בפסק דין אשר ניתן בביהמ"ש לענייני משפחה במחוז ת"א (כב' השופטת
עליסה מילר) במסגרת תמ"ש 87544/00 ש.ש נ' ג.ש נקבע כי התנהגותו של הבעל במהלך הנישואין, לרבות טענות על אלימות ובגידה אינן מהוות, במקרה דנן, נסיבות מיוחדות המהוות סטייה מעיקרון החלוקה השווה של נכסי הצדדים בעת פרידתם.
רקע:
הצדדים נשאו ביום 29.6.79. מנישואים אלו נולדו להם 4 ילדים, כיום בגירים. הגבר הגיש כנגד האישה תביעה לאיזון משאבים, כאשר הוא טוען לחלוקה שווה בזכויותיה הכלכליות של האישה, בעוד האישה טוענת לעילות לסטייה מעיקרון זה.
טענות התובע:
התובע טוען כי במהלך נישואיהם התקיימו ביניהם חיי שיתוף, והייתה להם כוונת שיתוף בנכסים ובחובות. על כן יש לחלק את הרכוש ביניהם בצורה שווה, לרבות החובות שנצברו במהלך הנישואין, שכן הם נוצרו לצורך פרנסת הבית.
טענות הנתבעת:
יש לדחות את התביעה לחלוקה שווה מאחר שהתובע אינו משלם מזונות מזה זמן רב, וכן בגד בה, נהג באלימות, ואף לא צבר זכויות בעבודתו (בעוד היא עבדה וצברה).
לטענתה, נסיבות אלו מהוות נסיבות חריגות המצדיקות סטייה מעיקרון החלוקה השווה.
לעניין החובות טענה הנתבעת כי אינה יודעת מדוע נלקחו, וממילא הדבר לא היה בידיעתה.
ביהמ"ש פסק:
במצב זה לא מתקיימות נסיבות חריגות, המצדיקות עילה לחריגה מעיקרון החלוקה השווה, כאמור בסעיף 8 לחוק יחסי ממון.
ביהמ"ש בחן את העילות שהעלתה הנתבעת, ודחה אותן.
כך למשל, נקבע כי בגידת הבעל אינה פוגעת בזכויותיו הרכושיות, כי טענת האלימות לא הוכחה, וכי אין קשר בין אי תשלום מזונות לזכויות התובע ברכוש.
לעניין הזכויות שלא צבר התובע נפסק כי הנתבעת לא הביאה הוכחות לכך שלא הסכימה למהלך זה בחיי הנישואין, ולכן הטענה נדחתה.
על כן נפסק כי לבעל זכות במחצית מהנכסים והזכויות בצברה הנתבעת במהלך הנישואין. כמו-כן, ביהמ"ש בחן את חובותיו של התובע, וקבע כי חלקם נצברו במהלך הנישואין בעת ניהול העסק ששימש לפרנסת המשפחה, ועל כן מדובר בחוב משותף בו גם על הנתבעת לשאת.
