בנציון נתניהו: הוגה, סופר, אקטיביסט <br>

שיחותינו התמקדו בתקופה שמיד אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939. באותו זמן היה בנציון בירושלים, ושימש עורך של "הספרייה הציונית" - סדרת ספרים וכתבים של אבות הציונות או אודותיהם. לפני כן הוא ערך את עיתון המפלגה הרוויזיוניסטית "הירדן". בסתיו 1939 הוא קלט, מהר יותר מאחרים, כי חל שינוי במוקדי הכוח של העולם, וכי על הציונות לשנות את האסטרטגיה שלה בהתאם. הוא נסע ללונדון וסייע לשכנע את ז'בוטינסקי להעביר את הפעילות לארצות-הברית ולמקד אותה בוושינגטון. באביב 1940 הגיע ז'בוטינסקי לאמריקה עם כמה מאנשיו. שבועיים אחר-כך הגיע לשם בנציון.

המטרה הכוללת של הקמפיין המדיני של המשלת הרוויזיוניסטית בארה"ב הייתה להביא להקמתה של מדינה יהודית. הצעד הראשון היה הקמה של צבא יהודי עצמאי. אלא שהיה זה במובנים מסוימים העיתוי הגרוע ביותר לנסות לשכנע אמריקנים לתמוך בצבא של גורם זר. הגרמנים זה עתה כבשו את דנמרק ואת נורווגיה ועמדו לפלוש לצרפת, בלגיה והולנד. בארה"ב הבדלנות הייתה בשיאה.

אך למרות זאת בנציון, שהפך להיות הכוח המניע של מסע התעמולה הזה, ידע כי אם ניתן יהיה להסביר לאמריקנים עד כמה יועיל צבא יהודי לקידום האינטרסים של ארה"ב, מבלי לגרור אותה למלחמה, הם יכירו בחשיבותו. שוב: אינטרסים. צבא יהודי לא יערב אזרחים אמריקניים; הוא יורכב מיהודים מארץ ישראל ופליטים יהודיים מאירופה; הוא לא יחייב את ארה"ב בשום צורה שהיא, והוא פשוט יאפשר לכוח נוסף להילחם בהיטלר.

כפי שהסביר לי בנציון, הוויכוח הציבורי באמריקה ב-1940 ו-1941 בעניין הקמתו של צבא יהודי היה למעשה מאבק בין הציונים הרוויזיוניסטים ובין הבריטים על ליבם ותודעתם של האמריקנים. הרוויזיוניסטים והבריטים הבינו היטב אלה את כוונותיהם של אלה. הבריטים חששו כי אם יקום צבא יהודי, הוא בסופו של דבר עלול לשמש לסילוקם מארץ ישראל. ואילו תומכיו של ז'בוטינסקי גם הן קיוו וציפו שצבאם היהודי יהפוך גרעין לכוחות המזויינים של מדינה יהודית. אך כל זה היה לגמרי תיאורטי, עניין הנוגע למה שיקרה העתיד הלא קרוב. הקרב האמיתי שהתנהל ב-1940 וב-1941 מעל עמודי הדעות של העיתונים ובוויכוחים בקונגרס נסב סביב אינטרסים, ולבריטים היה זה קרב קשה.

בנציון וחבריו הצליחו לגייס מספר מרשים של תומכים לרעיון הצבא שלהם - חברי קונגרס הן רפובליקניים והן דמוקרטיים, אינטלקטואלים בולטים, סופרים, אמנים ואישי ציבור אחרים. הם רכשו את תמיכתם בשל סיבה אחת פשוטה: היה להם נימוק משכנע שדיבר אל האינטרסים של אמריקה והוא, כי הקמתו של צבא יהודי ישמש לה אמצעי לסייע לבריטים במלחמתם נגד היטלר, מבלי שארה"ב תיאלץ להתערב בה פיזית בעצמה. אחרי פרל הרבור הנימוק למען צבא יהודי היה אף חזק יותר: צבא יהודי ישתתף במאמץ המלחמתי ויקל על אמריקה את הנשיאה בנטל.

