גלבוע, "בגדי המלך החדשים", מעריב - דעות, 6.5.13 עמוס גלבוע מציע לנו במאמר הנ"ל לא להבהל ולא להתרגש יתר-על -המידה מדברי ראש ממשלת קטר ושר החוץ שלה על "השינוי האדיר" שהוא מבטא כביכול בעמדה הערבית כלפי הסכסוך עם ישראל - נכונות לדון בפתרון "שתי המדינות" על בסיס גבולות 67, עם תיקוני גבול קלים. עוד מציע גלבוע לישראל להשתתף במשחקי המילים הפורחות מחדש בעולמה של הדיפלומטיה הבינלאומית בהשראת דברי הקטרי, ולתרום להן את חלקנו. וביקורת יש בכל זאת בפיו על החולמים המדמים לראות בדברי הקטרי "שחר של יום חדש", בנוסח האובססיה הידועה של נשיא מדינת ישראל. גלבוע מסיים את ניתוחו באמירה: "... לחלום מותר, אבל עם רגליים על הקרקע."
אני מסכים בהחלט עם הסיפא של דבריו, אני גם רואה את קרקע-הייחוס עליה הוא מדבר, אבל היכן עומדות רגליו שלו?! החלום וההזיה מצויים בעצם ההנחה שהערבים מתכוונים ואנחנו, אם רק נשכיל לטפטף עוד כמה מילים "מתוקות", יכולים לממש איתם יחד פתרון "שתי מדינות לשני עמים" (אמירה שאינה כלולה בלכסיקון, שלהם, גם לא לאחר התיקון הקטרי), עם סיום הסיכסוך ונורמליזציה מלאה. לדידי, מי שאינו נותן יד לחשיפת פרצופה האמיתי של בדיה פוליטית זו, וממשיך להשלות את עצמו ואחרים שיש בה ממש, אינו ניצב ברגליו על קרקע המציאות; לתשומת ליבם של גלבוע ואחרים.
פרידמן ווילף, "סטודנטים: להחרים את האונ' העברית" (פניה לשחקן מורגן פרימן), מעריב, 7.5.13 חוצפת הערבים בישראל גוברת ככל שמדינת ישראל גוזרת על עצמה איפוק וריסון מטופשים בשם "התקינות הפוליטית המזוייפת", "חופש הדיבור וההשמצה" ושאר תהליכי ההרס העצמי שלהם נתפסה בדור האחרון כמוכת אמוק. המודל העקרי הוא אירופה המערבית לסילוף השכל הישר היא אירופה המערבית, מולדת האנטישמיות, השואה, והנסיונות להשתחרר מה-"בעיה הישראלית" באמצעות לגיטימציה של מדינת הלאום היהודי במסווה של צדק היסטורי.
תירוצי חופש הדיבור והחופש האקדמי הפרוורטי, הפכו כבר מזמן לאינוס קבוצתי של השכל הישר ושל ההגיון הגורס שמדינה חפצת חיים אינה מושיטה את גרונה למאכלתם של מי שרוצים באובדנה.
הגיע הזמן לשים לכך סוף.
סטודנטים ערבים, אבל למען ההגינות יש לציין שגם יהודים, ואנשי סגל בחלק מהאוניברסיטאות של ישראל, עוסקים באופן עקבי ושיטתי ביריקה לבארות מהן הם שותים - לומדים ומתפרנסים. מצטיינות בכל אוניברסיטאות באר-שבע, ירושלים וחיפה, בהן התופעה נפוצה יותר מאשר במוסדות אחרים, אבל גם מקומה של אוניברסיטת ת"א אינו נפקד והפיגור בפעילות הדסטרוקטיבית שהיא מייצרת "אינו חמור". הבעיה אינה בדעותיהם של הפעילים, אלא בפעילותם הבאה לפגוע הן במדינה והן בקולגות שלהם - סטודנטים ואנשי סגל, שבחלק גדול מהמקרים הם הרוב, שאינו דוגל בשיטה, אינו שותף לדעות ואינו מעוניין לסבול מהמעשים. הבעיה האמיתית כאן היא שאבן שמשליך למים שוטה הכפר, כל עשרת החכמים שבו לא יצליחו לשלות.
