית לאנשי בריאות הנפש במדינות יוגוסלביה לשעבר בתקופת מלחמות האזרחים שם, והדריך אנשי בריאות נפש ביפן לאחר רעידת האדמה הגדולה בעיר קוֹבֶּה.

פעילותו למען יישוב סכסוכים חצתה אף היא את גבולות ישראל. הוא פעל במחקר ובהנחיה בתחום הדו-קיום היהודי-ערבי בארץ והיה בין מקימי 'קרן אברהם' הפועלת בתחום זה ועסק בפעילות גישור ופיוס בין חרדים וחילונים. בחו"ל ערך סדנאות לפיוס ולפתרון סכסוכים ביוגוסלביה לשעבר ובצפון אירלנד. ואם לא די בכל אלה, גל שקד על הכשרת מנהיגות בישראל ובעם היהודי, והקים לצורך כך עם מיכה פופר וגיורא איילון את המרכז לפיתוח מנהיגות איכותית בזיכרון-יעקב. מפקדים בצה"ל, מנהלים בחברות פרטיות וציבוריות וצעירים יהודים במדינות חבר העמים – כל אלה בין בני טיפוחיו של המרכז.

על פעילותו המחקרית המתמשכת, על רתימתה לצורכי הכלל, על חתירתו לקדם את החברה על כל חלקיה ועל יוזמותיו למען הקהילה ולמען האנושות זוכה ד"ר ראובן גל בפרס ישראל האלטרנטיבי לשנת תשע"ג.

יש גרעין בדימונה. ולא רק על-פי מקורות זרים. יש גרעין תורני בדימונה. גרעין בקיע ואנרגטי, שחולל תגובת שרשרת: פעילות חברתית, שיעורים, ישיבות, בתי ספר. וחשוב לא פחות, חולל את אלה: נהירה של צעירים אידיאליסטים מכל הארץ לנגב; ראשית התקרבותה המחודשת של הציונות הדתית לקהלה הטבעי, הציבור המסורתי המגשים את הציונות ביישוב אזורי הפיתוח; והצבת דמות מופת מקומית, שצמחה במקום, גדלה בתורה, וחזרה אליו בראש תגבורת.

דמות זו היא הרב דוד תורג'מן, יליד דימונה, מקים הגרעין. עוד בצעירותו בימי לימודיו בישיבת בני עקיבא בכפר-מימון ובישיבת הכותל, חלם להקים ישיבה בעיר הולדתו. בשנת תש"ן, כשהיה כבן שלושים והוזמן לשמש רב שכונה בדימונה, באה לידיו ההזדמנות להגשים את חלומו. הוא משך אל העיר קבוצת אברכים מישיבת מרכז הרב והקים בה כולל. בתוך שנים ספורות הקים בעיר, על בסיס הגרעין, ישיבת הסדר, אולפנה לבנות, מדרשה לתרבות יהודית וישיבה תיכונית.

הרב תורג'מן הצליח להתאושש ממשבר קשה שפקד את מוסדותיו בעקבות הפיצול בישיבות מרכז הרב, כאשר רוב רובו של הגרעין נטל איתו את הישיבה ועבר איתה למצפה-רמון. תורג'מן הקים בדימונה ישיבת הסדר חדשה, שרבים מתלמידיה הם בוגרי הישיבה התיכונית שהקים בעיר. הישיבה מושכת אליה תלמידים מכל רחבי הארץ. כמו-כן נוספה חטיבת ביניים תורנית לצד הישיבה התיכונית והאולפנה. מאות תלמידים לומדים במוסדות הללו. בני דימונה והסביבה מקבלים את האפשרות ללמוד בחינוך תורני שאינו חרדי, אינו מתבדל, ואינו דן אותם לשוליות כלכלית וחברתית – אלא מטפח בהם את הרצון להתגייס, לתרום וגם להתפתח.

בראש מעייניו של הרב תורג'מן עומדת השתלבותו של הגרעין בחיי העיר. הוא מקפיד שהגרעין לא יתפקד בעיר כגורם חיצוני, ולא יחזיק טובה לעצמו. למשל, שלגרעין לא יהיה בית כנסת נפרד משלו, אלא חבריו יתפזרו בבתי הכנסת בעיר וישפיעו בהם. על יזמותו החינוכית, על הנהגתו, על פועלו להשבת היהדות הציונית לנגב, ועל המופת האישי שלו כבן התורם לקהילתו, ראוי הרב דוד תורג'מן לפרס ישראל האלטרנטיבי לשנת תשע"ג.