לבריטים היה כמובן נימוק נגדי. הם טענו כי יצירת צבא יהודי יצית את העולם הערבי נגד בעלות הברית - הוא ידחוף את הערבים לזרועות הנאצים, מה שיביא למתקפות טרור מצד הערבים נגד צבאות בעלות-הברית במזרח התיכון. נימוק זה זכה לתמיכתו של ממשל רוזוולט ששב וחזר עליו. אך בהדרגה, כבר אי-אפשר היה לתמוך בנימוק זה, היות שהערבים כבר ממילא תמכו בנאצים. המרד הפרו-נאצי שפרץ בעירק, שיתוף הפעולה עם הנאצים מצד המופתי של ירושלים, התגברות הלכי-הרוח הפרו-נאציים במצרים - היוו הוכחה חיה ובלתי ניתנת להפרכה שנתניהו והציונים הרוויזיוניסטים צדקו.

בינתיים, הרעיון של צבא יהודי, שפעם היה "רדיקלי", אומץ על-ידי הזרם המרכזי של המנהיגות הציונית. הצירוף של הפעילות מאחורי הקלעים של מנהיגים ציוניים עם המחאה הציבורית ופעילות השדולה של תומכי ז'בוטינסקי בקונגרס, יצרו בסופו של דבר די לחץ, שממשלתו של צ'רצ'יל החליטה כי התנגדות להצעה כבר אינה משרתת אותה. בסתיו 1944 הכריזו הבריטים על הקמת הבריגדה היהודית. אנו יודעים מהתכתבותו הפרטית של צ'רצ'יל כי אחד ממניעיו העיקריים לכך היה לשים קץ למחאות הקולניות היהודיות שגרמו לבריטים כאב ראש בדעת הקהל ואיימו להפוך לכאב ראש לבעל בריתו של צ'רצ'יל, הנשיא האמריקני רוזוולט, בשנת בחירות.

בראיון שלי עמו, לא גילה בנציון מרירות ביחס לכך שהתפקיד הקריטי שמילא הקמפיין שלו למען הקמת צבא יהודי מעולם לא זכה להכרה, לא אז ולא בהמשך מצד כותבי ההיסטוריה. הוא שאב סוג של סיפוק שקט מן הידיעה כי הוא היה היוזם, וכי מאמציו הביאו גם אחרים לפעול, וכי בסופו של דבר כל התהליכים הללו נשאו את הפרי שאותו חזה ולו קיווה: הבריגדה היהודית נלחמה בהצטיינות בשדה קרב; אחר כך, לאחר השואה, רבים מחייליה הבריחו ניצולים לארץ ישראל, ורבים מהם נטלו חלק במלחמת העצמאות.

לא קל לצדד בעמדה בלתי פופולרית. הדחף האנושי הבסיסי הוא לרצות להתקבל, לזכות לשבחים ולהיות מושא אהדה. דרוש סוג מיוחד של אומץ לעמוד לבד. זו הייתה אחת התכונות החשובות של הרצל וז'בוטינסקי שאותה העריץ בנציון. נזכרתי בכך שוב בספטמבר 2010, כשמשה לוינסון עבד על סרטו הדוקומנטרי "בן-ציון" והזמין אותי להשתתף בכמה מן הסצינות שצילם בניו-יורק. פרופ' נתניהו, למרות התקרבו אז לגיל 101, היה עדיין חד ומקסים.

אחת מתחנותינו הייתה ספסל בשדרת "סנטרל פארק ווסט" מול בית הכנסת "קהילת רודף שלום". רב בית הכנסת בשנות ה-40' היה לואיס י. ניומן, שהיה הרב הרפורמי היחיד שהיה פעיל בתנועה הרוויזיוניסטית. כשז'בוטינסקי הגיע לניו-יורק ב-1940, חבריו של הרב ניומן בהנהלת בית-הכנסת - שכמו רבים בתנועה הרפורמית, היו אנטי-ציוניים - התנגדו לכך שז'בוטינסקי יבקר בבית הכנסת שלהם. ז'בוטינסקי וניומן נאלצו אפוא לשבת על ספסל מעבר לכביש, אולי אף אותו ספסל עצמו שעליו ישבנו פרופ' נתניהו ואני באותו יום.