בכתבה הנ"ל אנו למדים על פניה לשחקן האמריקני ממוצא אפריקני מורגן פרימן, המאיצה בו לסרב לקבל פרס מאגודת ידידי האוניברסיטה העברית בקנדה, מנימוקים פוליטיים הקשורים בטענות השקר הערביות על זכויות שכביכול נגזלו מהם, כאשר המציאות הפוכה. לכאורה, נזק מעשי מינימלי לאוניברסיטה ונזק תעמולתי ברור למדינה - בחירה "מתוחכמת" לעילא. אלא, שאירוע זה הוא חוליה בשרשרת והאפקט המצטבר של השרשרת ואופיין של חוליות אחרות גוררים שובל של נזקים מעשיים וחמורים הרבה יותר.
מדינה נורמלית וחפצת חיים, גם אם היא דמוקרטית, אינה יכולה ואינה צריכה לנהוג מנהג בת-יענה ולהתיר זאת ובד בבד לאפשר לעוכריה ומשמיציה ללמוד וללמד במוסדותיה, לפרסם במימון מקומי דברי בלע אקדמיים כביכול ולנהל מסעות תעמולה פוליטיים במסווה של טענות הבל על חופש דיבור, חופש אקדמי ושאר טענות סרק.
אני חוזר ומדגיש את האבחנה הברורה שאני עושה כאן בין חופש הדעה והמחשבה, לבין החופש למעשי חתרנות ונבלה. אם לא תפעלנה האוניברסיטאות בתוקף הסמכויות הרחבות שניתנו להן נגד ההתנהלות הפוגענית של קבוצות מיעוט בהן, חייבות רשויות המדינה לתקן תקנות שיענישו את המפגעים וגם את נותני החסות שלהם כמשתפי-פעולה עם גל עכור זה. אוניברסיטאות ישראליות הממומנות בחלק גדול מתקציביהן בכספי ציבור, אינן אקסטריטוריאליות למדינת ישראל. חופש ההחלטה וחופש הפעולה שניתנו להם, בדומה לחסינות חברי הכנסת, ניתנו על-מנת שתוכלנה למלא היטב את יעודן האקדמי, ולא על-מנת שתהפוכנה לקיני נחשים פוליטיים במסווה של חופש דיבור; לכך אסור לתת להן חסינות משום סוג שהוא.
צ'לו רוזנברג, "תעתועי הקוים האדומים", מעריב-דעות, 6.5.13 הכותב הנכבד מצליח לערבב מושגים ולראות את חצי הכוס הנוחה לו בהתיחסותו לנושא הקוים האדומים משמעויותיהם, ערכם וסיכוניהם. כמו במקרים אחרים מסוג זה, הוא טועה גם הפעם.
מלחמות פורצות מכל הסיבות ההגיוניות והבלתי-הגיוניות שיכולים אנשים להעלות על דעתם. למן אהבה נכזבת, בגידה מדומיינת, שגעון גדלות, תאוריה הזויה, שיקול דעת מוטעה ועוד, ועד לרצון זדוני, שגעון לכוח, אמונה דתית או מיסטיקה חסרת שחר או ייעוד משיחי.
בעולם "הרציונלי" הן פורצות בגלל שגיאות בהערכת מצב, חוסר מידע, אי-הבנת המציאות שגיאה בהערכת כוונותיו ורצונותיו שליריב ועוד; ולעיתים זהו צרוף מוזר של הזוי ושגוי. בשיקולים אסטרטגיים, לקוים אדומים מספר תפקידים, שבין המובהקים בהם ניתן למנות: הרתעה, ניסיון למנוע מלחמה ע"י צימצום מרחב השגיאה של הצד השני, הכנת דעת הקהל, "הפקדת הזכות" לשאת באחריות לפרוץ מלחמה בידי הצד השני, הטעייה, השפעה על תהליכים מדיניים ופוליטיים, תדמית ועוד.
