נקודה חשובה בפסק הדין החריף ויוצא הדופן נגד חברת טבע שחשפנו השבוע, אבל תחילה – תזכורת. בית הדין לעבודה קבע, כי ענקית התרופה התנכלה לעובדת בכירה, עוזרת המנכ"ל דאז, ישראל מקוב, הן כאשר יצאה לחופשת לידה והן ובמיוחד כאשר חלתה בסרטן המוח. החברה חויבה לפצות את עזבונה של אותה עובדת, עו"ד טלי אורן-בלזר, ב-2 מיליון שקל.

לכאורה ניתן היה לומר, שעם כל החומרה בה יש לראות התנהגות זו – מדובר על אירוע שתחילתו ב-2004 וסופו ב-2008. אנחנו מצויים חמש שנים אחרי, אז אולי זה משהו שכבר אינו נחלת החברה? כאן נכנס לתמונה הסגנון בו השתמשה טבע בהליך הזה. מי שהיה סמנכ"ל משאבי האנוש שלה כינה את אורן-בלזר "כלב" (כן, בדיוק כך). החברה הטיחה בה האשמות בדבר תיפקוד לקוי וחוסר שביעות רצון. והדברים הללו נעשו אחרי 2009 וכאשר אורן-בלזר לא יכולה להגיב, משום שכבר הלכה לעולמה.

דבר אחד אפשר להגיד לזכותה של טבע: המנכ"ל הנוכחי, ג'רמי לוין, הורה שלא לערער על פסק הדין. מצד שני, מדוע ההחלטה הזו הייתה צריכה להגיע לדרג המנכ"ל? האם זה אומר שעד היום יש בטבע מנהלים בכירים הסבורים שההתנהגות הזו והסגנון הזה היו ראויים? כנראה שכן.

"דבר בְּרַכּוּת ושא מקל גדול" – אמר הנשיא תאודור רוזוולט באימרה שהתפרסמה מאוד. "כלב נובח איננו נושך" – קובעת אימרה עממית ידועה לא פחות. את שני הדברים ניתן לומר על תגובתה של סוריה לתקיפות הישראליות (כן-כן, לפי מקורות זרים). אם מי שמדבר בנועם נושא מקל גדול, הרי שגם ההפך הוא הנכון: מי ששואג – יש לו מן הסתם מקל קטן.

הרטוריקה הסורית (והאירנית) המתלהמת לאחר ההתקפות מלמדת, שאין להן יותר מדי אפשרויות להגיב, משום שמי שרוצה להגיב – מדבר ולא עושה. אפשר להכניס לכאן עוד אימרה נודעת, הפעם מפיו של קלינט איסטווד: "אם אתה רוצה לירות – תירה, אל תדבר". זה כמובן לא אומר שצריך לנוח על זרי הדפנה ולהירדם בשמירה, אבל זה כן אומר שלא צריך להיכנס לפאניקה מיותרת.

את אותה אימרה של תאודור רוזוולט אפשר להחיל על מבקר המדינה, שפרסם השבוע את הדוח השנתי הראשון שלו. לפחות מבחינת הסגנון, אפשר לזהות תנועת זיגזג: תוקפנות של מרים בן-פורת, רכות של אליעזר גולדברג, תוקפנות של מיכה לינדנשטראוס, רכות של יוסף שפירא. לא בטוח שבן-פורת ולינדנשטראוס השיגו יותר בשפה שתפסה כותרות, אבל בטוח שבלשון מדודה ושלווה משיגים פחות.

הבעיה של מבקרי המדינה לדורותיהם היא, שאין להם מקל גדול. בעצם אין להם מקל בכלל (וגם לא גזר). האמצעי האפקטיבי היחיד העומד לרשותם הוא התקשורת ודעת הקהל, וגם זה בדרך כלל לא מספיק. הדרך היחידה לגייס את הכלי היחיד היא לעשות רעש – לא מוגזם כמו לינדנשטראוס, אבל בהחלט לעשות אותו.

הציבור קצר רוח ואינו יכול להתעמק בפרטיהם של דוחות המשתרעים על פני מאות עמודים; הוא צריך את השורה התחתונה – כאן, עכשיו, בצורה חדה וברורה. לשון כמו זו של שפירא בדוח הנוכחי, היא בדיוק ההפך – על כל המשתמע מכך לגבי אפקטיביות הביקורת. יש לשפירא עוד למעלה משש שנים בתפקיד; כדאי שימצא את הסגנון המתאים, שיאזן בין אופיו החברותי והחם לבין דרישות המשרה.