הוא דיבר על ההתקפות שהיו מנת חלקו של ז'בוטינסקי באירופה, על הבונדיסטים שהפריעו לו ועל הציונים המרקסיסטים שכינו אותו פאשיסט. כאן הרגשתי חדות בקולו. בנציון לא היה מן הטיפוסים שהשגיחו מאוד בכבודם, אך גם אחרי שנים כה רבות, עדיין הפריע לו מאוד שהתייחסו כך לז'בוטינסקי, בין אם כשהשתיקו אותו בצעקות בוורשה ובין אם כשאילצו אותו לספוג את ההשפלה של ישיבה על ספסל בפארק מול בית כנסת שלא הותר לו לדרוך על סיפו.

מאוחר יותר עלה בדעתי שלאנשים בדורו של בנציון, ספסל קיבל משמעות שלילית מיוחדת. שנות ה-30' היו הימים של "ספסלי הגטו" - השורות האחוריות של הכיתות באוניברסיטאות בפולין שיועדו ליהודים. ההשפלה ההיא הייתה סימפטום לעליית האנטישמיות באירופה שז'בוטינסקי התריע תכופות כי תכריע את היהודים. בנציון לא היה בפולין באותה עת, אך ודאי ידע מה מתרחש.

מבחינת בנציון, גדולתם של ז'בוטינסקי ושל הרצל הייתה גם יכולתם לספוג חיצים אלה ולהמשיך להיאבק למען המטרה שבה האמינו. "מנהיג אמיתי מתעלם מעלבונות כאלה ומתמקד במה שחשוב", אמר לי נתניהו. "היה זה חלק מגדולתו של ז'בוטינסקי שהוא מעולם לא הוטרד מכך שאנשים קטני רוח ניסו לנדות אותו".

הוא גם הצביע על האירוניה הטרגית, שתוך שנים ספורות, אחרי מה שקרה באושוויץ, רבים מאלה שהתקיפו את ז'בוטינסקי הודו כי צדק בהפצרותיו למען עלייה המונית לארץ ישראל, וכי הם טעו בהתעקשותם על האסטרטגיה הבלעדית של "עוד פרה ועוד דונם".

אין כאן כמובן שום כוונה לזלזל בקורבנות שהקריבו החלוצים, שעבודתם הקשה הפריחה את הארץ דונם אחרי דונם. ובנציון מעולם לא המעיט בערכם. אך השקפתו הייתה, כפי שאישרה ההיסטוריה, כי על-מנת שהציונות תצליח, עליה לנוע בו בזמן בשלושה מסלולים: יישוב הארץ, הקמת צבא והמאבק המדיני למען השגתן של תמיכה והכרה בינלאומיות.

יתר על כן, בעיניו, יישוב הארץ ויצירת צבא תלויים בסופו של דבר בהבטחת תמיכה בינלאומית והכרה. כך, אף על-פי שחלקים ממשפחתו וממשפחת אשתו היו חלוצים בעצמם, הוא היה משוכנע כי עליו לרכז את מאמציו בחזית המדינית-דיפלומטית. וזו אומנם הייתה הזירה שבה תרם בנציון נתניהו את תרומתו הגדולה.

על כל אחד למלא תפקיד מסוים במהפכה, ותפקידו של בנציון במהפכה היהודית היה קודם כל של הוגה, אינטלקטואל, סופר ועורך. יותר מאוחר הוא עבר למלא את התפקיד של פעיל ומארגן כשנעשה המנהל המשלחת של הציונים הרוויזיוניסטים בארה"ב. יש לציין כי אחד הדברים הראשונים שעשה היה להפוך את עלון המידע המשוכפל "Zionews” (חדשות ציון) למגזין שמהר מאוד הפך, בעומקו האינטלקטואלי ובאיכות מאמריו, שווה בערכו לכל אחד מכתבי העת הרבים שפרסמו הארגונים היהודיים והציוניים באותם ימים.

