|
|
|
|
|
|
| מוזר, שבשני הכרכים של הביוגרפיה שלו, שהיא ביטחונית בעיקרה, לא הקדיש לפעילותה הביטחונית של אמו אפילו מילה אחת. בספרו, "בית אבי", הקדיש למורשת הביטחונית של משפחתו שורות אחדות שטחיות. ניתן לשער, כי ההתעלמות הבולטת לא נבעה מעודף חיבה. רוברט סלייטר, הביוגרף של רבין, כתב: "ניהול הגנתה של העיר עם טיפול בתינוק היו שתי מלאכות, שלא בדיוק התיישבו יחדיו". במודע, או שלא במודע, חש רבין כי רוזה הביטחוניסטית גזלה ממנו חיק-אם. על הרִיק הזה לא התגבר הבן גם בהיותו ראש ממשלה ושר ביטחון, ואת השפעתו ניתן למצוא בכל מה שעשה לו ולנו | |
|
|
|
לפי כל המקורות, רוזה לא רצתה ב יצחק. ילד סימל בית משפחתי ותחילת התברגנות, שבהם רוזה בחלה, וגם משום שדעתה הייתה נתונה אז לעסקנות סוציאליסטית וביטחונית בירושלים, וזאת על-אף שהייתה אז אנטי-ציונית. ראשיתו של יצחק רבין בעולם הייתה בסביבה עוינת, שאהבה תומכת ומקילה לא נמצאה בה. הסופר אליעזר שמאלי, הביוגרף של רוזה, שהיה גם המורה של יצחק בבית-הספר היסודי, כתב: "קן משפחה במובן המקובל בחיינו לא בנתה רוזה כלל וכלל". 1 בשנת 1976 התייחס רבין לעובדה, שכמעט אף פעם לא פגש בהוריו בחוזרו מבית-הספר, ושכנים טיפלו בו ובאחותו: "לא אהבתי זאת - את אורח החיים בבית". 2 בתחילת 1922 הייתה רוזה עסקנית פועלים בולטת בחיפה ומנהיגת ה"הגנה" שם. כתב אליעזר שמאלי מפיו של נחמיה רבין: - כאשר פרצו מאורעות יפו, במאי 1921, לא היה בחיפה אף אדם שיעמוד בשעת צרה במערכה, וייצא להקביל פני רוצחים ושודדים שזממו להשמיד את היישוב העברי שהיה מפוזר בשכונות הערביות בעיקר, ובמקום שאין איש - מופיעה רוזה. הוציאה עשר לירות מכיסה, הזמינה בנגריות מאות אלות, חימשה בהן בחורים מכל העדות ופיזרה אותם בעיר, לעמוד על המשמר. ולא קל היה כלל וכלל לארגן וללכד את בני עדות המזרח ובני העלייה השלישית ליחידות אורגניות ובעלות משמעת. ולא היה קל להחדיר את היחידות המעורבות האלה לסמטאות הנידחות שבעיר העתיקה, בסביבות בתי-הקפה הערביים הסוערים המוסתים, ולחנכם לסדר, התאפקות וזהירות. אך מבט עינה של רוזה דיו כדי להטיל מרות, לחסל סכסוכי-קטנות ולטשטש הבדלי חינוך וטמפרמנט. ובשעת הצורך, כשבחור קל-דעת מעז לחרוג ולפעול על דעת עצמו - אין היא נרתעת כלל גם מפני שימוש בכוח וסוטרת לו - לקופץ בראש - בידה הצנומה לעיני כול, פורקת מעליו את 'נשקו' ומוציאה אותו מתוך שורות המגנים - למען יראו וייראו.3