במוצאי שבת שעבר חגגה מכבי תל אביב בכיכר רבין את זכייתה באליפות המדינה בכדורגל. כמי שמתגורר ברחוב המוליך לבריכת הניצחון בכיכר מלכי העירייה (כלשונם של הגששים), שמעתי לא מעט אוהדים שהיו בדרכם אל האירוע וממנו. צרמו במיוחד את האוזן השירים בגנותה של הפועל תל אביב, מהם לא נעדר הביטוי האהוב במיוחד על המופרעים שבין אוהדי מכבי: "נאצים". במקום לחגוג את הניצחון שלהם, הם עסקו בקללות ליריב.

עברו עוד יומיים והבנתי שאני לא צריך להתפלא. יו"ר ההתאחדות לכדורגל, אבי לוזון – אדם הידוע בלשונו הגסה (לצד היותו עבריין תנועה סדרתי) – חגג את עלייתה לליגת העל של מכבי פתח תקוה. לוזון היה יו"ר הקבוצה, משפחתו שולטת בה ביד רמה, והוא מתנהג במשחקיה כאחרון האוהדים. כעת התייצב "ראש ממשלת הכדורגל", כפי שהוא מכנה את עצמו בענווה אופיינית, מול המצלמות ובירך בהתלהבות את השחקנים, המאמנים, האפסנאים, המעסים והפיזיותרפיסטים (ממש כך). ומה עם יתר הקבוצות, או ליתר דיוק – יתר הנתינים של הוד מעלתו? הם באמת לא חשובים. ואם היו"ר הוא בסך-הכל אוהד קטנוני, מה לנו כי נלין על יתר האוהדים.

"אני רק צריך לפתור את הגירעון שיצרתם, וזה לא שהייתם החברים הכי זולים. אני לא מקבל מכבודו הוראות; המדינה סיימה לקבל מכבודו הוראות. הממשלה הזו תטפל בזה שיהיו הרבה מתגייסים חדשים הישר מתוך החצר האחורית שלך. הגוף שאחראי לפרנס ילדים נקרא ההורים שלהם; כשאתה מביא ילד לעולם הזה, אתה האדם הראשון שאחראי עליו. אני לא אומר לך מה לעשות בשבת ואתה לא תגיד לי. אני רוצה להגיד לך שמאוד מרשים זוג הריאות שבירך אותך הקדוש ברוך הוא, איש קטן כמוך שיוצא ממנו קול כל-כך גדול". כמה מהפנינים של יאיר לפיד בהתנצחותו עם הח"כים החרדיים בחודש שעבר.

החרדים כמובן לא טמנו את ידם בצלחת, ושיא הגידופים הגיע כאשר העיתון "יתד נאמן" הישווה את נאומיו של לפיד לאלו של אדולף היטלר. אם את החרדים עוד אפשר איכשהו להבין – לשון גסה מאפיינת רבים מן הפרסומים במגזר הזה, גם ובעיקר במריבות הפנימיות שלו, וברור שהם בלחץ אטומי – הרי שלפיד עדיין לא הפנים שהוא כבר אינו בעל טור וגם לא מנהיג מפלגה, אלא שר בכיר.

אומרים שלנתניהו קופץ לפעמים הביבי; ללפיד קופץ לפעמים הטומי. דיבורים כאלו מרמזים, שהוא לא מתנגד לחרדים אלא שונא אותם; שהוא לא רק רוצה שוויון אלא גם לדפוק אותם. זה לא היה מפריע לי, אלמלא העובדה שהקצנות כאלו רק מבטיחות שיהיה קשה מאוד להגיע להבנות, שבלעדיהן לא ניתן יהיה באמת לשלב את החרדים בשירות לציבור ובמיוחד במעגל העבודה. אז כדאי שלפיד יירגע ויתנהג כפי שאמור להתנהג שר בעל אחריות ממלכתית.

"אם הייתה שביתה היינו מפסידים יותר". דבריו של יאיר לפיד במסיבת העיתונאים עם עופר עיני, בעקבות הסכמתו למתן מאוד את הפגיעה בעובדי המדינה במסגרת הקיצוצים בתקציב. הסכמה זו, כפי שגילה ynet כמה שעות מאוחר יותר, בעצם תעלה למדינה בהוצאה נוספת של 200 מיליון שקל. הסגנון של לפיד מגלה דבר פשוט מאוד: הוא לחיץ. מאיימים עליו בשביתה – והוא מתקפל, כי שביתה תעלה יותר. לפחות בזה הוא דומה מאוד לאדם חסר האחריות שמינה אותו לתפקידו הנוכחי.