כשמונה שנים (1995-1987) בילה אהוד ברק בראש צה"ל ופעל בעיקר לקידום הקריירה שלו. במחצית הראשונה של התקופה היה סגן רמטכ"ל ובמחצית השנייה – רמטכ"ל. בשש מתוך שמונה השנים האלה התחוללה בארץ ישראל האינתיפאדה הראשונה, ובכל אותה תקופה התחוללה מלחמה זעירה בין צה"ל לחיזבאללה בדרום לבנון, שראשיתה טרור ואחריתה גרילה. בשני מבחנים אלה נכשל צה"ל, גם באופן תפקודו וגם במבחן התוצאה. הכישלון בלבנון נבע מטעמים אלה:

א. רוב תושבי דרום לבנון הם שיעים. מדינת ישראל וצה"ל הימרו על ברית עם הנוצרים. התוצאה מכך הייתה שהשיעים, שבאופן מסורתי היו דווקא ביחסים טובים עם ישראל³⁵⁶, נדחקו ממקומם אל זרועות חיזבאללה.

ב. למרות שמפקדי צבא דרום לבנון (צד"ל) הוכשרו בישראל על-ידי צה"ל, ולמרות שהפיקוד על צד"ל נתון היה למעשה בידו, נכשל צה"ל להפוך את צד"ל לכוח צבאי יעיל. כישלון זה היה צפוי, כי צבא בלתי יעיל, שמפקדיו אינם מודעים לכך, אינו יכול להקים צבא אחר שיהיה יעיל, ורוב הסיכויים שהצבא שהוקם יהיה פחות יעיל מן הצבא שהקים.

ג. מפקדי צה"ל התייחסו לחיזבאללה כאל ארגון טרור ולא הבינו כי הזרוע הצבאית של הארגון סיגלה לעצמה יכולות גרילה גבוהות. מפקדי צה"ל, ובראשם אהוד ברק, לא הבחינו בשינוי, וממילא לא פיתחו תורת לחימה רלוונטית. לפי ראש אמ"ן בזמן הבריחה, האלוף עמוס מלכא, "שתי טעויות מרכזיות נעשו... הטעות הראשונה הייתה תפיסת הפעולה המבצעית של פיקוד הצפון. הייתה זאת תפיסת פעולה לא אפקטיבית... הטעות השנייה... הייתה טכנולוגית. המענה הטכנולוגי של צה"ל לבעיית מטעני הצד, שגרמו לרוב הנפגעים בלבנון, היה מענה כושל. למעשה לא היה מענה כלל...".³⁵⁷

ד. אחרי מלחמת יום הכיפורים, וביתר שאת אחרי מלחמת לבנון הראשונה, התפתח בישראל "מרד בשר התותחים", שבא לידי ביטוי, בין היתר, בחוסר אמון של הלוחמים, ושל הציבור הרחב, לרבות ארבע אימהות, בתבונת ראשי מערכת הביטחון, ובנכונות פוחתת והולכת להסתכן ולהקריב קורבנות במלחמה בדרום לבנון. חוסר היעילות של לחימת צה"ל בחיזבאללה וההרוגים שנפלו עקב כך, העצימו את חוסר האמון בו ותמרנו אותו למגננה גם בפני מבקריו-מבית וגם בפני החיזבאללה.

כראש אמ"ן, כסגן רמטכ"ל וכרמטכ"ל, שנחשב בעיני פקודיו, מפקדיו וראשי המערכת הפוליטית, כקצין החכם ביותר בצה"ל, והכל ביקשו לשמוע את מוצא פיו, ברק היה האחראי הראשי לכשל המתמשך בלבנון. אם היה מגיע אז למסקנה שיש לסגת באופן חד-צדדי מלבנון בלא שום הסדר, לגבול הבינלאומי, כפי שהחליט כשהיה ראש ממשלה ושר ביטחון, רוב הסיכויים שדעתו הייתה מתקבלת והיו נחסכים ממדינת ישראל ומצה"ל הביזיון והקלס של התבוסה והבריחה מלבנון, וסביר להניח שגם הייתה נחסכת האינתיפאדה השנייה. חיים רמון, שהיה אז שר הבריאות, ואחר-כך שר בממשלת ברק, העיד שברק כרמטכ"ל היה נגד הנסיגה, בטענה כי מדובר בשיתוף פעולה עם חיזבאללה.³⁵⁸ רוב ראשי מערכת הביטחון ומפקדי צה"ל ביקשו להוציא את החיילים הישראלים מלבנון, אך להשאיר את רצועת הביטחון.³⁵⁹ ב-1985 גיבש יצחק רבין, בהיותו שר הביטחון, תוכנית כזאת, אך לשם הגשמתה היה על צה"ל לחזק מאוד את צד"ל. בכך הוא נכשל, מבלי שמפקדיו הבכירים היו מודעים עד כמה. ראש אמ"ן בזמן הבריחה, האלוף בדימוס עמוס מלכא, הודה, אחרי עשר שנים, כי הוא וחבריו במטכ"ל טעו בהערכת כוחו של צד"ל. הוא תירץ זאת בכך שצד"ל לא היה כפוף באופן מלא לצה"ל, אלא במקביל למשרד הביטחון.³⁶⁰

