ההסדר המוצע בין דנקנר לבנק לאומי הינו הסדר הגיוני וכדאי מבחינה כלכלית. ללא הסדר, במצב הנוכחי, הסבירות שבנק לאומי יפסיד את כל כספי ההלוואות שהעניק לדנקנר היא הגבוהה ביותר. הפסד שטומן בחובו הפסד הכנסות ממיסים לאוצר המדינה.
ההסדר לפיו מוחקים כשליש מהחוב, פורסים את היתרה ובמקביל משקיע זר מצטרף לעסקה ומזרים עשרות מיליוני דולר להקטנת החוב ולשיפור ההתנהלות העסקית הינה מבורכת. כולם מרוויחים. לא רק בעלי העניין. גם הציבור וגם המשק הלאומי.
אני יכול לומר שכולם מרוויחים, או ליתר דיוק, ממזערים את ההפסדים ונותנים למשקיע ישראלי ואיל הון ישראלי הזדמנות נוספת לשקם את עצמו ולשקם את המערכת הכלכלית שהקים, תוך נטילת סיכונים.
נכון, ללקוח הבודד והפשוט לא יימחקו את הסכום ואפילו הוא צנוע עשרות מונים כי הבנקים לא נכנסים לחקירות יכולת ולבחינת כידאיות של מחיקת חובות ולא אחת הם פוגעים הן בעצמם והן בעסקים, או במשקי בית וגם גורמים נזק למשק הלאומי.
אל נקריב את דנקנר על מזבח הכעס והתסכול. את הכעס והתסכול צריך לתעל לכיוונים חיוביים יותר.
מקרה דנקנר לפי מודל המשכנתא
נניח שמשפחה רוכשת דירה ונזקקת למשכנתא. הבנק שמח להעניק את המשכנתה כי תפקידו להלוות ולהרוויח את הריבית והוא מקבל ביטחונות בדרך של שעבוד הדירה. הכול מתנהל למישרין. בני הזוג משתכרים יפה והנה שוד ושבר, המפרנס הראשי פוטר ולמשפחה אין מספיק הכנסות לשלם את המשכנתה החודשית ונכנס לסחרור של פיגורים.
מבחינת הבנק המלווה ישנה הפרת חוזה והבנק פועל בנוקשות. פונה לעורכי דין ומתחיל הליך של אכיפה. לעיתים מגיעים להסדר ולעיתים הבנק מפנה את בעלי הדירה. מוכר אותה כדי לכסות את החוב. האינטרס שלו הינו לכסות את ההלוואה ומכירת הדירה לעיתים אינה אופטימאלית, שכן עורכי הדין מעוניינים בגביית החוב לבנק. למשל אם במכירה חופשית ניתן למכור את הדירה במיליון ש"ח והחוב לבנק הינו 400 אלף ש"ח ולחייב יש נכס ששווה לו בגובה הפרש בין מחיר הדירה בשוק לבין החוב לבנק. זאת אומרת יש לו רכוש נטו השווה 600 אלף ש"ח. לא מן הנמנע שהדירה תימכר ב-700 אלף ש"ח. הבנק מרוצה כי גבה את כול חובו. הלקוח יוצא קרח כי ההון העצמי שלו נשחק ב-300 אלף והוא יכול להיות ברחוב עם נתוני פתיחה גרועים ביותר.
המשבר האישי מטריד פחות את הבנק. אפשר היה לפרוס את החוב. ניתן לאפשר לבעל הדירה למכור את הדירה בתנאים טובים יותר ולא בחיפזון ולא ע"י עורך דין המשמש ככונס. אפשר לוותר, אולי, על חלק מהחוב ולאפשר למשפחה להתאושש ואפשר שלמשפחה תהיה הכנסה נוספת. הבנקים לא עושים זאת בשל חשש מתקדים והשפעות רוחב ולעיתים בשל אטימות וחוסר רצון לקבל אחריות ולקבל החלטות שבדיעבד יתבהרו כשגויות.
