ההיסטוריה חוזרת: כך החל הדואר העברי

ימיה הראשונים של המדינה היו ימים היסטוריים, הכול התחיל אז. איך התחיל הדואר העברי? זה התחיל בשם "דואר ישראל". על הבולים עדיין לא ידעו מה לרשום, אך כאשר עוצב לוגו, כתבו עליו "דואר ישראל". עם הקמת החברה עוצב בול שבו הלוגו החדש, ולצדו הלוגו של דואר ישראל מימי ראשיתו, ולידו הלוגו של רשות הדואר.

הימים ימי ראשית המדינה, שנים שבהן היא צעדה את צעדיה הראשונים כישות ריבונית. גם הדואר עשה את צעדיו הראשונים - ובאותם ימי ראשית עדיין ציינו את שמו כ"דואר עברי". באותם ימים שבהם החל הדואר לפעול עדיין לא ידעו אם יקראו למדינה "יהודה" או "ישראל", ולכן העדיפו להיצמד לתואר "עברי".

כיצד הכינו את בולי "דואר עברי"

מן החומר על הכנת הבולים, שנמצא בארכיון המוזיאון לדואר ולבולאות על שם אלכסנדר, עולה שב-1 באפריל 1948 הוזמנו כמה ציירים להגיש הצעות לציור בולים תוך 24 שעות.

ההצעה הזוכה הייתה של האמן אוטו ואליש, שצייר על הבולים מטבעות עתיקות. כששאלו את ואליש באותם ימים מדוע בחר במטבעות, ענה: "ניסיתי להציע פתרון מקורי מבחינת הבולאות - שימוש בהעתקת מטבעות". המדובר במטבעות מתקופת העצמאות המדינית בימי שתי המלחמות בשנים 66-70 לפנה"ס ו-132-135 לפנה"ס".

בדיעבד, מתברר שהמעצב בחר במטבעות, משום שהיה ברור שיש לבולים ערך סמלי כמו למטבעות : ציון ריבונות של המדינה החדשה. ואליש תמיד דאג להעביר את המסר, שמטבעות אלה ציינו לחימה של העם היהודי לחופש, והוא ראה בכך מקבילה היסטורית בהקמת המדינה.

כיצד חנכו טקסי פתיחה של סניפים חדשים

בשנה הראשונה הוצפה התקשורת בהודעות על פתיחת סניפים חדשים, ולאט לאט התברר שדואר ישראל הולך וכובש את הארץ, גם את הפריפריה. בעיתוני הדואר יש הד מיוחד לפתיחת הסניף בנקודה הדרומית ביותר, באילת.

ב-26 בדצמבר 1950 חנכו את דואר אילת. כתב של ביטאון הדואר שהזדמן למקום מתאר את ההתרגשות : "לאחר סיום הטקס הוחל בעבודה הרגילה בסניף הדואר באילת. עם פתיחתו פסקה הבדידות, המרחק הפסיד מערכו והמקום הפך להיות במרכז ההתעניינות במשך כל שעות היום. בעיקר משכה את תשומת הלב קריאתו של טכנאי הדואר : " הלו תל אביב, כאן אילת".

לא הבנתי מדוע נמשכו כולם לאשנב הקטן. נדמה לי, כי האפשרות לדבר עם תל אביב הרחוקה נתנה הרגשה של קרבה למרכז המדינה, הרגשה שהם חלק בלתי נפרד מהעולם.

על העברת דברי הדואר כתבו בעיתון הדואר: "העברת דברי הדואר נעשתה על-ידי מטוסי "ארקיע" שהגיעו לשם שלוש פעמים בשבוע. נתקבלו דברי דואר לאילת עצמה, לעין נטפים, לעברונה ולבאר אורה. התרגשות כללית שררה כאשר חג המטוס הטעון דברי דואר מעל שמי הערבה".

לשרת בדואר זו ציונות - כך האמינו!

מי שמעלעל בעיתוני הדואר הראשונים, מגלה רוח אחרת. אנו רגילים לחשוב שפקידי הדואר הם פקידים אפורים, אבל בימי הקמת המדינה, עצם השירות בדואר נחשב כציונות. משרתים את הריבונות של המדינה החדשה.

ב-1960 הגיעה לדואר מומחית ליחסי ציבור, בשם ג' אשכנזי, שהרצתה בפני ראשי הדואר. בעיתוני הדואר של אותם ימים אנו קוראים את דבריה בפני עובדי הדואר, ואנו מבינים כמה כבוד היה לה לאותם משרתי ציבור. גב' אשכנזי, ציונית אמיתית, פונה אליהם במלים:

" אינני רוצה כי תחשבו שאני מותחת ביקורת עליכם. נתבקשתי לראות מה אוכל לשפר כאן וזוהי מטרתי העיקרית. ישראל היא מדינה צעירה ומאוד מפורסמת. כל הזרקורים בעולם מופנים כלפיה. מדברים עליה יותר מאשר על כל מדינה אחרת".