למרות שראשי המדינה וצה"ל לא הודו בפומבי שצה"ל אינו מסוגל לגַבּות מטרות לאומיות ומדיניות, תרו רבין וחבריו ממפלגת העבודה, לאחר ניצחונם בבחירות לכנסת השלוש-עשרה ביוני 1992, אחרי דרכים לא צבאיות להרגיע את החזיתות, במחיר ויתורים על מטרות לאומיות. ברמטכ"ל ברק הם מצאו בן-ברית, שכן הוא לא התעניין בשיפור תפקודו של צה"ל והתאמתו לנסיבות המשתנות, אלא בהעמקת הקשר בינו לבין רבין ושאר ראשי המערכת הפוליטית. גם ברק וגם פטרוניו הפוליטיים לא הבינו שללא שיפור תפקודו של צה"ל, קלושים הסיכויים שהערבים יוותרו על מטרתם להשמיד את ישראל, שכן צבא חזק אינו רק מרתיע ממלחמה אלא גם מעודד חיפוש חלופות לא-צבאיות.

לשם הרגעת החזיתות היה עליהם לשלם במחיר טריטוריאלי. פעלו אז בישראל שתי אסכולות: האחת: הסורית, שאותה הובילו ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, והרמטכ"ל אהוד ברק, והאחרת: פלשתינית, שאותה הוביל סגן שר החוץ יוסי ביילין, בברכת פטרונו שר החוץ שמעון פרס. ראשי שתי האסכולות סלדו אלה מאלה, אף השמיצו בפומבי והתאמצו להכשיל אלה את אלה. לכן, אם היה סיכוי להגיע להסדר עם הסורים או עם הפלשתינים (אני סבור שלא היה סיכוי בגלל עמדות מרוחקות מדי של הצדדים), הוא התפוגג, עקב תפקוד לקוי של צה"ל ומפקדו ברק, ובגלל רמתם הנמוכה של מקבלי ההחלטות, וריב ומדון ביניהם. וחוץ מזה, כשהיה רמטכ"ל, התנגד ברק לנסיגה מרמת הגולן.³⁶¹ ובלא למסור את כל רמת הגולן לסוריה, לא הייתה כלל אופציה סורית. סביר להניח שברק הבין זאת ולכן מוזרה תמיכתו באסכולה הסורית.

עוד לפני הקמת המדינה, ביסס דוד בן-גוריון את האסטרטגיה שלו ביחס לאיום הערבי על ההנחה שהסדרים עם שליטי מדינות ערב יוציאו את העוקץ מן הפלשתינים ונוכל להסתדר איתם בזול. אסטרטגיה זאת הוכיחה את עצמה במלחמת העצמאות, כאשר בן-גוריון הגיע להסדר עם ירדן (אז אמירות עבר הירדן) שהשתלטה, בהסכמתו, על החלקים ביהודה ושומרון שנועדו למדינת ערביי ארץ ישראל. בתמורה, סיכל האמיר עבדאללה את מתקפת מדינות ערב על מדינת ישראל.³⁶² קונספירציה זאת בין בן-גוריון לעבדאללה נשמרה בסוד כמוס, שכן בחזית לכאורה בין שתי המדינות נהרגו חיילים רבים, בין היתר בקרבות לטרון הזכורים לשמצה. עד היום הגרסה הרשמית של ישראל על מלחמת העצמאות מתעלמת מהסכם בן-גוריון-עבדאללה כי אז חלק מן האשמה למותם של הרוגי לטרון וקרבות אחרים ייפול על בן-גוריון ולכך התרבות בישראל לא בשלה. אסטרטגיה זאת של בן-גוריון הובילה גם את מנחם בגין בתהליך השלום עם מצרים ואת אריק שרון במלחמת לבנון הראשונה.

