היה וכמדי שנה באוקטובר, והפעם במסגרת הפסטיבל במלאות "40 שנה למלחמת יום-כיפור", נשמע ונקרא על ה"קונספציה", כישלון אגף המודיעין, צביקה זמיר, אלי זעירא ואשרף מרואן, סימן הוא כי למרות 2569 הרוגים ו-7251 פצועים, לא הבין העם בישראל, וממילא לא עמד על סיבות האמת - לכאוס שהתחולל במלחמה ההיא ב-1973.
לכאורה, מחיר העתק ששילמה ישראל בדם ודמים היה אמור להניע הפקת לקחים מסיבית ועניינית. אלא שמעשה שטן גרם לכך שאותם כשלים חזרו והיכו במלחמות שבאו אחריה. לכן אין מנוס מהצבעה על ההתייחסות הלאומית, ובמיוחד ל"מבחן התוצאה", המצוי אצלנו כראש וכעיקר בחקר המלחמות, כאחראים בקביעות לשיבוש תחקירי המלחמה וכתוואי שגוי להפקת לקחיה.
על פני הדברים, ועוד בטרם חריצת דין על הדבקות במבחן התוצאה האווילי, נדגיש כי לא רוע לב או תחמון "כחול לבן" הביאו את הפגע הרע למעמד על. יתירה מזו, נראה כי לפגע הרע הזה יש שורשים היסטוריים. בגלות, בעיירות מזרח אירופה, התגבש תחילה המבחן כבקרת נזקים לאחר פוגרום. המשכו בתפיסות עולם שנוצרו במחתרות, שבהן קודשו האמצעים בזכות המטרה, ואילו עיצובו הסופי בא לאחר נס הניצחון במלחמת העצמאות - בקיבועו כהליך בלעדי לבחינת תפקודו של הממסד במלחמה. זאת, תוך התמקדות אך ורק בתוצאה, כלומר במעטפת האירוע, מבלי להתייחס לסיבות שהביאו לה, תוך הפיכתה מסד בלעדי להפקת לקחים.
רומן מרתק
ההישרדות היוותה מכנה משותף. כמו אבותינו לאחר פוגרום, גם קברניטי ישראל החדשה לאחר מלחמה, לאחר שנשמו ואימתו את היותם בחיים, לא עמדו על חובתם כהנהגה במדינה ריבונית וממילא גם לא מימשו אותה - להפעיל מערכת של ביקורת ובקרה, בשגרה ובמלחמה, על-מנת להיערך בהתאם ללקחיה.
כך פעלו מנהיגינו אחרי מלחמת העצמאות, מאוחר יותר התעלמו מלקחי "מבצע קדש", ובהתאם לתת-התרבות שאימצו - דחו בקש את הפקת הלקחים של "מלחמת ששת הימים". לכאורה, בימים ההם אפשר היה להתייחס להפקרות זו בסלחנות, משום הנצחונות שהושגו במלחמות. אלה שימשו אסמכתא למקצוענותם הצבאית ולעמידותה של תורת הקרב והנחלתה כהלכה.
אלא שתורת המלחמה המקובלת בעולם מבטלת לחלוטין את הנימוק של "ניצחון". משום שתורה זו מלמדת כי האחיזה בתוצאת מלחמה שהסתיימה, ללא חקר ואימות של הסיבות להשגתה, מבטיחה כי סיבות אלו יחזרו ויישנו. ואם אלו לא הוכרו וגם סומנו כהלכה, סביר כי תופענה בהפתעה תוך גרימת נזק כפול ומכופל.
בדיוק כך אפוא נפלה עלינו מאֵרת מלחמת יום-כיפור. משזו הסתיימה, ועל-אף נזקיה, התמידה ההנהגה הלאומית לאחוז במבחן התוצאה המעוור וחסר התועלת, וחכמינו שִידרגו אותו לרומן מרתק, הכולל תככים בצמרת, הדחות, השקעות עתק ועלילות ריגול.
ה"רומן" צף ועולה לשיח הציבורי אחת לשנה בחודש אוקטובר בתיאור שתי הסיבות, כביכול, לכאוס שהתחולל במלחמת יום כיפור. האחת, שלכאורה יצרה את ההפתעה, מנומקת ב"קונספציה", והשנייה, כמסד להפתעה, היא הכישלון של מערך המודיעין.
למרות שאין חולק על תקפותן של ה"סיבות", הרי שעל-פי קריטריונים ונורמות הנגזרות מתורת המלחמה, ונוכח ההתרחשויות במערכה הזו, ניתן לקבוע כי מפתיחת המלחמה ועד סופה, לא השפיעו "הקונספציה" והלחש-בחש של אמ"ן ולא כלום על התפקוד התת-מקצועי שהפגין צה"ל בשדות הקרב.
