תשעה קבין של יופי נטלה ירושלים, ובשבת נוספת לה עטרת מלכות של שבת מלכתא. בשעה שהשבת יורדת על העיר המקודשת, עוטפת היא את משוש תבל בגלימה של אור מקודש וזוהר. שלווה נעימה יורדת על עיר הא-לוהים אחרי שאחרוני הדוכנים בשווקים נסגרו בפקודת מזהירי השבת, שסובבו ביניהם ותקעו בחצוצרות ושופרות להזהיר על השבת כמאמר הגמרא. תיירים ואורחים עושים דרכם בנחת אל הכותל, לבושים לבן חגיגי, ואור המערב של קרני החמה השוקעת בים הגדול מלווה אותם, ומאיר בזהב על חומות העיר. באותה שעה ממהרים רבבות עמך בית ישראל לבתי הכנסת הפזורים בעיר לקבל את השבת. גם אלה שאינם שומרי שבת הבאים אל העיר, מתבשמים מהאווירה המיוחדת של ירושלים בשבת. אבל לשבת של ירושלים קם אויב.
שמו מ'. קבלן ירושלמי שמוביל היום את המערכה לפתיחת חיי המסחר בשבת בירושלים. מ' היה קבלן עד שהפך ליזם. בדרכו לירושלים עבר בנמל תל אביב, שם פתח מסעדות ובארים. עכשיו החליט להביא את מרכולתו התל אביבית לבירה. הוא שכר מ
רכבת ישראל ו
משרד התחבורה את מתחם תחנת הרכבת ההיסטורית שבלב ירושלים ליד גן הפעמון, שיפץ באופן נאה את התחנה וחילק אותה למתחמי משנה להשכרה לבעלי עסקים. על פסי הרכבת העמיד דוכני מכירה לבגדים וחפצי אמנות ואף הקצה שטח לשוק פירות וירקות. "כמו במחנה יהודה", אומרים בעירייה, אף כי המחירים יהיו בשמיים.
על-פי מאמר הגשש - שכל חנות היא היום "בוטיק", שטח החנויות והדוכנים שפתח לא נקרא בפרסומותיו "שוק", אלא "מתחם בילויים תרבותי". הסמנטיקה מאד חשובה פה, כי "בעזרת השם" ניתן לעבוד על השם ולעבור במסלול עוקף לחוקי העזר העירוניים ולחוק שעות המנוחה שנוצר על-מנת לעגן את השבת כיום מנוחה לאומי. הנה השיטה והרציונל. מאחר ש"פעילות תרבותית" גם היא "מנוחה", הרי שפתיחת מתחם בילויים בשבת תואמת את הסטטוס קוו ואת חוקי העזר העירוניים, בתנאי שבין דוכני העגבניות יחוללו נערות ובין דוכני הסדקית יהלכו ליצנים על קביים. יעני אין זו מסחרה אלא תיאטרון רחוב וכבר קבעו שופטינו בפסיקותיהם שמותר לפתוח בשבת בתי קולנוע ותיאטרונים.
אחר כך מציבים מוכרים שאינם יהודים (כלומר ערבים), כדי שאם יגיעו פקחי משרד העבודה הם לא יקבלו קנסות בגלל חוק שעות המנוחה. אמור מעתה: כשיבואו סוחרי מחנה יהודה ויגידו שגם הם רוצים לפתוח את דוכניהם בשבת, גם הם יוכלו לפותחם אם יביאו ליצנים. ערבים עובדים שם ממילא. הם אפילו יוכלו לטעון בצדק מסוים שלא צריך ליצנים וזמרים: חלק מהמוכרים מגלים בהכרזותיהם כישרונות זמרה ומשחק של ממש, כידוע לכל ירושלמי.
התחילו לדאוג
אם לא נעשה משהו, עסקים נוספים ירצו להצטרף לתחרות בשבת. רובם לא ירצו להישאר מאחור. המסחר בשבת יגדיל את המחזור הכספי של מחללי השבת משמעותית, ויאפשר להם למכור בזול גם באמצע השבוע. מתחריהם לא יעמדו בתחרות ויתמוטטו. או שיצטרפו למעגל מחללי השבת. ראש עיריית ירושלים נמצא בתקופה זו בשנת בחירות. הוא לא עושה דבר למרות שיכול לעשות הרבה. ואולי כי בגל האנטי חרדי השוטף את הארץ, פתיחת המתחם בשבת רק תועיל לו. אם כן מה ניתן לעשות? יש להקים תנועת מחאה חברתית - אזרחית לשמירת השבת כיום המנוחה וכדגל לאומי. תנועות מחאה מצליחות מאד עכשיו.
ועוד פתרון. בארה"ב של שנות השלושים והארבעים התמודדו בעלי עסקים יהודים שומרי שבת עם עסקים שפתחו את שעריהם בשבת, מה שהוסיף למתחרים יום נוסף של מחזור כספי, בעוד שומרי השבת יושבים בבית או בבית הכנסת. בעקבות כך היהדות הדתית ורבניה פיתחו שיטה כלכלית מתגוננת: בכל עסק שומר שבת ניתלה שלט המכריז שזהו עסק "שומר שבת". הרבנים והסופרים קראו לאנשים דתיים ומסורתיים לקנות אצל שומרי שבת. וכך היהדות האורתודוקסית גוננה על מקדשי שבת ומנעה את חיסול עסקיהם, ונוצר מעגל משק סגור: לא קונים אצל מחללי שבת וגויים ככל האפשר. מעדיפים עסקים שומרי שבת. אלו לא היו ימים קלים.
בבתים אורתודוקסיים רבים היו פורצי גדר, אבל המהלך, שנשאר עד היום, יכול לשמש דוגמה בישראל להתארגנות קהילתית נכונה. לכן מחליטים שלא נכנסים למתחם הרכבת בכל ימות השבוע. המהדרים גם לא נכנסים למתחם בנמל תל אביב של פורץ הגדר (שממילא רוב מסעדותיו שם טריפות). הולכים לקניונים שומרי שבת ושומרי כשרות. נקודה. מתקשרים לשר הכלכלה
נפתלי בנט, ראש הבית היהודי, שיפעיל את החוק והפקחים שבאחריותו לסגור את מתחם הרכבת בשבת. מחזירים את הנשמה היהודית למדינה ומחזירים את קדושת השבת למרחב הציבורי.