נביא כאן רק דוגמה קטנה לכתיבתו ב-"Zionews". היות שזה עתה חגגנו את חג הפסח, ברצוני לצטט ממאמר המערכת של הגיליון מ-21.4.1941. יש לזכור כי מאמרי המערכת של בנציון כמעט תמיד עסקו בהתפתחויות הפוליטיות האחרונות ובחילוקי הדעות בעניין ארץ ישראל, ולא באירוע של לוח השנה היהודי דתי. המאמר שממנו אצטט היה הפעם היחידה בכל חמש שנותיו של המגזין שהוא הקדיש דברים להרהורים על חג יהודי, וכך הוא פתח:

"זה תקופות ודורות שאני מתאספים בבתינו ביום הראשון והשני של חג הפסח כדי לזכור את שחרורם של אבותינו מעבדות במצרים. אלפי שנה עברו מאז; עבדות חדשה, שנאות ורדיפות הלכו אחרינו לכל פינות תבל". כאן הוא מצטט מספר דוגמאות של רדיפות כאלו, כולל כמובן אנוסים ממוצא יהודי ש"הועלו באש האינקוויזיציה הספרדית", שאחר כך הפכו לנושא ספרו המפורסם "מקורות האינקוויזיציה".

הוא מזכיר כיצד היהודים "נעקרו (על-ידי הרומאים) מיהודה החופשית והעצמאית לחיי עבדות", "הוכו לנרצחו על-ידי הקוזקים באוקראינה", כיצד "הפוגרומיסטים הרוסיים שפכו את דמנו כמים", ו"האפנדים הערבים הכריזו מלחמת קודש עלינו", ולבסוף - כיצד "היטלר ומוסוליני החלו במצעד השמדה נגדנו".

שימו לב למילים שבחר: "השמדה". איש לא יכול היה לחזות את השואה כפי שאירעה. ז'בוטינסקי התחנן בפני יהודי אירופה "לחסל את הגלות לפני שהגלות תחסל אתכם", אך הוא לא תיאר לעצמו את מכונת ההשמדה המודרנית, את תאי הגזים ואת התנורים. גם לא בנציון. אך המילה "השמדה" נועדה להעביר את המסר כי בכוונתו של היטלר להביא לחיסול הפיזי של העם היהודי. היא שיקפה את הראייה החדה של היסטוריון כי העדר מדינה ליהודים יוביל בהכרח להשמדתם.

ועדיין, הדגיש בנציון במאמר המערכת שלו, הסבל של היהודים לעולם לא יצליח להפריד אותם מאמונתם או לכבות את תקוותיהם. הוא כתב: "דרך אוקיאנוסים של דם, דמנו, דרך אוקיאנוסים של דמעות, דמעותינו, שנואים, נרדפים, מוכים, נודדים וחסרי בית, אנו נאספים לסדר הפסח להודות לאלהים על שחרורנו ממצרים, ולהביע שוב את התקווה: 'השנה הכא - עבדי, לשנה הבאה - בני חורין'".

"זוהי תקווה גדולה", מסכם המאמר. "זוהי רוח גדולה של אומה גדולה. רק אומה בעלת שיעור קומה רוחני כשלנו יכולה להגיח מדורות של סבל שאין דומה לו כשרוחו אינה שבורה; עדיין חיה; עדיין שואפת לחירות. בשנה הבאה נהיה בני חורין".

הרבה מעבודתו של בנציון באמריקה בשנות ה-1940' הוקדשה למחשבה, כתיבה ושכנוע אישי. הוא היה ער ליכולת השכנוע האדירה שלו, והוא אומנם השיג באמצעותה תוצאות כבירות. המילה הכתובה והמדוברת הייתה כלי הנשק שלו: מאמרים, חוברות, פגישות בארבע עיניים עם חברי קונגרס ופקידי ממשל, ומודעות של עמוד שלם בעיתונות עם כותרות כמו "יש לרסק את הספר הלבן, התנאי להצלת מיליוני יהודים", ו"מר צ'רצ'יל, וותר על המנדט!".