"אל נא תעקור נטוע" כתבה נעמי שמר בימי פינוי ימית. "אל תשכח את התקווה, השיבני ואשובה אל הארץ הטובה". שנות דור לאחר מכן, כששבה ממשלת ישראל ועקרה נטוע לא הרחק משם, היה זה אליהו אוזן, מזכיר היישוב נצרים שבחבל עזה, שלא שכח את התקווה. לא לפני העקירה ולא אחריה; הוא מיהר ונטע, מיהר ושב והשיב ארץ טובה ושוממה לארץ טובה וזרועה. אליהו אוזן הוא סמל של תקווה, אמונה ומבט מתמיד ועקשני קדימה.

תחילת דרכו של אוזָן בחבל עזה הייתה בסיוע בבניית כפר-דרום. אחר כך נשלח לשנה לנצרים כדי לסייע בראשית צמיחת החקלאות ביישוב, אך החליט לקבוע בו את מקומו. המשק החקלאי שבנה לו שם צמח והיה למשק הגדול ביישוב. הוא היה מן המאמינים והזורעים, גם בהתקדר ענני תוכנית ההינתקות. שבוע וחצי לפני עקירת היישוב הוא חנך משתלה חדשה של עגבניות שרי בהשקעה של עשרות אלפי שקלים. מעמדתו, כמזכיר היישוב, הוא היה ממנהיגי הקו הייחודי שנקטה נצרים בימי העקירה: המשך הבנייה והשתילה כרגיל, עד הרגע האחרון – ואז, בכלות כל הקצים - עזיבה ללא מאבק. עד היום הוא מעדיף להימנע מן ההתרסה, ההרסנית לטעמו, שיש במונח "גירוש". אוזן מסרב לחשבונות העבר, וזה, להערכתו, סוד הצלחתם שלו ושל חבריו לשעוט קדימה לבניין חדש.

מיד לאחר העקירה היה מראשוני יוצאי חבל עזה שהדרימו והתיישבו בחולות חלוצה: דרומית לרצועה, ליד גבול סיני. שלושה חודשים לאחר העקירה כבר שתל ירקות מחדש, בחממה מושאלת, וכיום הוא, ממש כפי שהיה בנצרים, מבעלי המשקים הגדולים ביותר בחבל הארץ החולי והבתולי. הוא מגדל על פני ארבעים דונם פלפלים, עגבניות, חסה, כרוב וזרעים – וגם עשרה ילדים. יישובו בני-נצרים, שהוא, כהרגלו בקודש, משמש בו מזכיר, גדל במהירות ומושך אליו גם מתיישבים שאינם בני נצרים.

בזכות העשייה, בזכות הפרחת השממה, בזכות אהבת הארץ והמדינה ובזכות הניצחון היומיומי על הייאוש, מקבל אליהו אוזן את פרס ישראל האלטרנטיבי לשנת תשע"ג.

מעגלים מעגלים מתחדשת עלינו יהדותנו בשנים האחרונות. מעגלים מתרחבים ומפריחי אדוות. מעגל הניגון ומעגל הפיוט, מעגל בקשת קרבת אלוהים ומעגל הניאו-חסידות, מעגל לימוד התורה הנשי ומעגל תפילת הנשים, מעגל הדרשנות האישית ומעגל בתי המדרש הפלורליסטיים. אם נשרטט את כל המעגלים הללו בראשוניותם, בגרעינם שטרם ההתרחבות, מעגל מעגל סביב הראשונים והפעילים, יחפפו ודאי המעגלים זה עם זה, ויהיו אנשי מעלה שואפי קדושה וספוגי ניגון שייכללו בכמה מהם גם יחד. נראה ששרה פרידלנד–בן-ארזה היא מן היחידים שיימצאו בלב כל המעגלים הללו כולם.