כפי שתואר לעיל, יצחק רבין היה אחד מיעדי טיפוח היחסים של אהוד ברק, עוד משנות השבעים, ובמשימה זאת הצלחתו הייתה מלאה. כשהיה שר ביטחון בשנות השמונים, תכנן רבין להוציא את צה"ל מדרום לבנון.³⁶³ בשלוש וחצי השנים, עד הירצחו, היה ברק איש-סודו הקרוב ביותר של ראש הממשלה ושר הביטחון, שותף מלא, ולעתים מוביל, של גיבוש אסטרטגיית-העל של מדינת ישראל. רבין וברק הסכימו ביניהם, בתמיכה מלאה של המעריך הלאומי, ראש אמ"ן, האלוף אורי שגיא, שיש להתמקד במאמצים להגיע להסדר שלום עם סוריה, שיכלול בין היתר נסיגה מלבנון לגבול הבינלאומי.³⁶⁴ ברק העיד: "הייתי בין אלה שאמרו לרבין שמבחינה אסטרטגית עדיף ללכת על סוריה שהיא איום הרבה יותר רציני מאשר הפלשתינים. ההזדמנות האמיתית שלנו נולדה בקריסת ברית המועצות, כאשר לאסד הייתה בעיה לצאת למלחמה, וברקע תסבוכת עירק באירן".³⁶⁵ בתוכנית לסגת מלבנון תמך מתאם הפעולות שם, אורי לוברני, שמונה לתפקידו עשר שנים לפני כן, כדי להכין את הנסיגה.³⁶⁶ מהלך כזה אמור היה לסיים את הברית בין ישראל לתושבי דרום לבנון ולהביא לפירוק צבא דרום לבנון (צד"ל), אף שהיו אנשים במערכת הביטחון שהאמינו כי צד"ל ימשיך לפעול גם אחרי הנסיגה וישמור על גבולה של ישראל עם לבנון. מאידך-גיסא, כרמטכ"ל וכ"מר ביטחון" בעיני רבין ואחרים, התנגד ברק לירידה מרמת הגולן ולמסירתה לסוריה.³⁶⁷ חוות דעת זאת הכשילה מראש את כל המהלך. לפי ויקטור נאדר, לבנוני נוצרי, שסיים פו"ם בצה"ל ושהיה מג"ד בצד"ל, מידע על כך שהסתנן ללבנון הוריד את המוראל בצד"ל והעלה את המוראל בחיזבאללה.³⁶⁸

המגעים עם סוריה עלו על שרטון, למרות שרבין הפקיד בידי שר החוץ האמריקני, וורן כריסטופר, כתב התחייבות, להחזיר את כל רמת הגולן לסורים, עד שפת הכנרת, אם תהיה הסכמה בשאלות הביטחון, המים והיחסים הדיפלומטיים. לפי ראש אמ"ן, אורי שגיא, הכישלון נבע מטעויות שביצעו כריסטופר והשליח של הנשיא קלינטון למזרח התיכון, דניס רוס, באוגוסט 1993, שכתוצאה מהן נעלב נשיא סוריה, חאפז אסד.³⁶⁹ לא ניתן להוכיח את עלבונו של אסד, אם אכן היה, ואת הקשר של אותו עלבון לקטיעת יוזמת השלום של רבין וברק עם סוריה. לעומת זאת ניתן להוכיח שלאסד הייתה סיבה צבאית טובה לא לקפוץ לעגלת השלום: החיזבאללה – שלוחת הגרילה של סוריה ושל אירן בחזית מול ישראל – זכה אז להישגים גדולים בעימותים עם צה"ל בדרום לבנון. רבין וברק יזמו את מבצע "דין וחשבון" שבוצע בשבוע האחרון של יולי 1993, מבצע שנועד להכריע את החיזבאללה, ושבו הוטלו על כפרים לבנוניים מצפון לרצועת הביטחון כשלושים אלף פגזים ארטילריים וכאלף פצצות וטילים מן האוויר.³⁷⁰ לפי נבי אבו רפא, דרוזי לבנוני שפיקד על החטיבה המזרחית של צד"ל, "מבצע 'דין וחשבון' הוציא את השד השיעי מן הבקבוק. עד אז הייתה התנגדות לצה"ל בעיקר במחנות הפליטים הפלשתינים. מבצע 'דין וחשבון' שפגע בתושבים השיעים של הדרום דחק אותם לזרועות החיזבאללה. זה היה מהלך אווילי של ישראל, כי עד אז חלק גדול מחיילי צד"ל היו שיעים, ורוב מנהיגיהם היו מעוניינים בשלום, התנגדו לטרור ולהשפעה סורית ואירנית. אחרי 'דין וחשבון' הייתה לנו תחושה שצה"ל נוטש אותנו ומתכוון לסגת מדרום לבנון, בהסכם עם סוריה בתיווך גרמני. דובר אז שישראל תיתן לסורים חופש פעולה בלבנון, ובתמורה הסורים יתנו לישראל חופש פעולה מול הפלשתינים. קצינים יהודים בכירים יעצו לי אז לעזוב את צד"ל".³⁷¹

ביום חמישי 19 באוגוסט, תשעה-עשר יום לאחר תום "דין וחשבון", הרגו לוחמי החיזבאללה שבעה לוחמי "גולני", מפנה פצצות אחד וגשש אחד. למחרת קבע הרמטכ"ל לשעבר, חבר הכנסת רפאל איתן, בראיון עיתונאי: "את הרמטכ"ל [ברק] היה צריך להחליף שלשום. אני הצבעתי נגדו בממשלה. אני מכיר אותו יותר טוב מכם, וזהו".³⁷² ראש הממשלה לשעבר וחבר הכנסת אז, יצחק שמיר, האשים את ברק בפוליטיזציה ובהתקרנפות כדי לזכות במשרה בכירה לאחר השחרור: "הרמטכ"ל צריך לפתור בעיות הביטחון ולמצוא פתרונות לטרור במקום לשיר שירי הלל לאסד... רמטכ"ל בכל צבא אחר, אילו היה מתבטא כפי שהתבטא הרמטכ"ל שלנו על ראש מדינת אויב, לא היה נותר על-כנו".³⁷³