ביום השנה הראשון להחלטת ועידת סן-רמו של מדינות ההסכמה (המנצחות במלחמת העולם הראשונה), למסור לבריטניה מנדט על ארץ-ישראל, לכלול בו את הצהרת בלפור, ולהטיל על בריטניה להקים בית לאומי יהודי בארץ-ישראל, שררה מתיחות רבה בין יהודים לערבים בחיפה. הערבים הכריזו על שביתה, ולמִפקדת ה"הגנה" בעיר הגיעו ידיעות, כי בשעות אחר-הצהריים ינסו לפגוע ביהודים. רוזה פקדה על חברי ה"הגנה" להיכנס לעמדות. בינתיים הגיעה שמועה, שהקשר עם קבוצת טירה נותק, ויש חשש להתקפה עליה מצד טירה הערבית. רוזה יצאה לבדה לטירה, רכובה על סוס, מצאה שהמקום לא הותקף, וחזרה משם בחשיכה. על מדרונות הכרמל הבחינה באוהלים, שלא ראתה ביום, ופנתה לבדוק את המתרחש - למרות הסיכון שבדבר. בדרכה משם השתולל הסוס, נתקל בעמוד טלפון, והיא הועפה ממנו ונחבלה. בשעה מאוחרת חזרה לחיפה, מרוסקת איברים, אך מרוצה. פעילות ביטחונית זו, במחצית 1921 בחיפה, אמורה הייתה, לכאורה, למלא גאווה את בנה יצחק. מוזר, שבשני הכרכים של הביוגרפיה שלו, שהיא ביטחונית בעיקרה, לא הקדיש לה אפילו מילה אחת. בספרו, "בית אבי", הקדיש למורשת הביטחונית של משפחתו שורות אחדות שטחיות. ניתן לשער, כי ההתעלמות הבולטת לא נבעה מעודף חיבה. רוברט סלייטר, הביוגרף של רבין, כתב: "ניהול הגנתה של העיר עם טיפול בתינוק היו שתי מלאכות, שלא בדיוק התיישבו יחדיו". 4 במודע, או שלא במודע, חש רבין כי רוזה הביטחוניסטית גזלה ממנו חיק-אם. על הרִיק הזה לא התגבר הבן גם בהיותו ראש ממשלה ושר ביטחון, ואת השפעתו ניתן למצוא בכל מה שעשה לו ולנו. עד החודש התשיעי להריונה, בפברואר 1922, הנהיגה רוזה את ה"הגנה" בעיר. כל התנהגותה העידה, כי לאחר שתתגבר על ה"תקלה" שעתידה להיות יצחק רבין, היא תשוב לעיסוקיה ביתר-שאת. במחצית פברואר נחפזה מחיפה לירושלים, אחרי שכלב נשך את רגלה, ללדת את יצחק בבית דודה האמיד, מרדכי בן הלל הכהן - שממנו הסתייגה עד אז. ברל רפטור עלה ארצה מרוסיה בתחילת 1920, בהיותו בן שמונה-עשרה. הוא פגש את רוזה באותה השנה בחיפה, ותיאר את התפעמותו והתפעמות חבריו ממנה: - בפגישות הראשונות אתה הזכירה לנו רוזה את אנשי "נרודניהווליה" [תנועה סוציאליסטית, מהפכנית וטרוריסטית, שהקימו ברוסיה א"י ז'יליאבוב וּורה פיגנר]. ראינו בה איש-העם, טיפוס פרולטארי ואדם שנוצר למעשים גדולים. לעתים נראתה לנו כקורסיסטית יהודית מרוסיה [אישה שרכשה את השכלתה הגבוהה בקורסים מחוץ לאקדמיה ולא בלימודים מסודרים באוניברסיטה. הקורסיסטיות הרוסיות היו נשים רדיקליות, קיצוניות בדעותיהן] ששרפה מאחוריה את כל הגשרים, ובנפשה - ייאוש של מגשימי המהפכה אשר נכשלה. אולם דווקא כוחות הייאוש האלה הם שקירבו אותה לאט-לאט ליצירת הפועל בארץ, והפכו לכוחות מרץ בלתי-מוגבל. את ירושתה הנפשית מימי ההגנה ברוסיה, את האומץ והגבורה שספגה שם - הביאה שי לתנועת הפועלים בארץ.5