המודעה שנשאה את הכותרת האחרונה הופיעה ב"ניו-יורק טיימס" במהלך ביקורו של צ'רצ'יל בבית הלבן במאי 1943. עוזריו של רוזוולט התלוננו בפני אחד מן המנהיגים היהודיים כי המודעה "נתקעה בגרונו של הנשיא רוזוולט". זה בדיוק מה שנתניהו רצה להשיג - לאלץ את הנשיא האמריקני להתעמת עם העובדה, שהסגר הבריטי על ארץ ישראל הוא בבחינת גזר דין מוות על מיליוני יהודים מידי הנאצים.

במכתב פרטי שכתב בנציון לעמית ב-1944, הוא פירט את הפילוסופיה שמאחורי האקטיביזם, שהיה כמובן נטוע בפילוסופיה של הרצל ושל ז'בוטינסקי והיה במידה רבה המשך דרכם:

"מילים הם האמצעי האפקטיבי ביותר של לוחמה מדינית. כל הממשלות משקיעות מיליונים במדינה זו להפצת 'מילים'...רק אנו איננו מצליחים להבין כי 'מילים' הן התחלה של הכל...מיליונים (של דולרים) יש להשקיע בתעמולת הסברה לפני שנוכל לצפות לתוצאות. מיליונים - ולא רק כמה דולרים פה ושם, כפי שעושים הציונים הישנים".

כמובן, לרוויזיוניסטים מעולם לא היו מיליונים, אך בנציון השתמש בחוכמה בכל דולר שהצליח לגייס. בחודשים שקדמו לוועידת המפלגה הרפובליקנית ב-1944, הוא ארגן מה שכינה "מסע הסברה שיטתי". הוא וחבריו נפגשו שוב ושוב עם הנשיא האמריקני לשעבר הרברט הובר, עם המושל אַלְף לַנדון שהיה מועמד המפלגה הרפובליקנית לנשיאות ב-1936; ועם חברי קונגרס משפיעים של המפלגה כמו קלייר בות' (אשתו של מו"ל המגזינים "טיים" ו"לייף").

כל זה אולי לא נשמע לנו היום חריג במיוחד, בהיותנו מורגלים לכך שהלובי הפרו-ישראלי בוושינגטון מטפח יחסים עם שתי המפלגות. אבל לא כך היו פני הדברים בשנות ה-1940'. אז, מנהיגיה הזרם המרכזי של יהדות אמריקה קשרו קשרים רק עם אלה שעמם חשו בנוח בטווח רחב של נושאי פנים - כלומר דמוקרטים ליברלים.

מבחינתם של מנהיגים יהודיים רבים, הרעיון של קשירת יחסי-ידידות עם האופוזיציה הרפובליקנית - עם מתנגדיו של נשיאם האהוב רוזוולט - היה בלתי מתקבל על הדעת. קשריהם עם רפובליקנים היו מעטים ונדירים. ואילו אצל נתניהו, היה זה אל"ף בי"ת של תבונה פוליטית. הוא הבין כי לרוזוולט לא יהיה שום מניע להתייחס לבעיותיהם של היהודים, אם יסבור כי קולותיהם מובטחים בכיסו. רק איומים ממשיים כי יהודים יצביעו לרפובליקנים יביאו את רוזוולט להתעשת ולשקול מחדש את מדיניותו הקרה כלפי הפליטים היהודיים וכלפי הציונות.