כמו כל מהלך במשחק השחמט האסטרטגי, ניתן להשתמש נכון בקווים אדומים, וניתן גם לשגות. לצד הגורמים החיוביים, לקו אדום חיסרון אחד בולט במיוחד - צימצום מרחב הגמישות של משרטט הקו. חסרון ברור פחות הוא שמשרטט הקו הופך שבוי בידי הקונספט שהוא עצמו הגה, אולם למטרה אחרת... . לשרטוט קו אדום יש ערך אם משרטט הקו מציב מאחוריו יכולת ונכונות לגבות את דבריו במעשים. מאחר שהמציאות נזילה, הרי שגם אם הייתה לו נכונות או כוונה אמיתית לפעול עם חציית הקו האדום שעה שקו זה שורטט בגלוי, (הדבר שונה מעט אם הקו הוא סמוי) השינויים בשטח עשויים לחייבו להסתלק מעמדתו הנחרצת שעה שמגיעה שעת האמת.
קו אדום איננו נצחי. מי ששירטט אותו, יכול גם לבטלו. אולם מוטב שיעשה זאת ביוזמתו ובשום שכל. כך או כך, קביעת קו אדום ואי-הפעלתו פוגעת הרתעה - לעיתים יותר, לעיתים פחות ולעיתים באורח אנוש.
אין זה מקרה שהמלחמה מוגדרת כאמנות ולא כמדע. לאמור, בניהול מלחמה כמעט תמיד 2+2 אינם 4. המדע המודרני לימדנו שאפילו בו אין אמת אמפירית אחת מוחלטת, אבל יש תנאים שבהם תהליך אמפירי יתרחש בסבירות גבוהה מאוד בתוך גבולות תיחום מוגדרים היטב. לא כך הדבר באמנות המלחמה; כוחה של המקריות במלחמה גדול מאוד ולעיתים אפילו מכריע.
רוזנברג רותם את העגלה לפני הסוסים, את התוצאה לפני האירועים האמורים לחוללה ואת החריגים לפני הכלל. השאלה אם מלחמות בהיסטוריה המודרנית פרצו בגלל חציית קו אדום או לא אי-אפשר לשאול בצורה הבנאלית שעושה זאת רוזנברג. בוודאי שלא נכון לקבוע זאת על-פי מועד פריצת מעשי-האיבה דה-פקטו. מלחמה אינה פורצת דווקא עם פריצתם של מעשי האיבה, ואינה מסתיימת עם סיומם. התמונה מורכבת הרבה יותר, ובגלל מגבלות זמן ומקום, אינני מתכוון להרחיב את הדיון בשאלה זו כאן.
כדוגמה למורכבות אציין רק שטכנית, מדינה שאינה מוכנה למלחמה, אינה יכולה להפעיל את מלוא עוצמתה ללא הערכות והכנה ראויות, גם אם החליטה כבר לצאת למלחמה! אם מבינים מציאות זו, הרי שבניגוד לדעתו של רוזנברג ניתן להצביע על מספר רב של מקרים בהם פרצו מלחמות בעקבות חציית קוים אדומים (לעיתים קוים "שנעשו אדומים" בדיעבד), גם בהיסטוריה של ישראל. מבצע סיני פרץ בעקבות עסקת הנשק הצ'כית-מצרית, מלחמת ששת הימים - בעקבות כניסה מסיבית של גייסות מצריים לסיני וסגירת מיצרי טיראן ותעלת סואץ. כיבוש ירושלים - התרחש בעקבות הצטרפות ירדן למלחמה וירי על ירושלים המערבית.
פעולות התגמול בשנות החמישים, בוצעו רובן בשל חציית קו אדום של מסה קריטית של תקיפות טרור על ישובים אזרחיים בדרום - ועוד. מלחמת המפרץ הראשונה (1991) פרצה בעקבות פלישת סדאם לכווית, לאחר שהוזהר שלא לעשות כן, וכניסת ארה"ב למלחמה נגד יפן התרחשה בעקבות פרל הרבור, אך לא קודם לכן חרף התגרויות יפניות מוקדמות רבות.