אהבה לא העניקה רוזה ליצחק. לעומת זאת, בשנאה כלפי יריבים ובאי-יכולת להבין את המציאות החברתית והכלכלית ציידה אותו בשפע. רוזה ונחמיה לא גדלו בסביבה אינטלקטואלית, ולא ספגו בצעירותם נופי תרבות עשירים וחשיבה ביקורתית, ספקנית ושיטתית. שאלות מעשיות והתפעמות ערכית-אידיאולוגית מילאו את תודעתם. רוזה ונחמיה גם לא נחשפו מעולם להשכלה יהודית שורשית, ולא היו מעורבים בפעילות ציונית נמרצת. ההורים, כבנם, התעניינו בעיקר בספרות אידיאולוגית על נושאים חברתיים. רוזה הייתה נתונה להשפעת תנועת "בונד" האנטי-ציונית. נחמיה התייתם מאביו בגיל צעיר, חי במחסור, עבד מילדותו למחייתו, והיה חסר השכלה. בבחרותו מצא עניין-מה בחבורות מהפכניות ברוסיה, ובפעילות של האיגוד המקצועי בארצות-הברית. הביוגרף אליעזר שמאלי ניסח כך את מערכת היחסים בין החברה היהודית בארץ-ישראל בשנות העשרים ובשנות השלושים לבין רוזה כהן: - אכן, ניצחה הארץ את הבונדיסטית הגאֵיונה והרציונאלית, שיעבדה אותה ורתמה בעולה הכבד, אך גם לה נשתעבדה ונרתמה למושכותיה האמיצות, לרצונה החזק ולאופייה הבלתי-נכנע.6
לא רק הארץ השתעבדה אלא גם יצחק רבין, ובאמצעותו השתעבדה הארץ למשך שנים רבות. בצעירותו עבר רבין בעיקר את כור ההיתוך של רוזה. רוזה כהן נולדה בשנת 1890 במוהילוב שברוסיה הלבנה, בת למשפחת סוחרים אמידה ומרובת ילדים. אביה, הסוחר המצליח יצחק כהן, היה דתי פונדמנטלי ובלתי-סובלני. הוא השתדל לכפות את אמונתו ואת אורח חייו על ילדיו באיומים ובעונשים. אך ברוזה הוא דווקא נתקל בהתנגדות עזה. היא עזבה את הדת למגינת-לבו, וחברה לשמאל המהפכני הרוסי. אחד מאחיה הבוגרים נהג כמותה, והיה ממקימי תנועת "בונד". אח בוגר אחר הצטרף למפלגה הסוציאליסטית-מהפכנית [סוציאל-רבולוציונרים - ס"ר] הכלל-רוסית. ברוב ימות השנה לא היה האב בבית. בניו עשו את ביתם המרווח לסניף של ס"ר ושל "בונד". רוזה הצעירה עקבה בעניין אחרי הוויכוחים הלוהטים שהתקיימו בחבורות השמאלנים, והושפעה מהם. בעיקר הושפעה מקריאתו של האנרכיסט בקונין לבוגרי הגימנסיות ברוסיה, "לרדת אל העם", ויחד אתו לחולל מהפכה טרוריסטית. בהיות רוזה תינוקת, עקרה המשפחה לביאליסטוק, ובהיותה בת שש, נפטרה אמה. האב חזר עם שמונת ילדיו להומל, עיר-הולדתו. את רוב זמנו עשה בעסקיו. את רוזה ואחיה גידלה סבתה. בשנתה הראשונה בהומל היה בית דודה, מרדכי בן-הלל הכהן, ביתה השני - עד שדודה עלה לארץ-ישראל. בהומל למדה רוזה בגימנסיה הממשלתית, למרות התנגדות אביה. כדי לממן את לימודיה, נתנה שיעורים פרטיים. כשהלכה לגימנסיה בשבת, סיפרה לאביה, שהלכה לבקר חברות. כשגילה האב, שרוזה הונתה אותו, הגיב בחריפות רבה, אך לא היה מסוגל להניאה. למזלה, היעדרויותיו התכופות של האב חסכו ממנה עימותים עמו. העימותים, שהתחוללו בכל-זאת, הקשיחו אותה. בית חם ואוהב לא היה לרוזה מעולם, לא