אומנם "הקונספציה", כהנחת יסוד אסטרטגית, גרסה כי מלחמה להכרעתה של ישראל לא תתרחש בטווח העכשווי. לכאורה, ניתן היה לראות הנחה זו כהערכה לגיטימית, ובלבד שבהנהגה היו נותנים מעט את הדעת להכשרת הכוחות בהתאם ל"כוונות וליכולת של האויב" - לכוונות מעת קביעתן, וליכולת של האוייב לממשן. זאת, בתנאי שהיו מבינים נכונה את המשמעות של העומק האסטרטגי שנרכש ב"מלחמת ששת הימים" שאיפשר לראשונה להימנע מגיוס כל המערך הלוחם נוכח הסתברות של מלחמה, ואימוץ של אסטרטגיית ההגנה המוכרת בתורת הקרב של צה"ל כ"נסיגה והשהייה". באמצעותה ועל בסיס הכוח הסדיר, יגויסו כוחות המילואים - כמסד איתן להשגת ההכרעה.
אלא שללא התחשבות בשינוי האסטרטגי שהתהווה במדינה עקב הרחבת הגבולות, והעתיקו את האסטרטגיה המוצדקת של טרום מלחמת ששת-הימים לקווי ההגנה בתעלת סואץ, בבקעת הירדן וברמת הגולן. כתוצאה מכך חייבו את עצמם לגייס את מלוא העוצמה, בהתאמה לגחמות האוייב. ואכן, כששה חודשים קודם למלחמה, נדרש המטכ"ל לגייס כוחות מילואים (כוננות "כחול לבן" אפריל 73,) אלא שגם הפעם, ולמרות קריסת הקונספציה, הסתתרה מתודעתם סוגיית (אי) המוכנות ו(אי) המיומנות של הגייסות, שהתקבלו בעיניהם כמובנות מאליהן.
צה"ל הוא שהפתיע
האומנם הפתעת האויב אכן נבעה מכשל מערך המודיעין, ומה לזה ולכאוס שהתחולל?
אין חולק על האפקט שנוצר ממתקפת האויב, שהצליחה להוציא את צה"ל משיווי משקל בימי הלחימה הראשונים. אלא שניתן היה לצפות מנכבדי העם, ובעיקר מהציבור שלחם בחולות סיני ובגבעות הרמה - לאתר נכונה את הגורם האמיתי להפתעה. שכן האוייב לא הפתיע. לאור היום המחיש האויב המצרי את הכנותיו ואת יכולתו לצלוח את התעלה, במקביל לתרגולות של האויב הסורי לתקיפה ברמת הגולן. ואם בזה לא היה די, באה הצהרתו קבל עם ועולם של נשיא מצרים (אנואר סאדאת ) על כוונתו לפתוח במלחמה מוגבלת תוך שנה - במטרה להפשיר את הקיפאון המדיני.
כלומר, מול עיניהם של מקבלי ההחלטות בישראל בדרג המדיני ובדרג הצבאי, חשף האויב בבהירות ובבולטות את כוונותיו (למלחמה מוגבלת) ואת יכולתו.
על כן, היה עלינו, אז כמו היום, להבחין בין הערכות המודיעין לפרוץ המלחמה, לבין הידיעות על הכוונות והיכולת של האויב שאותן סיפק אמ"ן בשלמות ובפירוט בטרם המלחמה. והראייה: בטרם קרב היו בידי צה"ל כלל הנתונים באשר לכוונות וליכולת של האויב. אלה חייבו להיערך בהתאם, ובכלל זה לתכנן פקודות ולהוריד פקודות, לבצע תרגילים ומשחקי מלחמה ולבצע סיורי מפקדים להכרת השטח המתוכנן למלחמה.
אך בניגוד למתחייב, מיום כיבוש סיני ב-1967 ועד פרוץ המלחמה, לא תוכננה ולו תוכנית הגנה אחת, וממילא לא הורדה כזו לכוחות כפקודה, לא בוצעו תרגילי הגנה, ונמנעו סיורי מפקדים. כלומר, ניתן לקבוע כי מפקדיו הבכירים של צה"ל שכחו להתכונן להגנה. ממש כך. מה שמצדיק את הקביעה כי לא האויב אלא צה"ל היה המפתיע והמופתע מידי עצמו - משנוכח כי שכח להתכונן כנדרש מצבא מיומן, להגן על שטחים שבשליטתו ובאחריותו.
יתרה מכך. אין ולו שמץ של ספק כי מכה מקדימה הייתה משנה לחלוטין את מצבו העגום של צה"ל בפרוץ המלחמה. אלא שחוסר בקיאות בהעדר מוכנותם של הגייסות, וממילא בממדי השחיקה הצפויים, נסתרו מעיני המטכ"ל, וזה גם מה שמנע ממתן אישור לצה"ל, באמצעות חיל האוויר, לתקוף ראשונה.