הבעיה של דנקנר אינה בעיה של משכנתא. היא גדולה לאין שיעור. ואף על-פי כן, דנקנר ראוי לעזרה. לא רק למענו גם למעננו. העליהום עליו מיותר ומזיק. בעיני זה כמו לרקוד על הדם של אדם מוכשר ואמיץ וערכי שעושה מאמצים עילאיים להציל את העסקים שלו, שהם חלק מהעושר הלאומי וחלק מהחוסן הכלכלי של מדינת ישראל.
מדוע דנקנר נקלע למציאות המשברית הזו? והיכן הכסף?
דנקנר רכש והפך להיות בעל שליטה בחברות שהיו ל"פרות מזומנים". למשל, "
סלקום" ושופרסל. חברות אלה היו אמורות לייצר לו דיבידנדים שהיו מאפשרים לו לפרוע את החוב לבנק לאומי ואפשר גם לבנקים נוספים. הכול היה ורוד. עד שהגיע המשבר הכלכלי והחברתי.
רווחיותן של חברות אלה נשחקה ובצדק. ההתקוממות האזרחית שהתרחשה בשנה האחרונה בזכותם של אזרחים מן השורה, כמו:
דפני ליף, שמולי ואיש הקוטג' מבני ברק ומיליון ישראלים שיצאו להפגין בירושלים ובתל אביב [גם אני!] שינו משהו במציאות הכלכלית. הפגיעה המתמשכת ותחושת אי הצדק ואי השיוויון התעצמה. היא גרמה לתהליכים מבורכים בחברה ובמשק הלאומי. השפעותיה של המהפכה החברתית הגיעה לכנסת בדרך דמוקרטית. הרגישות החברתית קיבלה את משקלה הראוי. ההיבט הכלכלי שלה השפיע גם על החלשת הקרטלים וזה מבורך כי זה מקטין ריכוזיות ומגביר תחרותיות. מהפכת כחלון בתקשורת הוזילה למשקי בית רבים את עלויותיהם לתקשורת. התחרות ומחאת הקוטג' שחקה את הרווחיות של "פרות המזומנים" השמנות שהפכו להיות "פרות רזות" יותר. כלומר הרווח העודף של דנקנר ודומיו הגיע אלינו האזרחים. הגיע למשקי הבית.
כלכלה זה לא רק צמיחה והצלחות. כלכלה זה גם כישלונות.
כלכלה זו אינו רק הצלחה בטוחה. ניהול כלי ועסקי הוא לא פשוט. העיקרון המנחה בכלכלה שיש מעין שיווי משקל כלכלי, כלומר התנהלות יציבה, עד שמגיע הזעזוע שמשנה את שיווי המשקל, מסיט אותו, מסחרר אותו, מנסיק אותו, מדרדר אותו וכו' ועד שהוא מתייצב בנקודה מסויימת ומתנהל למישרין עד הזעזוע הבא.
הדבר דומה בעיני למציאות שבה מתחוללות רעידות אדמה. לעיתים קלות ולעיתים חריגות וקיצוניות. יש רעשי רקע ויש גלים ועם כול מצב כזה צריך להתמודד. אפשר להמשיל זאת גם לניווט אוניה בים. לעיתים הכול נינוח כי מפליגים בים שקט. לעיתים יש סערות בדרגות שונות, לעיתים יש צונאמי שמטביע הכול. יכולים להיות שודדי ים מבחוץ ויכולה להיות תקלה באוניה ושריפה והשבתת מנועים ומרד של ימאים וטירוף של קברניט ורשלנות של מנהל ואפילו תקלה במצפן.
ובכלכלה העולמית התרחשה סערה גדולה. במספר מקומות היה צונמי ובמקומות אחרים הייתה סערה. למזלנו [ולא רק בגלל המזל] הסערות שפקדו את המשק היו צנועות ומתונות בהשוואה ליוון, ספרד ואיסלנד ואפילו ארצות הברית. זה לא הושג במקרה.