גידולה של בן-ארזה במשפחה חסידית, משפחתו של סבה ר' אליהו כי-טוב בעל ספר התודעה ואביה המו"ל ר' חנוך בן-ארזה – אך פארותיה מסתעפות אל עולם האקדמיה, המחקר, המעשה וההתחדשות. היא משוררת ועורכת, מסאית ומרצה. היא מלמדת מדרש, ניגון וחסידות במדרשות לנשים ובבית המדרש 'אלול', מחברת מאמרים מעמיקים על תפילה והגות יהודית תוך שימוש יצירתי-אמוני בתיאוריות עכשוויות, מפרשת פיוטים ועוסקת בהנחלתם לרבים, חוקרת זה שנים את דרשות הצדיק החסידי ר' צדוק הכהן מלובלין, משמרת ניגונים חסידיים העומדים על סף אבדון, ואף משמשת גבאית בקבוצת תפילה לנשים ויוזמת קבלות-שבת לפני כניסת השבת.

בניגוניה, במעשיה ובתורותיה מקרבת אותנו שרה פרידלנד בן-ארזה אל הגבוה ואל הרך, אל הניגון הישן ואל המדרש החדש. עליה ועל מפעלה אפשר לדרוש – והלא דרשנית היא בשירתה ובמאמריה ובלימודה – את שורותיו של אלתרמן בשירו 'מעֵבר לַמנגינה': "יֵשׁ נֵצֵא לַדְּרָכִים הַחִוְרוֹת שֶׁזָּנַחְנוּ, / שֶׁתִּזְקֹפְנָה קוֹמָה בְּנִגּוּן וְעָנָן, / וְתֵלַכְנָה גְּבוֹהוֹת, רַכּוֹת-כֹּחַ תֵּלַכְנָה, / הָלוֹךְ וְהָנֵעַ אוֹתָנוּ בְּחֵיקָן".

על מעשיה ועל חלומותיה, על חקירותיה ועל שירתה עתירת ההדהודים, על שלל מעגליה ובעיקר על הצטרפותם יחדיו, מקבלת שרה פרידלנד בן-ארזה את פרס ישראל האלטרנטיבי לשנת תשע"ג.

להתרחשויות בעולם הערבי והאיסלאמי השלכות כבירות על העולם, ועל ישראל על אחת כמה וכמה. למרות זאת, התעניינותו של הישראלי הממוצע בתחום קלושה. אולי גורם לכך היעדר הזוהר, אולי הריחוק הרגשי, אולי הכעס, אולי היהירות, אולי המסקנות הפסימיות המתלוות בדרך כלל למעקב ערני אחר הנעשה בארצות ערב. צבי יחזקאלי מנסה, ובכישרונותיו הברוכים אף מצליח, לסדוק את האטימות ולאטום את הפיהוק. הוא מוכיח לישראלים שתחום הסיקור שלו מעניין וחשוב גם יחד. שהוא יכול להיות משעשע ואקזוטי, אך גם מאיים ורלוונטי. הוא מדביק אותם באהבתו, אך גם כופה עליהם לפקוח סוף סוף את עיניהם לנוכח הסכנות הגלומות בו.

כלי העבודה של יחזקאלי, ראש הדסק לענייני ערבים של 'חדשות 10' בטלוויזיה, הם החריצות, הסקרנות, החתירה לאמת, ההעזה, ההסתכנות, הרהיטות, ההומור, ולא במקום האחרון גם ההופעה הנאה והנעימה. המהפך האישי שעבר בשנים האחרונות, כשעבר מהחילוניות האדוקה, כהגדרתו, שגדל אל תוכה, לאורח חיים של אדם מאמין, לא בא על חשבון המקצועיות והאישיות הטלוויזיונית שלו, אלא אדרבה, הוסיף לו עוד קורטוב של עדינות וחידד את נאמנותו הבסיסית לעם היהודי ולזכות קיומו בארצו, שהייתה תמיד נקודת המוצא שלו.