אומנם אגף המודיעין, שהיה אחראי לשקלול מוכנותו של צה"ל למלחמה, היה ראוי למלקות. אלא שכידוע, אמצעי אגף-המודיעין מוכוונים לאויב, מה שמנע ממנו, כמו משאר אגפי המטכ"ל, להעריך כי כבר בפרוץ המלחמה יצא הפיקוד הבכיר משיווי משקל. הוא גם הוסיף שמן למדורה בכך שפירק את האוגדות הקבועות והרכיבן מכל הבא ליד, וגם קרקע את חיל האוויר ב-30 השעות הראשונות והקריטיות במלחמה. יתר על כן, לאחר ניתוח הקרבות עצמם, ברי כי הללו לא הושפעו מהערכת המוסד לשעת המתקפה או ממידת מיומנותו של אשרף מרואן או מן הניחוש השגוי של אמ"ן. עלינו להכיר באפסות השפעתם.
אין קשר בין ה"קונספציה" ונבואת השוטים של אמ"ן ובין הניהול המרושל של מכלול הקרבות במטכ"ל ובפיקוד המרחבי, כמו למשל החובבנות שהמחישה אוגדה 162 בהתקפת הנגד "הצה"לית" ב-8 באוקטובר 1973, או כמו ההחלטה האומללה להוריד את אוגדת שרון דרומה, תוך ויתור על שטחי מפתח בגזרה המרכזית. לא כל שכן אין לכשל המודיעין קשר לנוהל קרב משובש כל כך שהביא לקטילתם של לוחמי הצנחנים ב"חווה הסינית", או לאובדן השליטה בקרב שהתחולל בכיבוש העיר סואץ. וזוהי רק רשימה חלקית.
מיום שהוסיף האדם את הנבוט על האבן, הוא יצר את הקרב המשולב - מבוא עתידי למורכבות שד-הקרב העכשווי, ולאתגר ההפעלה של מכלול מערכות-משנה בתיאום. זוהי תכלית קיומם של מגוון מערכות הלחימה והתמך המאפשר להם, באמצעות שילובם במינון במקום ובזמן הנכונים, למצות את המיטב מן הפוטנציאל הייחודי ולהופכו למכפיל כוח.
התנאי להשגת המיומנות נמצא במערכות הפיקוד והשליטה. הן אחראיות לבניין הכוחות, להכשרות יסוד (חייליות), ולהקניית הכשירות המבצעית של תפקוד היחידות במשולב. זאת, בנוסף לאחריותן של מפקדי מערכות אלו להקנות לעצמם ולכוחות מיומנות בתכנון מקדים, ביישום תוכניות, ובקיומם של נוהלי קרב - באמצעות תרגילים, משחקי מלחמה, וכדומה.
בדיקת תפקודו של צה"ל במלחמת יום-כיפור בהתאם לפרמטרים אלה מאפשרת לקבוע כי זולת הכשרות יסוד של החילות והזרועות (כשלעצמם מהטובים שבצבאות העולם) - כשל המטכ"ל בכל פרמטר בשלב ההכנות שבשגרה, כמו שנכשל בהפעלת הכוח הצבאי במלחמת יום-כיפור.
היו אלה אותם כשלים שאיפיינו את המלחמות שקדמו לה, כמו מבצע קדש ומלחמת ששת הימים, ואת אלו שבאו אחריה כמו של"ג ולבנון השנייה, ודווקא אלה היותר מהותיים, כמו: כשל בשילוב הבין-זרועי, כשל בשילוב הבין-חילי, העדר מודיעין-שדה בכמות, באיכות ובזמן, כשל תמידי של מערכות התמך הלוגיסטיות, ירי דו-צדדי של כוחותינו, וקטיעת הלחימה לעת ערב וחידושה ביום שלמחרת.
כל אלה כמכלול מהווים עדות לקיום פורמלי של מערכות הלחימה, אפילו מעולות כשלעצמן, אך לעומת זאת לחסר מיומנות בשילובם כצבא מאוחד ומיומן. יש לנו חילות וזרועות, המצוידים בנשק בכמות מספקת ובאיכות גבוהה, וככאלה הן גם מפיקות לקחים (חייליים, אך נקודתיים) במיטב.
אלא שבהעדרם של ידע ומיומנות בשילובם כהלכה, אין לראותם כצבא של ממש.
התובנה הלאומית לסיבות הכאוס במלחמת יום-כיפור התקבלה בציבור משום שהיא מתאימה ככפפה להוויה הלאומית, המושתתת על "מבחן התוצאה" שכולו חיפוף ואלתור. לכן אין לבוא חשבון עם איש לעצם הדבקות בפרשנות השגויה, זולת עם קברניטי הביטחון לדורותיהם, שלא נתנו את דעתם לחקר ענייני של המלחמה ההיא ולהפקת לקחיה. עצם הישנות המכשלות לא רק משמיטה את הבסיס להחלטותיהם, אלא מאפשרת את השרשת הכשלים. מצב זה עלול להביא להיווצרותו של סיכון אסטרטגי, מזיק אף יותר מזה שהיכה בנו במלחמת יום-כיפור.