האירוע הזה היה הקש ששבר את גב הגמל. רבין התמוטט! אמונו ביכולתו של צה"ל לגבות מטרות מדיניות התחלף בהיסטריה, והוא אישר לשר החוץ שמעון פרס לחתום על מסמך העקרונות שהביא להסכם אוסלו. למחרת, ב-20 באוגוסט 1993, נחתם לראשונה מסמך העקרונות של אוסלו שליצירתו התנגד רבין בתחילת התהליך. אילו הבין רבין את משמעות ההתרחשויות, היה עליו לסיים את שירותו של ברק כרמטכ"ל ולהנהיג מהלך שיביא לשינויים יסודיים בצה"ל. אבל רבין לא הבין, שהרי הוא עצמו הגיע למעמדו בעזרת מיתוס הביטחון, למרות שבמשך כל ימי חייו לא זכה להישג צבאי אחד, ואפילו במלחמת ששת הימים המהוללת לא הוא פיקד בפועל על צה"ל במלחמה, אלא סגנו חיים בר-לב. הברית בין רבין לברק הייתה "ברית נכשלים", של שמור לי ואשמור לך. כל אנשי מערכת הביטחון שלא חשפו את הברית הזאת, שותפים לכישלונותיה ואחראים לתוצאותיה. הם נקטו בדרך הזאת גם כדי למנוע חשיפה של מחדליהם וכישלונותיהם שלהם עצמם, וגם משום שההימור על ברק הבטיח תגמולים יפים.

העונש לא איחר לבוא: בפברואר 1994 ביצע ד"ר ברוך גולדשטיין את הטבח במערת המכפלה: ראש הממשלה ושר הביטחון היה יצחק רבין, הרמטכ"ל היה אהוד ברק, אלוף פיקוד המרכז היה דני יתום, ומפקד האוגדה באזור היה שאול מופז – שלושת האחרונים שירתו בעבר בסיירת מטכ"ל. ועדת שמגר, שחקרה את האירועים, חשפה תקלות חמורות מאוד בתפקודו של צה"ל ושל השב"כ באותה פרשה. חשיפה זאת לא הביאה לתחקיר יסודי ולהפקת לקחים, כי האחריות לכשל המערכתי ההוא רבצה על כתפי רבין וברק.

ברק קיבל מדן שומרון צבא גרוע שהאינתיפאדה שחקה אותו, והוא השאיר לסגנו, אמנון ליפקין-שחק, שהחליף אותו, צבא גרוע יותר, שאינו מסוגל לגבות את המטרות הלאומיות, ושהלוחמה הזעירה בחמאס ובחיזבאללה קעקעה אותו. ניתן לאפיין את תפקודו של ברק כרמטכ"ל בארבעה אירועים: פרשת צאלים ב'/שיח אטד בנובמבר 1992; נפילת שבעה חיילי גולני, גשש אחד ומפנה פצצות אחד בדרום לבנון ב-19 באוגוסט 1993, שבגינה נענה רבין ללחציו של פרס להכיר באש"ף תוניס ובערפאת, ולחתום על הסכם אוסלו; הטבח במערת המכפלה ב-25 בפברואר 1994 ובריחת חיילי "גבעתי" ממוצב שהותקף על-ידי אנשי החיזבאללה, בדרום לבנון, בסוף אוקטובר 1994.

אירועים אלה ורבים דומים להם מצביעים על הכשרה לקויה של קצינים בצה"ל, לכל אורך שרשרת הפיקוד, כבר מקורסים למפקדי כיתות, דרך בה"ד אחד, פו"ם [פיקוד ומטה], והמכללה לביטחון לאומי. כפי שהתפרסם, מפקד בורחי "גבעתי" היה אחד מחמישים הקצינים המצטיינים בצה"ל ביום העצמאות באותה שנה. אי-אפשר לטעון שמדובר לגביו בכשל אישי-נקודתי. רוב קציני צה"ל לא הבינו שלא ניתן לשפר את הכשרת הקצינים ואת תפקודם ולהעביר את צה"ל מתרבות של חשיבה פרימיטיבית, נוסח האלף השלישי לפני הספירה, המבוססת על ניסיון אישי ושכל ישר, לחשיבה שיטתית, נוסח סוף המאה העשרים, המבוססת על אינטלקטואליצזיה של נתונים ומציאויות. כדי לשלוט במצבים יש להבין את אבני היסוד שלהם, וזאת לא ניתן לעשות בפרדיגמה הצבאית שרווחה ושעדיין רווחת בישראל. היו לי עם ברק שיחות אחדות על כך והוא הסכים איתי והתחייב לחולל את הרפורמה החיונית כשיהיה רמטכ"ל. התחייב, ולא עמד בהתחייבותו, לא רק כרמטכ"ל, אלא גם מאוחר יותר, כראש ממשלה ושר ביטחון.

