מזרח מארץ תצמח

שרי רז, חברת הוועדה האחראית לבחירת השטרות בבנק ישראל, לא מכירה משוררי מזרחים בולטים מהמאה ה-20 (הארץ - 29.4.13). היא גם טוענת שאף אחד אחר אינו מצליח לנקוב בשמו של משורר מזרחי בולט מהמאה הקודמת. התגובות לדבריה, היו קשות. יש שקראו לה בורה. יש שנעלבו. אבל מעט מאוד מהמגיבים, הצליחו באמת לנקוב בשמות של משוררים מזרחים בולטים מהמאה ה-20. הסיבה הפשוטה היא, ששרי רז צודקת. בפולקלור הציוני, אין זכר למשוררים - או דמויות אחרות - מזרחיים (מלבד אולי אלי כהן, שנאלץ להקריב את חייו על-מנת להיכנס, כניסה מאוחרת, לפנתיאון גיבורי הציונות). רק שמנציג של מדינה, או של מוסדותיה הפיננסיים (בנק ישראל), היה מצופה לקחת צעד אחד קדימה עם ההבנה הזו, ולשאול - מדוע אין משוררים מזרחיים בולטים מהמאה ה-20?

הגמוניה אירופאית מראשית הציונות

לא לחינם רז אינה מכירה משוררים מזרחיים. הציונות מראשיתה, נשלטה על-ידי הגמוניה אירופאית. באותן שנים בהן עוצבו המיתוסים הציוניים (אלתרמן: 1910 - 1970, לאה גולדברג: 1911 - 1970 ), אותם אנו רואים כיום כסמלים של שורשי הישראליות, האשכנזים שלטו בזירה, ובעיצוב התודעה הציבורית. מי שקבע אז את ההון התרבותי הנכון עבור הציונים, היו היהודים האירופאים, שהנחילו את אותה "תרבות נכונה" לכלל יושבי הארץ היהודים, וליהודי התפוצות דרך מוסדות החינוך הציוניים. למעשה, מלבד נוכחותם הבולטת של יהודי אירופה אז בארץ (ובשליטת מוסדות הציונות), אותם יהודי ארצות ערב המעטים שכבר היו כאן באותה תקופה, היו עסוקים בבינוי הארץ ובמשלח יד פיזי לרוב. רובם של יהודי המזרח שעלו לארץ לפני קום המדינה, הגיעו ללא הון פיננסי, ונאלצו לעבוד בכל עבודה שנציגי הישוב הורו להם לעבוד בה, ולהתיישב היכן שניתנו להם מגורים. מקצוע הכתיבה לא היה אופציה עבורם, וגם לאנשי הרוח שביניהם, לא היה כנראה את הפנאי ליצירה אומנותית.

ברור אם כן, שבבתי הספר עד היום, מלמדים שירה אשכנזית בלבד. מלבד המחסור בשירה עברית מזרחית באותן שנים של עיצוב האתוסים הגדולים והפולקלור, הציונות של ימים אלו גם החליטה על השירה העברית הראויה והגבוהה, ואותן הנחות תקפות עד היום, כשההגמוניה האשכנזית לא תמה. ראייה לכך היא כמובן היעדרם של מזרחים מעמדות כוח. בפועל, לכל יושבי הארץ, אז והיום, האשכנזים, המעורבים וגם למזרחים, הונחלה במשך הדורות השירה העברית האשכנזית כפולקלור עברי מובהק, בעוד שירה מזרחית, נעדרה לחלוטין מן הספרים. היו כמובן מאבקי פופולריות ואידיאולוגיה בין המשוררים של הדורות ההם, אך הם תמיד התנהלו בין משוררים אשכנזים. על כך צריך להוסיף, גם את ירידת מעמדו של המשורר בשיח הציבורי הישראלי, שלו היה שמור מקום של כבוד בתרבות הכללית. שנים לאחר קום המדינה, כשהתנאים לשירה עברית מזרחית כבר הבשילו, ואכן נוצרה שירה עברית מזרחית מאוחרת, דמות המשורר כבר עמדה הרחק מלב הקונצנזוס וההאדה הציבוריים. כשכבר היו משוררים מזרחיים, אף אחד לא התעניין בשירה. מה שנשאר, הוא אוסף של משוררים אירופאים שזכו להנצחה.

וכאן הנקודה החשובה - פרצופו של משורר מזרחי על שטר, לא תהפוך את השירה המזרחית לפולקלור ציוני. פעולה שכזאת, כאשר היא נעשית לבדה, עלולה להציג מקסם שווא של שיוויון ופלורליזם, שלמעשה תהווה טיוח לאמת. על שטרות באופן מסורתי, בעולם, נהוג להציג סמלי יסוד בתרבות, ומיתוסים מכוננים.

השירה העברית המזרחית של המאה ה-20, אינה מיתוס מכונן של התרבות. נכונה הטענה שהנצחת דמויות על שטרות, בין היתר, בונה בעצמה את המיתוסים והפולקלור, אבל נדרש מהלך משולב, המחובר למציאות העממית - כשרובם המוחלט של האזרחים, מזהים את השירה העברית עם אלתרמן ודומיו, טבעי שאלו יונצחו על השטרות, כאשר ייבחר הנושא - משוררים עבריים מהמאה ה-20. ניתן, אגב, לשאול שאלות על הבחירה דווקא בנושא זה, ובכלל עצם הדיון בשאלת ייצוג המזרחים חיובי במיוחד, שכן הוא מעלה לשיח את הבעיה העמוקה יותר.

העת לפעולות עומק

כעת, כשהנושא נמצא בכותרות, הגיע העת לפעולות עומק. אם המדינה מבקשת לתת ייצוג הולם של כלל התרבויות המרכיבות את החברה בישראל, ולנסות ליצור מארג תרבותי עשיר, עליה להתחיל בשלב מוקדם יותר בחייו של האזרח, הרבה לפני שהוא פוגש דמויות על שטרות. ייצוג אמיתי של כלל התרבויות, נמנע בשלב זה, כאשר חסמים רבים יותר עומדים בפני ייצוג התרבויות הלא יהודיות במארג. אולם בשלב זה, כבר אפשר לצרף תרבות מודרת אחרת - המזרחית - אל תוך הפולקלור הלאומי. את התרבות והשירה המזרחית, יש להנחיל מגיל חינוך, בבתי הספר ובתנועות הנוער, היכן שכיום היא בולטת בהיעדרותה. לעודד שירה מזרחית מודרנית. ללמד במחלקות לספרות שירה עברית מזרחית (גם קורס בשירה פלשתינית לא יזיק לאף אחד). ניתן עוד לתקן את העוול ההיסטורי. עוד דור, ניתן יהיה לראות פסיפס עשיר יותר של יצירה אומנותית וספרותית ישראלית. אם למישהו בעידן הפוסט-אייפון, עוד יהיה בכלל פנאי לאומנות.

המחאה אינה צריכה להיות על היעדר הנצחת משורר מזרחי על שטר השקל. המחאה האמיתית צריכה להיות מכוונת, אל השאלה - מדוע אף אחד מאיתנו, לא מכיר שירה עברית מזרחית. כששירה מזרחית תהיה באמת לחלק מן הפולקלור הישראלי, נוכל לשים משורר מזרחי - ישראלי - יהודי - על השטר, עם איזו מההגדרות שתשרוד, וללא רגשות מלאכותיים של פלורליזם מזויף.