קו אדום איננו קו צבעוני על מפה אותו משרטט ראש
ממשלה חובב דימויים באופן סמלי מעל בימת האו"ם.
קו אדום הוא אירוע או סידרת אירועים שמשמעותם איום מוגבר על אינטרסים חיוניים, וחוסר נכונות של המאויים להשלים עם הסכנות הגלומות באיום. כבר אמרנו שקו אדום איננו מתמטיקה. כוחו המרתיע הוא בידיעת שני הצדדים שמשרטט הקו אינו "מלאך", הוא אינו יודע הכל והחלטותיו נגזרות מהערכות-מצב. ובהערכות-מצב, כך למדתנו ההיסטוריה, יש מרווח שגיאה לא מבוטל - כך היה וכך יהיה.
העובדה שארה"ב מציבה קוים אדומים מטושטשים בכדי לשמר בידה גמישות החלטה, או אינה מתיצבת מאחורי קוים שהגדירה כאשר היא מאותגרת, אינה אומרת שאין בנמצא קוים אדומים, ואין פרושה שארה"ב פועלת נכון אוינה משלמת בסופו של דבר מחיר על התנהלותה. יכולותיה של ארה"ב הן עובדה מוסכמת על דעת הכל בעולם, וגם כאשר היא עצמה מחבלת במעמדה ובהרתעתה, היא עדיין מעצמת-על. זה אינו המצב ביחס לישראל או ביחס לכל מדינה אחרת.
בסופו של יום, גם כשלמדיניות הנרפית של ארה"ב יש מחיר לא מבוטל בשחיקת מעמדה, אין בשחיקה זו כדי איום לאומי קרדינלי. התנהלות ישראלית נרפית מסוכנת לישראל הרבה יותר האסימטריה העצומה בינה לבין יריביה ברוב המרכיבים החשובים של הביטחון הלאומי, ומה מעשוי להניעם לפעולה, הוא הערכה שגויה שישראל נחלשה, ונוצרה שעת כושר להכריעה בכוח.
לא הייתי מרחיק לכת בדיון נאיבי בנושא הקוים האדומים כפי שעושה רוזנברג. לקביעת קו אדום מול אירן ע"י ראש הממשלה, נתניהו, יעדים ולוחות זמנים שונים ביחס לשחקנים שונים בזירה - ארה"ב, אירן, אירופה, סוריה, חיזבאללה ועוד. עדיין מוקדם לסכם נושא זה ואיני רואה שום וודאות כרגע לגבי השאלה עד כמה קידם הקו האדום הישראלי את יעדיה מול כל אחד מהשחקנים הנ"ל. עצם העובדה שהשחקנים הראשיים מתיחסים - כל אחד בדרכו ובאמצעיו - לצורך להשפיע על האופן שבו תתפוס ישראל את הרגע בו נחצה קו זה, דווקא מדברת בזכותו.
"המחקר" המדוקדק שמשקיע רוזנברג בשאלת המודיעין המדויק העומד לרשות כל אחד מהשחקנים על מה שחושבים ועושים האחרים, הוא תרתי-דסתרי של קו אדום. שהרי קו אדום נועד בין היתר לכסות אפריורי על פער-מידע צפוי ולהגמיש את חובת התגובה בתחומי השכל הישר. הכל יודעים זאת, ולכך השפעה נוספת בארסנל ההשפעות המרתיעות של "קו אדום".