כל זה משיב אותנו לעיקרון שהדגשתי בתחילת דברי, שבנציון תמיד הדגיש בפני: אינטרסים. לרפובליקנים היה אינטרס פוליטי חזק לנסות להניא את היהודים מלהצביע בעד רוזוולט, במיוחד בהתחשב בכך שמרבית המצביעים היהודיים התגוררו במדינות בעלות כוח אלקטורלי גדול וקובע, כמו ניו-יורק. כתוצאה מכך, המפלגה הרפובליקנית שילבה ב-1944 במצעה קריאה להצלתם של יהודי אירופה וליצירת מדינה יהודית. הייתה זו הפעם הראשונה שמפלגה אמריקנית כלשהי עשתה זאת. עתה, לפתע, לדמוקרטים היה אינטרס פוליטי חזק לאמץ קו ציוני משל עצמם, וכך אומנם עשו.

תמיכה בציונות, ואחר כך בישראל, הפכה מאותו רגע חלק בלתי נפרד, רשמי אפשר לומר, מן התרבות הפוליטית של אמריקה. מאז ואילך, כל ועידה של מפלגה, בין הרפובליקנית ובין הדמוקרטית, אימצה את הקו של תמיכה בישראל. פחות מזה הפך לעמדה שאינה באה בחשבון. כולנו זוכרים מה קרה בוועידה של הדמוקרטים ב-2012, כשנציגים אחדים שלה ניסו למחוק את ההתייחסות לירושלים מן המצע, ומנהיגות המפלגה מיד מיהרה להשיב אותה.

אחד הביטויים הדרמטיים ביותר של התמיכה הדו-מפלגתית, שבנציון נתניהו סייע ביצירתה, היה כמובן דמוקרטים ורפובליקניים כאחד עמדו 29 פעמים ומחאו כפיים לבנו, ראש הממשלה בנימין נתניהו, כאשר נשא דברים בפני הקונגרס האמריקני ב-2011. אני בטוח כי אביו שאב סיפוק מיוחד מרגעים אלה, ביודעו היטב כי כל התהליך החל 68 שנים לפני כן.

היו כאלה שבשנות ה-40' לעגו, טענו כי הרפובליקנים לעולם לא יתמכו בציונות, וביקרו את בנציון על כך שהוא פונה בכלל לבקש תמיכה מן "הצד השני". אך המלגלגים והמבקרים היו אלה שבסופו של דבר יצאו מן הבית הלבן בידיים ריקות, בעוד שבנציון ועמיתיו הצליחו להביא את שתי המפלגות להכיר שתמיכה בציונות היא אינטרס שלהם.

מדוע השיגה המנהיגות היהודית של הזרם המרכזי כה מעט בשנות ה-1940', בעוד שחניכיו של ז'בוטינסקי, למרות המשרדים הקטנים והתקציב הפעוט שעמדו לרשותם, השיגו כה הרבה?

כך הסביר זאת בנציון. האסטרטגיה של המנהיגים היהודיים הייתה לבקש מבעלי הברית לסייע ליהודים מתוך רחמים. "יהודים רבים נרצחו", הם שטחו את תחינותיהם. "יהודים רבים הם חסרי בית". "אין זה הוגן". לרוע המזל, נימוקים אלה אינם עושים רושם רב. מנהיגים של בעלות הברית לא ראו את הסיוע ליהודים חלק מן האינטרסים שלהם - הפוליטיים, הדיפלומטיים או הצבאיים.

פקידים אמריקניים ובריטיים אמרו אפוא כי אין בהישג יד אוניות על-מנת לקחת פליטים יהודיים - גם כשהם סיפקו אוניות על-מנת לקחת 20 אלף עולי רגל מוסלמיים לחג' בערב הסעודית.

הם אמרו כי אינם יכולים להפנות משאבים צבאיים למטרות הומניטריות - ואז הם הפנו כוחות להצלתם של סוסי ליפיצה מרקדים.

הם אמרו כי אין להם תקציבים או אנשי צוות להקמת סוכנות ממשלתית להצלת פליטים יהודיים - ואז הם הקימו את הסוכנות הממשלתית להצלת חפצי אמנות וארכיטקטורה שהיו בסכנה באירופה.