אהוד ברק אכזב, לא רק משום שלא חולל את אותה הרפורמה שהצליח לחולל הגנרל שרנהורסט בצבא הפרוסי בתחילת המאה התשע-עשרה - למרות שברק הוזהר כי אם לא יחולל אותה, צה"ל יתפרק - אלא שאף לא נקט אפילו בשום אמצעי כדי להאט את ההתפרקות, וזאת עקב שיקולי שרידותו וקידום הקריירה שלו. לפני שפרש מצה"ל, תהה ברק באוזני חברים בלשכת הרמטכ"ל, איך מגיעים להנהגת המדינה³⁷⁴ ומה עליו לעשות כדי לכבוש את לבותיהם של חברי מפלגת העבודה.

ב-1 בינואר 1995 השתחרר ברק מצה"ל. ביולי אותה שנה מינה אותו רבין לשר הפנים. לאחר שנרצח, מינה אותו ראש הממשלה החדש, שמעון פרס, לשר החוץ, ובתפקידו זה הוא נפגש עם יאסר ערפאת בכנס שרי החוץ של ארצות הים התיכון, בברצלונה. ברק סיפר שערפאת אמר לו: "חיכיתי לפגישה הזאת... העמים שלנו עברו הרבה, וצריך לראות איך מקדמים את השלום". לפי ברק, ערפאת "היה ידידותי מאוד".³⁷⁵ זרע הפורענות נזרע: בעוד שברק האמין כי הוא קנה את ליבו של ערפאת, כמו שקנה את ליבם של רוב הישראלים, מסתבר במבט לאחור כי ערפאת עבד על ברק באותן שיטות שברק עבד על אחרים. כמנהיג המיועד של מפלגת העבודה, אחרי תקופת ביניים של שמעון פרס, התחזקה בלבו האמונה כי הוא יביא שלום על ישראל.

בבחירות לכנסת הארבע-עשרה ולראשות הממשלה ניצח בנימין נתניהו את שמעון פרס. ברק היה לחבר-כנסת באופוזיציה. בבחירות המקדימות ליו"ר מפלגת העבודה ביוני 1997 הוא נבחר ליו"ר המפלגה. חודש אחרי כן הוא נפגש עם יאסר ערפאת במחסום ארז. ערפאת אמר לברק: "אנו רואים בך את יורשו של יצחק רבין, השותף שלנו לשלום של אמיצים. אתה מעורר בנו אמון ועידוד, בייחוד ביחס לסיכוי תהליך השלום".³⁷⁶ מניתוח תפקודו של ברק כראש האופוזיציה וכראש הממשלה, עד שאריק שרון הביס אותו בבחירות לראשות הממשלה בשנת 2001 (ראה להלן), דומה כי דברי החנופה של ערפאת, ואחר-כך של נשיא סוריה ושר החוץ שלה (ראה להלן) הניעו את ברק להאמין כי הוא נשלח מטעם ההשגחה לסיים את הסכסוך היהודי-ערבי. חוכמה גדולה לא הייתה משולבת באמונה זאת ונזקים רבים היא עוללה למדינת ישראל.

כחודש אחרי אותה פגישה, אמר ברק לנציגי סיעת העבודה בוועדת חוץ וביטחון של הכנסת, כי הוא מציע להניע מהלך מדיני שיביא ליציאה מדורגת של צה"ל מלבנון, במסגרת הסכם, בערבות סורית ובתיווך אמריקני. הוא הדגיש שאין הוא מתכוון לנסיגה חד-צדדית. רוב המשתתפים התנגדו. בנימין בן-אליעזר אמר שאין סיכוי שהסורים יסכימו, ושנסיגה מלבנון פירושה הפקרת תושבי הצפון למתקפות של החיזבאללה.³⁷⁷

ב-21 בדצמבר 1998 הצביעה הכנסת בקריאה שלישית על פיזורה. התחילה מערכת הבחירות לראשות הממשלה, בין נתניהו וברק. לפי ראש הלשכה של ברק, הן כסגן רמטכ"ל, כרמטכ"ל וכראש ממשלה (עד שהתפטר), אלוף משנה בדימוס, חיים מנדל שקד, ברק מחשיב את עצמו כאישיות היסטורית בסדר גודל של וינסטון צ'רצ'יל, נלסון מנדלה ומיכאיל גורבצ'וב – אנשים שחוללו מהפכות היסטוריות. "הוא אמר ש'את בן-גוריון זוכרים כי הוא הקים את המדינה, את מנחם בגין יזכרו כי הוא הביא להכרת הערבים במדינת ישראל. רבין הביא שלום עם ירדן. עוד הסכם! אם לא היה נרצח היה אפיזודה חולפת. את הבא יזכרו בגלל סיום הסכסוך במזרח התיכון'. רוח אלוהים שרתה עליו. בא לו רעיון שהוא נבחר להושיע את ישראל, להביא את השלום. הוא אמר: 'אם אינני מביא לסיום הסכסוך במזרח התיכון, לא מעניין אותי להיות ראש ממשלה. יש דברים אחרים יותר מעניינים".³⁷⁸