קוו-וודיס, ריבלין?! רובי ריבלין הוא הדמות ה"ז'בוטינסקאית" הבולטת האחרונה שכנראה לא הצליחה להסתגל לשינויים העוברים על הליכוד בעשור וחצי האחרונים לערך ולהשתלב בהם. בהדרגה הוא חושף את המרכיבים העקריים באישיותו שעשויים להסביר חלק מהסיבות לכך. בעקבות בגין, מרידור ואיתן שעייפו מהצורך למצוא איזון בין השקפותיהם, אמונותיהם וחינוכם הלאומי, לבין עקרונות ליברליים ישנים ובעיקרם בלתי ישימים לעקרונות חדשים ופוסט-מודרניים שתפסו את מקומם בחלקים לא מבוטלים של הציבור הישראלי, הולך עתה רובי ריבלין. בעוד שלושת הראשונים - כל אחד ומאפייניו, כל אחד ודגשיו - לא הפנימו שכוונותיהם הליברליות החיוביות, הפכו כלי ניגוח בידי חסידי הפוסט-מודרנה נגד המדינה ונגד הליכוד גם יחד, כשל ריבלין בעיקר בהסתגלות לשינויים במאזן הכוחות הפנימי בתוך הליכוד ולהשלכותיו.
מאזן כוחות זה, יוצר את מוקד המחסום האידיאולוגי והפוליטי האחרון בישראל בפני התקפלות טוטלית בדרך לשינוי מדיני המכונה "פתרון שתי המדינות", פתרון שלדעת רבים הוא אשליה מסוכנת. מחסום זה מורכב בליכוד עצמו מכמחצית חברי הכנסת הצעירים של המפלגה ולידה מחצית שניה פסיבית יותר, כשבתווך ניצב ראש הממשלה, נתניהו - הלהטוטן הפוליטי הנוכחי של המחנה - שיש לו תומכים גם במפלגות אחרות ובציבור שאינו חופף את מפלגות הימין דווקא. ראש ממשלה זה נרדם בשמירה בבחירות האחרונות, ויצא מהן בעור שיניו. ריבלין לא הבין כנראה שגם אישיות פוליטית פופולרית, לא נכון שתתגרה ב"חיה פצועה".
ריבלין לא הבין שנתניהו מעריך נכון את מעמדו במפלגה, ואת העובדה שבתפקודו כיו"ר הכנסת בקדנציה האחרונה, היה ער יותר לתפקיד הנשיא הבא אליו לטש עיניים, מאשר למעמדה של הכנסת ולהיותו חבר ליכוד בה. כפוליטיקאי שאמור להיות "אמן האפשרויות הזמינות", במקום להרכין ראש באופן זמני ולחזור ולבסס עצמו במציאות החדשה ומעמדה זו לחתור למימוש עצמי, העדיף אינטגריטי אישי על תחכום פוליטי - יפה, אבל האם גם חכם?!... התוצאה גלויה וברורה.
גם לאחר שספג מהלומה פוליטית שצריכה הייתה לעוררו, לא הסיק ריבלין את המסקנות המתחייבות, והוא הולך ושורף בהתמדה את גשריו וקשריו הטובים בליכוד. נראה שיצרו גובר עליו לעת זקנה על שכלו ועל ניסיון החיים הפוליטי שצריך היה לאלפו בינה לנהוג אחרת. אולי לא מאוחר מדי עדיין, אבל אם ימשיך לנגח את הבאר הישנה שלו במאמרים ואימרות מהסוג שמתפרסם בשמו במעריב (12.5.13), נראה שהוא בדרך להפוך למפרש בודד נוסף מלבין באופק העבר של הליכוד; בדרך לגרושים סופיים בינו לבין מפלגת-הבית שלו.
יהיה מי שיאמר שהליכוד השתנה וריבלין הוא שנשאר אותנטי ו"נאמן למקור". יתכן וזה נכון, אבל מבחינה פוליטית זה אינו רלוונטי. ריבלין לבדו הוא איש נחמד ורב פעלים, אבל חסר משקל פוליטי ממשי. הליכוד מאידך-גיסא, הוא עדיין הכוח הפוליטי המרכזי בישראל כיום, ו"האצילות מחייבת..." .