משברים עסקיים יכולים להתרחש בשל סיבות רבות, כמו: העדר כושר החזר עקב מינוף גבוה, שפל כלכלי, אינפלציה מואצת, דפלציה, סטגפלציה, שחיקת רווחיות עקב שעיר מטבע, שכר גבוה, מונופוליזציית יתר, גירעון ממשלתי, שחיתות, סיאוב, מעילות (ראה בנק למסחר).
כלומר רמת הסיכונים גבוהה ולא אחת מתקיים אלמנט של גיבוי וסיוע הדדי בין הגופים הכלכליים השונים. הבנק הוא גורם מרכזי בכול פעילות עסקית. הוא מלווה כדי להרוויח ומסתכן באי החזרת הכסף. הוא הופך להיות גורם מרכזי בהתנהלות היום יומית. הוא מעין שותף סמוי אבל מאוד מוחשי. הוא מממן השקעות, הוא מתווך ומגשר ומספק חמצן וגם יכול לקחת אותו בחזרה ולפרק את הכול. לכן, לבנקים יש אחריות רבה לא רק כלפי עצמם, אלא גם כלפי עסקים וכלפי המשק.
משברים שהיו והצלות שהתרחשו
ככלכלן במיגזר הציבורי וגם העסקי חוויתי וגם הייתי עד וגם שותף לתוכניות הבראה ושיקום של גופים שונים, לרבות של מדינת ישראל.
נער הייתי וגם זקנתי.
אחד המשברים החמורים ביותר שהתרחשו במדינת ישראל היה בשנות השמונים. המשק הלאומי נקלע למשבר חמור של אינפלציה הרסנית שסיכנה את הכול. אפילו את הדמוקרטיה. ההבראה הושגה במחיר כבד שבו נדרש גם הציבור לשאת. במהלך שנת השמונים התרחשו, כחלק מאותה מציאות קשה, שורה של משברים וקריסות עסקיות שזכו לסיוע מיוחד, באופן שיכול להזכיר את מקרה דנקנר.
הצלת הבנקים - עבדתי באגף התקציבים במשרד האוצר באותה עת, כאשר התחולל משבר המניות הבנקאיות. הבורסה נסגרה, אי הוודאות הייתה עצומה והחלו כול מיני רעשי רקע. אחד מרעשי הרקע היה בתחום אחריותי וניגשתי לממונה על התקציבים, יעקב גדיש ז"ל לעידכון ולקבלת הנחיות. ויעקב גדיש ישב ובכה. הוא ידע אל נכון להעריך את הנזק ואת עוצמת המשבר והסכנות והאובדן שנשקפו למדינה.
יעקב גדיש, הנער שחווה את השואה, איבד את משפחתו, שחצה את אירופה כדי להגיע לארץ ישראל, נלחם בשורות צה"ל בתל מוטילה, למשל - בכה כמו ילד קטן שאיבד דבר יקר. יעקב גדיש ז"ל הקים עסקים לתפארת בקיבוצו - יבנה וקרא באופן מפוכח את מפת הבועה הפיננסית וביקש להקים רשת ביטחון ורשת הצלה למערכת הבנקאית ולא הצליח כי לא הספיק לממש את התוכנית והצונמי שטף את המשק. זו הייתה תחושת הכישלון האישי למשבר שהוא בא לרפא ולא הביא את התרופה.
ומדינת ישראל נחלצה להציל את הבנקים וגם את המשקיעים במניות הבנקים. לא שאלו אותנו כאזרחים. אבל היו צריכים להציל מערכת מרכזית וחשובה בכול כלכלה מודרנית ומתקדמת. ההשקעה הייתה אדירה והסתכמה במיליארדי דולרים.