את מערכת הבחירות ניהל ברק על-פי תוצאות של סקרי דעת קהל שנעשו עבורו ללא הפסק על-ידי מספר סוקרים, לרבות מומחה אמריקני. לפי מנדל שקד, באחד הימים בצהריים, כשברק שכב חולה בביתו, הובאו אליו בסודי-סודות ממצאי סקר שקבע כי רוב הישראלים מצדדים ביציאה מלבנון. אף שלפני כן הוא ביטל הופעה בטלוויזיה עקב מחלתו, הוא החליט, בהתייעצות עם מומחי תקשורת, להודיע בו ביום בטלוויזיה שאם ייבחר לראשות הממשלה הוא יוציא את צה"ל מלבנון בתוך שנה. השיקול שלו היה שממצאי הסקר יגיעו גם למתחרהו בנימין נתניהו, והוא עלול להקדים אותו בטלוויזיה. בשידור הוא לא השיב לשאלת המראיין, אלא הכריז שלאחר חשיבה יסודית הוא הגיע למסקנה שאם ייבחר, הוא יוציא את צה"ל מלבנון בתוך שנה. מנדל שקד שאל אותו מדוע התחייב לסגת בתאריך מסוים ומדוע דווקא שנה. לדבריו, השיב ברק שמועד מדויק עושה על המאזינים רושם טוב יותר מהעדר תאריך, וכי שנה היא מועד קליט. למקורביו אמר ברק שהנסיגה תהיה חלק מהסדר שהוא ישיג עם ממשלות סוריה ולבנון. כשנשאל 'מה יהיה אם לא תשיג הסדר?' השיב: אז נחליט. הצהרה פזיזה זאת סינדלה את ברק לשאת ולתת בעדיפות ראשונה עם סוריה, כי ללא הסכמתה, לא ניתן היה אז להגיע להסדר בלבנון. בכך הוא גרם לתסכולם של ערפאת ומקורביו, שלא היו בקשרים טובים עם משטר אסד. לערפאת היו נימוקים טובים לחשוש שהסדר בין ישראל לסוריה יהיה על-חשבון הפלשתינים ויחזיר אותם למצב שלפני הסכם אוסלו. תסכול זה לא רק שהיה אחד מהגורמים לכישלונו של ברק במשא-ומתן עם הפלשתינים, אלא הוא הגיע לשיאו אחרי למעלה משנה, בפרוץ האינתיפאדה השנייה שסילקה את ברק מראשות הממשלה בביזיון וקלס.³⁷⁹

לפי ראש אגף תכנון במטה הכללי באותם ימים, האלוף גיורא איילנד, שעליו הוטל לתכנן את הנסיגה,³⁸⁰ "מפקדי צה"ל לא אהבו את ההכרזה הזאת של ברק". בשנים שלפני הבריחה נהרגו בדרום לבנון 25 חיילים מדי שנה, מלבד באסון המסוקים. לדעת חברי המטה הכללי, זה היה מצב נסבל, ואפשר להמשיך בו לאורך זמן. הם לא דנו בחלופות. שר הביטחון, בזמן הכרזת ברק, פרופ' משה ארנס, נקט עמדה שעל ממשלת לבנון לדאוג לשקט ברצועת הביטחון ולאורך הגבול, וכדי לאלץ אותה לדאוג לכך, יש לפגוע בתשתיות בלבנון.³⁸¹ אלוף משנה סמי מגידו, שהיה באותה תקופה בתפקיד בכיר ביחידת הקישור של צה"ל ללבנון, העיד, שלאחר הצהרת ברק, אנשי צד"ל "חשבו שישראל הולכת לעזוב אותם. הנאמנות קיבלה תפנית. ההצהרה גרמה לזעזוע רציני. הם שאלו שאלות, ותשובות לא היו. ואז הם חשבו שאולי יש כוונות זדוניות. מאותו שלב היו הרבה עריקות ואלה שנשארו, לא מילאו את תפקידיהם ולא דיווחו אמת. כל אחד עשה הערכת-מצב עם עצמו איך נסיגת צה"ל תשפיע עליו ומיעטו בקשר איתנו. שיתוף פעולה היה בין צבא לבנון לחיזבאללה. אנשי צד"ל החלו לשתף איתם פעולה".³⁸²

מכאן, שהפזיזות של ברק לנצל הזדמנות שאובחנה על-ידי מומחי סקרים ותקשורת, שאולי אף סייעה לו להיבחר לראשות ממשלה, לא רק שגרמה לישראל נזקים רבים בטווח הלא כל-כך ארוך, לרבות הרוגי האינתיפאדה השנייה, אלא שהיא גם היוותה גורם עיקרי בנפילת ממשלתו, שנה וחצי אחרי שהוקמה. סגן אלוף רפי רפאלי, ששירת בלבנון מ-1982 ועד הבריחה, סיכם: "ברק הגיע לשלטון במחיר הפקרת בני ברית לבנוניים ואינטרס אסטרטגי ישראלי".³⁸³ לפי הסמל הדרוזי בצד"ל, סמר שרף אל דין, "לאחר הכרזת ברק, קרס מערך צד"ל. רבים עזבו לישראל, והנשארים שיתפו פעולה עם החיזבאללה".³⁸⁴