תקציב בלוף ותקשורת דמיקולו... סיבוב נוסף במחזה האבסורד הנקרא תקציב המדינה ותפקידה של התקשורת "ככלבת השמירה של הדמוקרטיה", התרחש בימים אלה בממשלה, בכנסת ומעל "הבמות" התקשורתיות העקריות. בתקציב הגרעוני של כ-40 מיליארד ש"ח, ובוויכוח המדומיין על תקציב הביטחון, שגם הוא עסק במיליארדי ש"ח, מצאה התקשורת המתקדמת שלנו את עצמה עוסקת ב"פיסטוקים" ובפיקנטריה: המיטה הזוגית של נתניהו, וגידול תקציב הנקיון בבית ראש הממשלה ב-4 השנים האחרונות - בדיחה עלובה!
במקום לשאול את השאלות הנכונות כגון: כיצד באמת הגיעה מדינת ישראל לגרעון אדיר כל כך, ומה מבטיח שבעוד שנתיים לא תהיה במקום גרוע יותר, או על מה בדיוק מבסס
יאיר לפיד - שר האוצר החדש המיישם בהתלהבות רבה וכמעט ללא שום סטייה את המדיניות הישנה של קודמיו - את הבטחותיו שהגזרות שהוא משית על הציבור הן לשנתיים בלבד. או כיצד הוא מתכוון לטפל בסוגיית יוקר המחיה שיעלה לאחריו גזרותיו עוד יותר, ובדיור זמין, ובפערי חלוקת ההכנסות ובשאר השאלות הכבדות שהעסיקו את הציבור מאז מחאת קיץ 2011, עוסקת התקשורת בזוטות, בשטויות, ברכילות ובאתרוגיזציה של מי שעל פניו הצליחו לתעתע בכולנו תוך זמן קצר להפליא.
אין לי שום בעיה עם תקופת מעבר כלכלית, שהיא פועל יוצא בחלקה של שגיאות עבר לצד אופורטוניזם פוליטי ונאיביות מבהילה, שבה חייבים לתקן לפחות חלק מהעיוותים. יש לי בעיה קשה עם התנהלות המובילה באותה דרך בדיוק, ועם רמת דיון אינפנטילית בשאלות היסוד, לאחר שכבר הוכח שרמת דיון כזו שנוהלה לא מזמן, אינה מובילה לתוצאות חיוביות. ובמקום שהתקשורת תהיה ראש חץ בהכוונת השיח הציבורי לשאלות הקשות, משום שהיא מצויידת ביותר ידע וקשרים ומשום שעובדים בה מי שנחשבים אנשי מקצוע, היא שומרת בקפדנות על הרמה הירודה להפליא של השיח בכלל ושל תרומתה לשיח הזה בפרט.
מבלי להכנס הפעם לדיון מפורט יותר, אנו עתידים להתבדות גם עם יאיר לפיד כשר האוצר, משום שעם כל הכבוד לכושר הדיבור שלו הוא אינו קוסם, והכלכלה אינה מופע קירקס, ואם עוד תזדמן לישראל מלחמה קטנה או מבצע פיצפון בשנתיים הקרובות, גם תקציב 2014 יהיה בגדר ניחוש פראי ולא מוצלח. אם להסיק על-פי מחזה האבסורד של הכנת והעברת תקציב המדינה לשנים 2013 (חלק שני) ו- 2014 לגבי העתיד, צפו להפתעות שליליות. נותר עוד סיכוי קלוש אחד, והוא וועדות הכנסת, במיוחד וועדת הכספים. אם תשכיל לדלל את חוק ההסדרים, אם תשכיל לדרוש מהממשלה "ביטחונות" לתחזיות הוורודות שר האוצר, אם תבקש לראות לא רק באופן הצהרתי ולא רק בתקציב הביטחון תוכניות רב שנתיות ולהבין היטב מהם היסודות המבטיחים עמידה של הביצוע ביעדי התקציב, ואם תייצג טוב יותר את ציפיות הציבור בדיונים אלה - או אז יהיה מקום למעט אופטימיות. מנפולת התקשורת שלנו אין לי ציפיות ובוודאי שלא מהחוגים שהביאונו עד הלום.
