האינסטלטור שישחרר את הסתימות הכלכליות

התייעצתי עם אשתי. היא הקימה עסק קטן לפני ארבע שנים - מפעל לגלידות אורגניות בכפר סבא. מפעל של 13 עובדים. ושאלתי אותה איך היה להקים את העסק. נתחיל מזה שהיא אמרה שאין שום מקום אחד בו אתה ניגש ויש לך צ'ק ליסט לגבי מה אתה צריך לעשות. וגם הבירור עלה כסף. לקח לה שנה להקים את המפעל, והוא בסופו של דבר הצליח.

כשאני הקמתי חברה בדאלוור, היה הרבה יותר קל מאשר בישראל. אני חושב שאנחנו צריכים לעצור לרגע, ואנחנו צריכים להבין.

אתם מבינים, בימים רגילים התקשורת, השיח הציבורי וגם הפוליטי מתמקד בדרך כלל בנטל הנופל על המילואימניקים, השכירים, החלשים, הנכים, הקשישים. אנחנו דואגים לעטוף אותם, להתייחס אליהם, לחוקק בשבילם, פועלים ללא הפסק לשיפור חייהם - בהצלחה גדולה יותר או פחות, אבל אנחנו מנסים. אפשר לומר שהמערכת הפוליטית ממוקדת בקבוצות שציינתי כי היא מרגישה שהן צריכות אותה, ושמגיע להן.

כשמדברים בדרך כלל על המגזר העסקי זו כבר אופרה אחרת לגמרי. קודם כל השיח הוא שלילי: מדברים על כשלי שוק, חסמים על תחרות, הון ושלטון, מונופולים, ניצול עובדים וטייקונים. כאילו כולם טייקונים - ומי שיש לו עסק חי הרבה יותר טוב ממך, ובדרך כלל גם על חשבונך.

אני רוצה לעשות סדר אחד ולתמיד מה זה טייקון ומה זה יזם. טייקון יונק ערך, יזם יוצר ערך. טייקון נבנה על חסמים, יזם רוצה להוריד את החסמים. טייקון לא רוצה תחרות, יזם משגשג בתחרות. ולכן אסור לנו להתבלבל, נכון המצב שמישהו מנצל קירבת שלטון כדי לבנות חומות של חסמים ביחס לתחרות זה מצב איום ונורא, אבל אלה שיושבים פה הם לא טייקונים - הם יותרי הערך של מדינת ישראל. האמת כל כך רחוקה ממה שמציירים.

99% מהעסקים במשק הם עסקים קטנים ובינוניים שהבעלים לא חולמים אפילו על מטוס פרטי; וגם לא ישבו אף פעם ליד מיני-טייקון במחלקה ראשונה, למעשה הרבה מאוד מהם לא מרוויחים הרבה יותר מהשכר הישראלי הממוצע - ובתמורה לסיכוי לחיות "קצת-יותר-טוב" חיים במציאות חוקית, אנושית וכלכלית רעועה ומסוכנת משלו פי כמה וכמה.

הם אחראים יותר מכל מגזר אחר על יצירת מקומות עבודה חדשים, על צמיחה כלכלית ובעיקר על תחרות שהיא סם החיים של כלכלה מודרנית, ותנאי הכרחי להפחתת מחירים במשק.

פראיירים. אתם הפראיירים האמיתיים של הכלכלה הישראלית: בניגוד להרבה סקטורים אחרים שלוקחים נתח משמעותי מהעוגה והשמנת התקציבית אתם לא מבקשים טובות מאף אחד, בדרך כלל הם רק רוצים שיעזבו אותם לנפשכם, ולמרבה הצער זה ב-ד-י-ו-ק מה שמדינת ישראל לא מצליחה לעשות - אנחנו נכנסים לכם לוורידים, מסרבלים, מייקרים ומקשים מאוד על עשיית עסקים.

מדינת ישראל מפריעה שזרועותיה פועלות ללא תיאום ודורשות מהעסק הקטן לכתת רגליים, להתפתל ולחכות בזמן שזרועותיה בשלטון המקומי, משרדי הממשלה ורשויות נוספות מטילות עליו דרישות לא אחידות, ופעמים רבות סותרות והופכות עשרות אלפי עסקים לעבריינים בפועל - אתם מתנהלים לפעמים ללא רישיון וחיים עם פחד מתמיד מסגירה שלפעמים הופכת לסגירה בפועל.

אלא גם שאותו עסק קטן כבר השיג אישור ומתפנה לעשות מה שהוא מנסה לעשות הכי טוב, גם אז אנחנו לא עוזבים אותו, ומטרטרים אותו באינספור דרישות ביורוקרטיות:

בעולם הכלכלי המפותח - הכולל את המדינות החברות ב-OECD - עסק משלם מס 12 פעמים בשנה, העסק הישראלי מתעסק עם ארנונה, ביטוח לאומי, מס חברות, מס ערך מוסף ונאלץ להתנהל מול רשויות המס 33 פעמים - שתזכרו אצל מי אתם עובדים, תזכרו למי אתם חייבים. על-פי סקר עשיית העסקים של הבנק העולמי, רק על התשלומים הללו אתם צפויים לבזבז 235 שעות עבודה, זה יותר מחודש עבודה של שכיר ממוצע. לעסק גדול התעסקות כזאת היא בטלה, היא זניחה, יש לך מישהו שמטפל ברגולציה. עסק קטן ההתעסקות הזאת יכולה להרוג.