אחר-כך, ב-1 במרס 1999, אמר ברק בתוכנית "הכל פוליטי", בערוץ השני, כי יפעל לחדש את השיחות עם סוריה מהשלב שבו נפסקו. לדבריו, אפשר יהיה להוציא את צה"ל מלבנון עוד לפני שייחתם הסכם עם דמשק, במהלך משולב: שיחות עם סוריה ובמקביל – שינוי דפוסי הפעולה של ישראל בלבנון, ותיאום עם הקהילה הבינלאומית לצורך גיבוי מדיני והצבת כוח בינלאומי. הוא התחייב כי את צה"ל יוציא עד חודש יוני, וישראל תהיה אז "עמוק בדיונים על הסדר הקבע עם סוריה".³⁸⁵ לפני הבחירות הוא התחייב: "יש לי, כמו לרבין, כוונה כנה לגמור עסקה מול אסד ומול הפלשתינים".³⁸⁶

לאחר חודשיים ניצח ברק את נתניהו בבחירות אישיות לראשות הממשלה ברוב של 56% ומפלגתו הייתה הגדולה ביותר בכנסת. ב-6 ביוני הושבעה ממשלתו בכנסת. במסמך "סדר היום המדיני – מאה הימים הראשונים", שנוסח על-ידי יועציו של ברק ואומץ על-ידו, נקבע שתוקם מנהלת שלום שתרכז את שיחות השלום המקבילות עם סוריה, לבנון והפלשתינים.³⁸⁷ ברק העריך כי יסיים תוך חודשים אחדים את הסכסוך היהודי-ערבי שהתחולל במשך מאה ועשרים שנה, מאז ראשית ההתיישבות. הוא ביסס את הערכתו על כך שעד אז השיג, במגעים אישיים עם ישראלים, את כל רצונותיו, ובייחוד עם יצחק רבין ואריק שרון. הוא האמין כאמור, שבעזרת אותן שיטות שכנוע והונאה הוא ישיג את מבוקשו מנשיא ארצות הברית, ביל קלינטון, מיושב-ראש הרשות הפלשתינית, יאסר ערפאת, ומנשיא סוריה, חאפז אסד. ברק גם העריך שיצליח לשכנע את הציבור בישראל לשלם מחיר יקר בעד השלום. הוא האמין שעיתונאי ישראל נמצאים אצלו בכיס, גם הביקורתיים שבהם - ובכך לא טעה - ובעזרתם הוא יצור דעת קהל לטובת כל מהלכיו, כך שהפוליטיקאים לא יוכלו להתנגד. עידוד לאמונתו זאת הוא שאב, לדוגמה, מדברים שכתב עליו הפובליציסט הביטחוני הביקורתי של עיתון הארץ, אמיר אורן: "מעולם לא הגיע ראש ממשלה בישראל לתפקידו כשהוא בקי כל-כך, מתפקידיו הקודמים בדרגה, ביצוע, במצב המדיני והביטחוני. ברק, שניהל מערכה מחוכמת ומחושבת, הוכיח שתכונותיו לא נופקו לו באפסנאות; לכן לא הזדכה עליהן בבקו"ם. הן הלכו אתו, בצקלונו הפרטי, מהצבא אל הפוליטיקה".³⁸⁸ צריך להניח שאמיר אורן וחבריו הבכירים בהארץ, לרבות עורכו אלוף בן, אינם מאושרים היום מכך שבעיתונם התפרסמה הערכה מופרכת כל-כך. כך שירתו אורן והארץ, ולא רק הם, את ברק בדרכו ההזויה, שבמבחן התוצאה, המקובל עליהם כל-כך, הייתה כישלון קולוסאלי!

________

[הפרק הבא יעסוק באי-הבנתם של ראש הממשלה ושר הביטחון אהוד ברק, יועציו הערביסטים וראשי אגף המודיעין של צה"ל בתהליכים הפנימיים שהתרחשו בתחילת המאה הנוכחית בעולם הערבי; בהצלחתו של אהוד ברק "לעבוד" על נשיא ארצות הברית ביל קלינטון, ובכישלונו "לעבוד" על נשיא סוריה חאפז אסד וראש הרשות הפלשתינית יאסר ערפאת; באופן שבו כפה ברק על צה"ל לבגוד בצד"ל ולברוח מדרום לבנון; בבריחה המבישה מדרום לבנון; ובתוצאות הבריחה ולקחיה.]