כשהייתה ילדה ולא בהיותה אם. בהשפעת ברוך, אחיה, הצטרפה רוזה לתנועת הנוער של "בונד", שהייתה בעלת אידיאולוגיה סוציאל-דמוקרטית - כפי שהתגבשה, בעיקר בגרמניה, ובמידת-מה ברוסיה. שם עוצבה אישיותה, ושם התגלתה מנהיגותה הטבעית. בציונות ראו אנשי ה"בונד" תנועה לאומנית של המעמד הבינוני היהודי, שיש להיאבק בה. על הפועל ממוצא יהודי להילחם את מלחמת-קיומו במקום מושבו. שאיפה למדינה יהודית בארץ-ישראל הייתה, לדעת ראשי "בונד", אוטופיה נפסדת וביטוי לנחשלות אידיאולוגית. היהודים המפוזרים בעולם לא היו, כך אמרו, עם אחד. לכל קיבוץ יהודי יש תרבות משלו וגורל משלו, ואין לדבר על קשרים בהווה בינו לבין הקיבוצים האחרים. על יהודי רוסיה לפתור את בעיותיהם ברוסיה עצמה, באמצעות הרעיונות הסוציאליסטיים. מהשקפת-עולם זו לא השתחררה רוזה כליל עד יום מותה, ויסודות ממנה העבירה לבנה. רוזה הייתה בת שש-עשרה, כאשר היה בהומל ניסיון לחולל פוגרום ביהודים. בספטמבר 1903, בניגוד לפרעות בקישינב באפריל אותה השנה, שהסתיימו בטבח, התגוננו יהודי הומל נגד הפורעים, ופגעו בהם יותר משנפגעו. 7 את ההגנה העצמית שם הנהיגו ראשי "בונד" וראשי מפלגת "פועלי-ציון". כחברה בתנועת הנוער של "בונד", השתתפה רוזה בפעולות ההגנה ובפעולות-הנגד. הפוגרומים ברוסיה בשנת 1903 זעזעו את היהודים, וחוללו את העלייה השנייה; ביאליק פרסם אז את שירו המהמם "בעיר ההריגה" שאותו תרגם ז'בוטינסקי לרוסית. השיר בתרגום המעולה היה להיט וחולל צונמי רוחני. אנשי "בונד" התבצרו אחרי הפוגרום בעמדתם האנטי-לאומית, וסירבו, למשל, לקחת חלק בשביתת המחאה במלאת שלושים לפוגרום בוורשה, בטענה ש"'בונד' אינו עושה שביתות 'יהודיות', אלא רק [שביתות] פועליות-מעמדיות". בעקבות כישלון רוסיה במלחמתה עם יפן בשנת 1905, ובעקבות כישלון המהפכה באותה השנה, התחולל ברוסיה גל נוסף של פוגרומים, שלא פסח על הומל. רוזה בת החמש-עשרה בלטה מאוד בפעולות להגנה עצמית ולליכוד היהודים. סיפר י' בריסקר, יליד הומל: - למרות הדיכאון שהשתרר בקרב תושבי הומל היהודיים, אחרי הפרעות שהתחוללו בעיר זאת - התהלכנו אנו, הדור הצעיר, בראש מורם וברגשי-גאווה, כי הומל הייתה העיר הראשונה ברוסיה, שארגנה בתוכה את 'ההגנה העצמית' הידועה, שהגנה על כבודו של עם ישראל בנשק ביד, והוכיחה לממשלת הרשע, שאין אנו עדר כבשים נרעד ונפחד. ההגנה העצמית הפיחה רוח-חיים בנוער היהודי שבעיר, העירה אותו משנתו, וארגוני נוער שונים צצו יום-יום, בידיהם פרוגראמות ופלטפורמות בנות תוכן שונה. וכל הארגונים פתחו לעצמם מועדונים ובתי-ועד, וכולם - אפילו מתוך הסכם חשאי - התרכזו ב"רחוב הנפחים" וכבשוהו כולו. מצדו השמאלי של הרחוב היה פעיל ה"בונד", שעמד אז בעצם פריחתו וכיבושיו, ומימינו - התנועה הציונית.8