ובהמשך: "כל שירות ציבורי במדינה הזאת הוא מקור גאווה לישראל. גם אתם נציגי הדואר, גם לכם חלק בכך". ואחר כך: " אני לא הייתי עושה מה שאני עושה כעת בשביל שום ארץ בעולם. לא יכולתי לומר "לא" לארץ ישראל, ואלה רגשותיי כלפי ארץ זו. אתם לא תוכלו להעריך זאת, מכיוון שאתם שפכתם דם בשביל ישראל, רעבתם וצמאתם, ואם אני מרגישה כפי שאני מרגישה, אני רק יכולה לשער מהי מידת אהבתכם כלפי ישראל. היא שלכם, לגביכם אין לה תחליף. אני יכולה לחזור לארצות הברית, ואילו אתם, בשבילכם היא אחת".

מי שמשרת היום בדואר ישראל קורא בוודאי את המלים האלה, ומבין שלשרת בדואר ישראל זו שליחות. דבריה של גברת אשכנזי מחממים את הלב: כך מנחילים תודעת שירות באותן שנים. פשוט מרגש!!!

מצב הדואר 5 שנים לאחר קום המדינה

לקראת יום העצמאות תשי"ג (1953) נשא מנכ"ל הדואר דאז, ח' בן מנחם נאום וממנו עולים נתונים על מצב הדואר ומצב בתי הדואר :

"גדולה מאד הצפיפות בבתי הדואר הקיימים וקשה לבצע בהם עבודה סדירה". לדבריו חוץ מבתי הדואר של ירושלים , יפו , בית שאן ונהלל, כל שאר המבנים אינם מתאימים למטרתם. בנאומו מתייחס בן מנחם לשירותי דואר בפריפריה : " לא נוכל לפתוח בתי דואר ביישובים קטנים מאד, כי אין זה בכוחה של המדינה". כבר אז מדבר המנכ"ל על דירוג בתי דואר ועל שירותי הדואר הנע : " הדואר הנע הוא הפתרון הטוב והיעיל בתנאים שלנו".

באותו נאום מדבר המנכ"ל על "ענף חשוב הזקוק לפיתוח והוא העובד עצמו". מדובר שם על רעיון להקים בית ספר של הדואר שבו ישתלמו העובדים ועל פנימייה להנחלת דרכי העבודה, הנהלים, תודעת השירות.

עגנון דוור בדואר ישראל

מי שקורא בעיתוני תש"ח מגלה סיפור די מדהים, שבו הכתב מספר כיצד ראה את ש"י עגנון מחלק, כחלק מתורנות השכונה, מכתבים בשכונתו, שכונת תלפיות.

הימים ימי תש"ח. מדובר בתקופת מלחמת השחרור, חורף - וחיילי צבא הגנה לישראל מגינים על שכונת תלפיות. הכתב של עיתון הדואר זאב בן שלמה, ששירת באותה תקופה בתלפיות, סיפר בביטאון הדואר על התקופה, על מאורע מיוחד, שיכול להישמע כ'סקופ', זה סיפור הנוגע לגדול סופרינו, ש"י עגנון.

החיילים נעו בשכונה במשוריינים, ואותו כותב צפה בעגנון מבעד לאשנב המשוריין: "הכרתיו אז מיד. מוזר היה לראות דמות, שירדה כאילו לפני רגע מדפי ספרי הלימוד לספרות העברית החדשה, והנה היא עומדת בתוך ים של כובעי גרב".

בהמשך מתאר בן שלמה, כיצד הוא רץ במעלה הגבעה הנתונה לצליפות מקלענים ומכוסה בוץ, ואז פוגש בו עגנון ופונה אליו ב"שאלה פרוזאית בהחלט : אולי תשתה עמי כוס קפה?". הכותב נדהם, כי זכר, שעגנון נהג לקרוא למשקה בסיפוריו "קהוה". עגנון מספר לו : "אנחנו האזרחים, צריכים לחלק את הדואר בעצמנו, אנחנו עושים זאת בתורנות, היום תורי".

בסוף הרשימה כותב בן שלמה:

" מן הקולג' הערבי המשיכו לצלוף על המשלט, וגדול סופרי ישראל בדורנו, משרך את דרכו על הכביש הנתון לצליפה, ביום חורף ירושלמי סגריר וממלא חובתו האזרחית, מחלק מכתבים"...