356. תת-אלוף בדימוס שלמה איליה, שבין יתר תפקידיו היה קצין המודיעין של פיקוד הצפון, ומפקד יחידת הקישור ללבנון, באמצע שנות השמונים, העיד ב-2012, בראיון מוקלט השמור בארכיון המחבר: "היו יחסים טובים עם השיעים ועם הנוצרים. השיעים הבינו שהשקט משרת אותם. מלחמת לבנון הראשונה הפרה את האיזון. העדות לחמו זו בזו ואנחנו עזרנו לנוצרים". דני גבריאל, ששירת בדרום לבנון כקת"מ (קצין לתפקידים מיוחדים) וכראש המנהל האזרחי בגזרה המזרחית, דיבר היטב ערבית והיה מעורה באוכלוסיה, העיד למחקר זה: "הטעות האסטרטגית של ישראל בלבנון הייתה שאנחנו הימרנו על הנוצרים, במקום על השיעים המדוכאים. רוב קציני צה"ל לא הבינו את השטח. הנוצרים קנו את ליבם בחנופה ובארוחות. רוב החיילים הפשוטים בצד"ל היו שיעים. העובדה ששיעים לא קיבלו תפקידי פיקוד גרם להתנגדותם".
357. עמוס מלכא, עשור לנסיגה מלבנון – הצלחות וטעויות, צבא ואסטרטגיה, כרך 3, נובמבר 2011, המכון למחקרי ביטחון לאומי, אוניברסיטת תל אביב.
358. עופר שלח, הנסיגה מלבנון, נענע10, 23 ביוני 2010.
359. אילן כפיר וחיים רביה, היום יוחלט לבנון הסוף, חדשות, 21 באפריל 1985. עמוס מלכא, עשור לנסיגה מלבנון – הצלחות וטעויות, צבא ואסטרטגיה, כרך 3, נובמבר 2011, המכון למחקרי ביטחון לאומי, אוניברסיטת תל אביב.
360. עופר שלח, הנסיגה מלבנון, נענע10, 23 ביוני 2010.
361. עמוס מלכא, הרצאה במלאת עשר שנים לבריחה מלבנון, התפרסמה בצבא ואסטרטגיה, כרך 3, נובמבר 2011.
362. אדליסט, שם, עמ' 86.
363. נושא זה נדון בפירוט בספרי "תולדות מלחמת העצמאות" (ארבעה כרכים) מהדורה שנייה בהוצאת שרידות 1999.
364. ראיון מוקלט עם אלוף משנה בדימוס סמי מגידו ב-2012 השמור בארכיון המחבר. מגידו שירת בלבנון מ-1984 עד הבריחה ב-2000.
365. שגיא, שם.
366. אדליסט, שם, עמ' 46, 83.
367. ראיון מוקלט עם אורי לוברני ב-2012 השמור בארכיון המחבר.
368. אדליסט, שם, עמ' 86.
369. ראיון מוקלט עם ויקטור נאדר ב-2012 השמור בארכיון המחבר.
370. שגיא, שם.
371. אורי מילשטיין, קריסה ולקחה, שרידות, מהדורה רביעית מורחבת 2002, עמ' 392-381. יוסי שריד, שהיה שר לאיכות הסביבה בממשלת רבין, העריך: "במבצע 'דין וחשבון' נוכחתי לדעת שאהוד מסוגל בכוח השכנוע שלו לגרור מדינה שלמה להרפתקה חסרת סיכוי". ישעיהו בן פורת, שיחות עם יוסי שריד, ספרית פועלים, 1997.
372. ראיון מוקלט עם נבי אבו רפא ב-2012 השמור בארכיון המחבר.
373. אבי רצון, צבא קטן וחכם, ראיון עם רפאל איתן, חדשות, 20 באוגוסט 1993.
374. הארץ, 22, 23 באוגוסט 1993.
375. עוזי בנזימן, עידן חדש, הארץ, 20 במאי 1999.
376. אדליסט, שם.
377. יוסי ורטר, אתה יורשו של רבין, הארץ, 25 ביולי 1997.
378. יוסי ורטר, יציאה מדורגת מלבנון, הארץ, 31 באוגוסט 1997.
379. סדרת ראיונות מוקלטים עם חיים מנדל שקד ב-2011 וב-2012; ראה באותה רוח מגלומנית אצל אדליסט, עמ' 244-243: "אם אכן יקרה כך יהיה ברק יהודי הגדול בדורו, יותר מבן-גוריון. בן-גוריון הקים את מדינת ישראל אבל השאיר במזרח התיכון מוקד שהבעיר את האיסלאם הפונדמנטליסטי והמאיים על שלום העולם. והנה בא ברק וכיבה את המוקד הזה. בכך הוא יהפוך להיות מחשובי המנהיגים בעולם המערבי אם לא בעולם בכלל". וכן בעמ' 315.
380. מנדל שקד, שם; דרוקר, חרקירי, עמ' 130-129.
381. אדליסט, שם, עמ' 183.
382. גיורא איילנד, סוף מעשה במחשבה תחילה, צבא ואסטרטגיה, כרך 3, דצמבר 2011, המכון למחקרי ביטחון לאומי, אוניברסיטת תל אביב.
383. ראיון מוקלט עם אלוף משנה בדימוס סמי מגידו השמור בארכיון המחבר.
384. ראיון מוקלט עם רפי רפאלי ב-2012 השמור בארכיון המחבר.
385. ראיון מוקלט עם סמר שרף אל דין ב-2012 השמור בארכיון המחבר.
386. יוסי ורטר וירח טל, ברק מתחייב: נסיגה מלבנון עד יוני, 2 במרס 1999.
387. אדליסט, שם, עמ' 73.
388. עקיבא אלדר, כך נולדה מנהלת השלום של ברק, 11 ביוני 1999.
389. אמיר אורן, כאשר ברק נעשה ראש ממשלה, הארץ, 20 במאי 1999.