וזאת רק ההתחלה, כי אם חלילה אתם בוחרים להרחיב, לשנות או לשפץ את העסק אתם נכנסים להליך עם הרשויות שהוא אחד מהדרקוניים ביותר בעולם.

על-פי הבנק העולמי, ישראל נמצאת במקום ה-139 בהשגת אישורי בנייה, אחרי אלג'יריה, טוגו, הרשות הפלסטינאית וסוריה: תחת ממשל אסד לוקח 104 יום לקבל אישורים לבנייה, אצלנו 212 יום. תקשיבו חברים, לו הייתי במקומכם הייתי שוקל להעביר את העסק לדמשק.

גם כשהוא לא נדרש למדינה - הוא נתקל בתוצאות העגומות של מעשיה:

כשהוא מבקש לקחת אשראי הוא צריך להשתמש במערכת בנקאות ישראלית, מערכת שלא כל כך סופרת אותו, אני מקווה שהבוקר זה ישתנה, שלא מתחרה על ליבו, שגובה ממנו אשראי יקר בתנאים קשים מאוד והסיבה העיקרית פה היא שוב גם פה אין תחרות אמיתית - כבר שנים לא נכנס בנק חדש לתוך ישראל. לא מתחרים עליהם ולא מעניקים להם שירות כמו שצריך. הבוקר זו בשורה אדירה להזריק 3 מיליארד אשראי לעסקים הקטנים, באמת שגם הביורוקרטיה אני מקווה שתהיה קטנה.

יכול להיות שזה מה שגורם למחוקקים ולשרים של ישראל להפיל עליכם חובות וסנקציות בפניהן לא עומד אף פקיד במגזר הציבורי - זה דבר מדהים. אנחנו לא דורשים מעצמנו מה שאנחנו דורשים מכם. ניתן לכם דוגמה - חוק הפסולת אלקטרונית - חוק ירוק עם מטרה ראויה שדורש מבעלי עסקים שמשווקים מוצרי חשמל לקחת אחריות על מוצרים שהם שיווקו גם אחרי שהם הגיעו לצרכן, צברו בלאי וסיימו את דרכם. זה מקסים, זה טיפול ירוק אבל זה עוד נטל על העסק. חוק האריזות שדורש ומטיל קנסות על מי שלא לוקח אחריות על האיסוף שלהן גם לאחר השימוש.

שוב המטרה הרצויה: מיחזור. אך האמצעי: הפלת חובות, קנסות וסנקציות על העסקים הקטנים מתרכזת לא ברשויות המדינה אלא זוכרים בשנות ה- 80- האשם - תמיד כמו שאומרים - העסק, שהוא בדרך כלל, העסק הקטן.

רק בחוקי איכות הסביבה ישנם כיום למעלה מ-700 סעיפים פליליים שמופנים כנגד בעלי עסקים, ובחוקי העבודה כוללים יותר מ-100 עבירות פליליות הכוללות מאסר על עד חצי שנה, עכשיו אין אבל אנחנו צריכים לדרוש את זה, ולאכוף את זה: אבל למה אנחנו נוהגים באופן לא שוויוני? למה אנחנו נוקדניים ודרקוניים שמדובר בבעלי עסק קטנים שנלחמים כל בוקר על קיומם, ולא דורשים אותם סטנדרטים ומטילים סנקציות דומות על פקידים בכירים במשרד הפנים, התחבורה, האוצר, הבריאות או ברשות המקומית כשהם לא מספקים שירותים בזמן או ברמה לא מספקת, ומסכנים מקומות עבודה ועסקים של עצמאים, למה אנחנו מקפידים רק על בעלי העסקים שלנו? למה אנחנו מוציאים את הנשמה בכפית דווקא לאלו שרק מבקשים להתרכז בעמל, בעבודה, בהגשמת חלומם?

פראיירים יקרים, יש לסובב את הגלגל לאחור.

הממשלה הזאת צריכה ללמוד וללמד את הביורוקרטיה שלה לראות אתכם, להתייחס אליכם, להפסיק ולהתעמר בכם.

אני כשר הכלכלה רואה עצמי כאינסטלטור שיכניס אתכם ובעבורכם את היד למקומות שאנשים לא הסכימו לגעת בהם עד היום ולשחרר את הסתימות. ואנחנו התחלנו, התחלנו בהקלות משמעותיות בתקינה, התחלנו בהורדת היטלים, ואנחנו נאתר עוד ועוד כיסים. אני אומר לכם זה קשה, היה יותר קל להיות מנכ"ל סטארט-אפ, שם אתה אומר שמשהו יקרה ואז הוא קורה. מעין קסם כזה, אבל אני אסכם: אני חושב שיש לנו ממשלה טובה, ממשלה ששנים לא היה כמוה. האח פה דיבר. אני מניח שאולי חלק גדול מכם חלוק עליי בעמדות הפוליטיות, אם היינו בממשלות קודמות, היינו מבלים את זמננו על ויכוחי סרק על עתיד השטחים ביהודה ושומרון, ובמקום זה אנחנו בממשלת ה-70-70, 70% מהציבור מסכים על 70% מהדברים. בממשלה הזו במקום להתמקד ב-305 שעליהם אנחנו לא מסכימים, אנחנו מתמקדים פשוט בלהוציא לפועל את ה-70%.

זו שנה וחצי של הזדמנות לחולל את השינויים לפני שהפוליטיקה תסגור עלינו. אם פעם אחרונה אמרתי שאני עם הסכין בין השיניים הפעם אני עם הסכין בידיים.