בחשבון כלכלי, זה היה בלתי נמנע. המשבר היה למשבר מכונן שבעקבותיו: הבנקים התחסנו, מנהלים הורחקו, בעלי השליטה העיקריים הפסידו את שליטתם, בעלי המניות נחלצו והמדינה רכשה חלק מהמניות והפכה לבעלת שליטה בבנקים שכשלו ובהמשך מכרה אותם לגורמים פרטיים. במהלך הזה הממשלה לא רק הצילה את הבנקים. היא בוודאי סייעה למשקי בית רבים שלא לאבד את הונם. הרגולציה והפיקוח על המערכת הבנקאית השתכללה והבנקים מייצרים ערך למשק ומייצרים רווחים ומשלמים מיסים ועדיין צריכים להתייעל וגם לגלות רגישות חברתית והכי חשוב יש להם תפקיד מרכזי בהתנהלות של המשק.
משבר נוסף היה משבר קונצרן כור. אימפריה כלכלית אדירה שנבנתה ע"י חברת העובדים קרסה. בני גאון ועמיתיו נחלצו להצילה. הסכנה בקריסת כור לא הייתה רק פיננסית. היו לה השלכות חברתיות של פיטורי עשרות אלפי עובדים, של הפסד אדיר לבנקים של הלוואות שלא ייפרעו, השלכות על מערכות הייצור והייצוא והייבוא.
בקיצור, גלי ההדף, או רעשי הרקע הנלווים שהיו נגרמים למשק ולחברה, אילו קונצרן כור היה קורס, יכלו להיות חמורים ביותר. וכור ניצלה בזכות ממשלת ישראל שהזרימה כסף, בזכות
בנק הפועלים ובזכות מנהיגות וניהול מקצועי של בני גאון ז"ל וחבורת מנהלים שעבדו לצדו.
וכור החזקה ייצרה מקומות תעסוקה והוסיפה ערך כלכלי למשק ותורמת לכלכלה ולרווחה ולחברה בישראל. ובשביל לתמוך ולהציל את כור נדרשה קבלת החלטות אמיצה של קברניטים במערכת הבנקאית ובמשרד האוצר.
בני גאון חיבר ספר שתיאר את הסאגה של הצלת כור תחת הכותרת: "המעז מנצח! והוא ניצח ולא רק הוא. גם אנחנו.
יש לי סנטימנט לנוחי דנקנר
אני אזרח פשוט. אני נמנה על מעמד הביניים ויודע להעריך אל נכון את המציאות הקשה שחלקים מהאוכלוסיה נמצאת בה. אמירות של נראה אם הבנק יימחק לגב' ישראלי מגדרה, או מירוחם חוב של עשרות אלפי שקלים? אינן רלוונטיות לשיח הציבורי. הנתון הרלוונטי הוא אם הצלת דנקנר טובה לבנק וטובה למשק הלאומי ולדעתי התשובה היא חיובית בשני המצבים.
ובכול זאת יש לי סנטימנט לנוחי דנקנר ואפרט:
- הקשר היחיד אליו הוא שאני קורא עליו בעיתון וראיתי אותו בטלוויזיה. מעולם לא ראיתיו בעין. וגם יכולתי לבקר אותו במספר מקרים. אבל הוא לא רץ ל"הסתפר". עשה מאמצים עילאיים להחזיר ולפרוע הלוואות ומכר שורה של חברות כדי לממן פירעון התחייבויותיו והוכיח כי הוא מנהל שיודע מלאכתו ותמיד הישיר מבט אל המציאות הקשה.
- אני יודע, גם מהתנסות אישית, מה המשמעות של התמודדות עם משברים מהסוג הזה. לילותיו טרופים, מחשבותיו ומעייניו מגוייסים למאמץ ההיחלצות וההישרדות. יש שעומדים לצדו בשעתו הקשה ויש המרחיקים עצמם ממנו. הוא כבר שילם ביוקר על מחיר הטעויות שחלקן לא היו צפויות ונבעו מהשפעות חיצוניות, גלובליות ומקומיות. כך שלא בהכרח הוא אשם בהן, אבל הוא אחראי להן. מבחינתי, אדם שהצליח בכישרון רב להקים אימפריה כלכלית הוא נכס למשק הלאומי. הוא גם ידע להפיק לקחים לעתיד.