הם אמרו כי מטוסיהם אינם יכולים להגיע לאושוויץ - אף על-פי שבפועל מטוסים אמריקניים טסו שוב ושוב מעל אושוויץ בדרכם לעבר מטרותיהם. ברגע בעל עוצמה, שאיש מאיתנו לעולם לא ישכח, החזיק ראש הממשלה נתניהו, בכנס של אייפ"ק שנערך ב-2012 בוושינגטון, שני מכתבים מ-1944. היו אלה מכתבים שפרופ' דייוויד היימן חשף לראשונה במהלך מחקרו לקראת כתיבת ספרו המפורסם "הפקרת היהודים: אמריקה והשואה 1941 - 1945" (יד ושם, 1993). האחד היה מכתב מארגון יהודי שהפציר בממשל רוזוולט להפציץ את אושוויץ. המכתב השני היה התשובה - איננו יכולים להגיע למחנה, משימה זו היא קשה מדי, וחוץ מזה היא עלולה לגרום לגרמנים להיות אפילו יותר נקמניים.

אני משוכנע כי פקידים אלה של בעלות הברית ריחמו על היהודים. אבל הם לא שוכנעו כי זה היה האינטרס שלהם להשקיע אפילו משאבים מינימליים ביותר להצלתם.

בנציון נתניהו דיבר שפה אחרת לגמרי כשהוא נפגש עם דיפלומטים של בעלות הברית ופקידי ממשל. הוא דיבר בשפת האינטרסים. הוא אמר להם כי עליהם להציל יהודים ולסייע בהקמתה של מדינה יהודית לא מתוך רחמים ואהדה, אלא מפני שלא ניתן לסמוך על המשטרים הערביים, כפי שהפגינו בתמיכתם בנאצים; מפני שהמשטרים הערביים היו בלתי יציבים, כפי שהעידו המרידות והרציחות הפוליטיות התכופות אצלם; מפני שהיהודים מאמצים את הדמוקרטיה ומסורות מערביות אחרות, ומפני שמדינה יהודית תהיה מחסום בפני חדירה סובייטית לאזור.

מה שמרשים בנימוקיו של פרופ' נתניהו מאותם ימים הוא שכל אחת מאזהרותיו התממשה.

העולם הערבי אכן היה באופן מוחץ פרו-נאצי במהלך כל המלחמה - למרות העובדה שהספר הלבן נותר בתוקפו, למרות העובדה שארה"ב ובריטניה סירבו לנקוט צעדים פרו-ציוניים במהלך המלחמה, ולמרות העובדה שבעלות הברית הבטיחו למנהיגים הערבים כי לא יעשו דבר בנוגע לעתידה של ארץ ישראל ללא הסכמה ערבית.

חוסר יציבותם של משטרים ערביים היא אכן מאפיין כמעט קבוע בחיי המזרח התיכון. חישבו על המהומות התמידיות, מלחמות האזרחים הבלתי פוסקות וכמובן ההתקוממויות של השנים האחרונות.

וישראל אכן התגלתה כמעוז של דמוקרטיה, אי של יציבות, אמינות, ופרו-מערביות בים של משטרים רדיקליים אנטי-מערביים.

פרופ' נתניהו ייחס את יכולתו לחזות התפתחויות כאלה להיצמדותו לגישתם הפוליטית של הרצל וז'בוטינסקי, וללימוד קפדני של הדרך שבה ניהלו שני ענקים ציונים אלה מגעים דיפלומטיים עם מנהיגי עולם. השפעתם עליו הייתה ודאי חשובה. אך הייתי מוסיף כי בנציון נתניהו היה ענק בזכות עצמו - אדם בעל עומק אינטלקטואלי, חוכמה פוליטית נוקבת וכשרונות יוצאי דופן שמפירותיהם ניזונים מנהיגי ישראל היום והם מקבלים מהם את הכוחות לנווט את המדינה היהודית במים סוערים. העם היהודי התברך שאדם כזה היה בין שורותיו ותורתו תמשיך להיות ברכה לדורות הבאים.