תרומתו הבולטת האחרונה עד כה, שהייתה שיקול מכריע בהחלטה לתת לו את הפרס, היא הסדרה התיעודית 'אללה איסלאם', שהוא שימש בה כתב, מראיין ומגיש. הסדרה, פרי יצירתו ובימויו של דוד דרעי, התחקתה אחר האיסלאמיזציה של אירופה. יחזקאלי התחזה למוסלמי וחדר באומץ למעוזי הפונדמנטליזם האיסלאמי וקני הטרור שלו ביבשת הליברלית המאבדת את זהותה מתוך מאמציה להכניס אורחים. יחזקאלי סיכן את חייו, וגם את שמו הטוב בברנז'ה הישראלית, כדי לחשוף את האמת הלא נעימה, הלא מדוברת והלא תקינה פוליטית. עם זה הקפידו דרעי ויחזקאלי לחשוף גם את צדו השני של המטבע, כגון את גילויי השנאה למוסלמים באשר הם באירופה.

על עשייה עיתונאית נחושה, נחוצה ואמיצה, על עמידתו למען האמת והקפדתו על הצגת התמונה המלאה זוכה צבי יחזקאלי בפרס ישראל האלטרנטיבי לשנת תשע"ג.

קיומה של ממלכת ישראל המאוחדת, ממלכת דוד ושלמה שבירתה חברון ולאחר מכן ירושלים הוא מושכל-יסוד במסורת היהודית ובתפיסה הלאומית שלנו. הבעיה היא שהראיות הארכיאולוגיות לקיומה, בסביבות המאה העשירית לפני הספירה, כמתואר במקרא, קלושות. תיעוד כתוב אותנטי ראשון לקיומו של בית דוד נמצא לראשונה רק לפני כעשרים שנה, בתל דן, ומקורו מאוחר בכ-150 שנה לימי דוד המלך. ברקע הדליל הזה טמונה החשיבות העצומה בתגליתם של פרופ' יוסף גרפינקל מהאוניברסיטה העברית ושותפו סער גנור בחורבת קיאפה שבשפלת יהודה.

על-פי הממצאים המגוונים שגילו שם מ-2007 ואילך, ועל-פי פרשנותם, מדובר בעיר יהודית דוברת עברית מימיו של דוד המלך, העיר המקראית שַעֲרַיים; עיר שביצוריה ואופייה מוכיחים את קיומה של ממלכה חזקה שעיר זו עומדת בגבולה. ממלכת יהודה, מלמדים הממצאים, היא ממלכה של ממש בעלת תרבות עירונית מפותחת, ולא רק אוסף כפרים פרוזים. באתר נתגלה גם הטקסט העברי הקדום ביותר שבידינו, על גבי שבר קנקן חרס: טקסט ובו פעלים עבריים מובהקים וייחודיים, העוסק כנראה בענייני יחסי עבודה. על-פי תיארוך פחמן 14 של שכבת השרידים שהשבר נמצא בה, הדברים נכתבו במאה העשירית. כלי הפולחן שנמצאו במקום אינם כוללים צלמים, והם תואמים את הידוע לנו מן המקרא על עבודת ה' בבמות. עיטורים הכלולים בהם אף מבארים לראשונה תיאורים סתומים של המקדש וארמון שלמה המופיעים בספר מלכים.

עיקר התמחותו של הארכיאולוג פרופ' גרפינקל הייתה עד אז בארכיאולוגיה קדומה יותר, זו שלפני המצאת הכתב, ובעיקר בארכיאולוגיה של התקופה הניאוליתית. בשער-הגולן, סמוך לנהר הירמוך ולכנרת, גילה אתר התיישבות פרהיסטורי גדול – אחד היישובים הגדולים ביותר של האדם הקדמון שנתגלו בעולם. שרידי "התרבות הירמוכית", כפי שהיא מכונה, הם מקור מידע שלא יסולא בפז להתפתחות התרבות האנושית בראשיתה, ובייחוד להיווצרות הערים. גרפינקל פרסם 15 ספרים ומאות מאמרים על הארכיאולוגיה הקדומה של הארץ, ובייחוד על אודות האמנות, המחול והפולחן הדתי.

על תרומתו המגוונת ופורצת הדרך לחקר תולדותיהן הקדומות של ארץ ישראל ושל האנושות, ובייחוד על הגילויים בחורבת קיאפה המפארים את הארכיאולוגיה המקראית וחושפים את שורשינו העבים בארץ, זוכה פרופ' יוסף גרפינקל בפרס ישראל האלטרנטיבי לשנת תשע"ג.