בעבר היה מהנדס בכיר בחברת IBM ששגה והסב לחברה נזק כבד. כאשר באו אל מנכ"ל IBM שהיה גם המייסד והבעלים של החברה [ווטסון] בשאלה. האם אתה מתכונן לפטר את המהנדס? השיב להם - מה פתאום? אחרי שהשקעתי בו, בשכר הלימוד, חצי מיליון דולר, אוותר עליו. ודנקנר הוא בבחינת אותו מהנדס שלמד והפנים ועושה מאמצים עילאיים להציל את מפעל חייו.
- דנקנר הוא יזם. הוא מנהיג כלכלי. הוא רכש חברות והשביח אותן וייצר ערך לבעלי המניות וגם לווה ופרע חלק ניכר מחובותיו. הוא גם שילם מיסים. מפעליו סיפקו ומספקים תעסוקה לרבים. הוא לבטח השקיע במיזמים חדשים. חובה עלינו גם להכיר בחשיבות נוכחותם של יזמים הנכונים לקחת סיכונים ולפתח עסקים שבסופו של דבר תורמים למשק הלאומי והכישלונות הם תמיד חלק מהסיפור. אם לא יהיו יזמויות לא יהיו כישלונות וגם לא יהיו מקומות תעסוקה וגם לא מיסים.
- חלק מתוכנית ההבראה ההסדר כולל כניסת בעל הון יהודי מארגנטינה. הוא אמור להשקיע עשרות מיליוני דולרים. זה כשלעצמו מבורך. העליהום לא יעודד משקיעים פוטנציאליים להשקיע בישראל. לכן, כאשר משקיע חיצוני מוכן לקחת סיכון, אנו צריכים להוקיר אותו על כך.
- דנקנר גם הוכיח עצמו כאדם חברתי שהפנה חלק ממשאביו לעיירות הפיתוח וליישובי הפריפריה. הוא הוכיח כי בשעות קשות, כמו מלחמת לבנון השנייה, יש לו לב רחב ונדיב. בסופו של דבר הצלחותיו האישיות הן הצלחות של המדינה ושל המשק. כאשר מתמודד באולימפיאדה זוכה בזהב הלב שלנו מתרחב. כאשר מדען ישראלי זוכה בפרס נובל אנו חשים גאווה, כאילו הפרס הוא גם שלנו. לכן, בסופו של דבר אם יש סיכוי סביר שההסדר יצליח ובמקום שכול החוב ירד לטמיון, חלק ממנו ייפרע וגם דנקנר יוכל להציל את מפעל חייו ולקיים את העסקים בהצלחה. הרי אם בנק לאומי יימחק את כול חובותיו, אזי הבנק ירשום את ההפסד כהוצאה והמדינה תפסיד מיסים ובפועל הציבור יפסיד. לכן במקום לבחור באופציה: Loose Loose נאמץ את האופציה של Win - Win . זה אפשרי.
- יש לזכור שדנקנר נקלע למשבר בגלל שהכסף שחסר לו נמצא אצלנו האזרחים בדרך של הוזלת עלויות בתקשורת וברשתות שכאמור שחקו את רווחיו והחלישו את יכולת ההחזר שלו. לכן, מותר לנו להיות קצת נדיבים וסלחנים. לא. אני לא מציע לחזור לכללים הישנים שבהן "נעשקנו" ע"י גופים חזקים שנחלשו. אבל, אנו צריכים לגלות את אותה ערבות הדדית ואפשר שהסיוע לדנקנר והחילוץ שלו ייצור דרך חדשה ומסלול חדש לטפל במצוקות ובקשיים של אחרים, גם ברמה ובדרג של משלמי משכנתה ועסקים קטנים ובינוניים.
- לדירקטוריון בנק לאומי - יש לכם חבל ביד. תנו לדנקנר חבל הצלה. אל תכרכו אותו סביב צווארו. זו החלטה לאמיצים.
ואני עצמי מייחל לכך שדנקנר ייחלץ מהמשבר.