טובה חסקינה - מהגננות הראשונות בתל אביב, שהכירה את רוזה במלחמת העולם הראשונה ובמהפכה הבולשביקית בפטרבורג - כתבה: - והימים ימי המהפכה ברוסיה, ימי התנערות והתעוררות ברחוב היהודים: בונד, ציונות, פועלי-ציון וצעירי-ציון. רוחות חדשות נשבו בין הסטודנטים הציוניים שבבירה, וחלום אחד חלמו כולם: יצירת קולקטיבים בארץ-ישראל, ואוסיה טרומפלדור בראש. רעיון זה חדר לא רק ללבות החוג המצומצם של חברי טרומפלדור, אלא עשה נפשות גם בחוגים אחרים שעמדו עד עתה מהצד. אפילו אחיה של רוזה התקרב לרעיון ארץ-ישראל, אך לא היא. בונדאית הייתה, והתנגדותה לציונות ולארץ-ישראל נראתה לנו בכל.9
אליעזר שמאלי סיכם: - לא הצהרת בלפור ולא יצירת 'החלוץ' על-ידי יוסף טרומפלדור ברוסיה, ובשורת הגאולה הישראלית - לא זעזעו את רוזה ולא השפיעו עליה השפעה כלשהי. התנגדות לציונות טופחה ברוזה בלי הרף בכל ימי ילדותה ונערותה.
כשסיימה רוזה את לימודיה בגימנסיה, "הלכה אל העם", לעבוד ביערות שבניהול אביה, כמפקחת על חוטבי-עצים. כך ביקשה להכיר את המציאות, את החיים המעשיים ואת העם, "שעליו חלמה כל שנות ילדותה, ולמענו ישבה שנים ארוכות על ספסל הלימודים ובלעה ספר אחר ספר". 10 מאבקיה עם אביה, יתמותה, עבודתה ביערות ועסקנות פוליטית ברוסיה, כל אלה הקשיחוה. קשיחותה הייתה לשם דבר בתל אביב הקטנה. רוזה ונחמיה, שנולדו להורים חולניים, גדלו ביתמות, שממנה לא השתחררו עד יום מותם. בתא המשפחתי שבנו שררה אווירה של חולי ושל מוות. רבין: - אמי סבלה ממחלת-לב, ובלבי פחדים עמוקים, שמא ההתקפים יכריעו אותה. כל אימת שלקתה בהתקף-לב הייתי רץ בכל כוחותיי להזעיק את הרופא, וחרד שבשובי אמצא אותה מתה. אחותי [רחל, כיום חברת קיבוץ מנרה - א"מ] ואני חיינו בצלו של פחד זה כל שנות ילדותנו, ונזהרנו בקפידה שלא להרגיזה. מאוחר יותר נתגלתה אצל אימא גם מחלת הסרטן. הצירוף של מחלת הסרטן ומחלת הלב היו האירועים העיקריים, שבצלם התנהלו חיי-הבית. אמי הייתה מפוכחת וידעה את מצבה. אבי לא השלים, עשה כל מאמץ וטרח ויגע ושקע בחובות כספיים גדולים, להביא לה רפואה, או לפחות להקל ממצוקתה.11
בגיל צעיר התגלתה ברוזה, כאמור, מנהיגות טבעית עם תוכן סוציאליסטי אנטי-לאומי. הייתה עסקנית נוער, ובזמן המהפכה ניהלה בית-חרושת ללבנים, ששימשו את ה"צבא האדום". כמנהלת, התעמתה עם השליטים החדשים. הם ביקשו לפטרה. העובדים שהעריצוה שבתו, ומנעו בכך את פיטוריה. היא התחילה ללמוד כימיה, אך השלטונות הקומוניסטיים סילקוה מהלימודים, מאחר שסירבה להצטרף לשורות המפלגה. רוזה ונחמיה (בנפרד) נשבּו בקסמו של הסוציאליזם הרוסי, המהפכני והתמים, והתנגדו לבולשביזם הלניניסטי. שניהם החליטו להגר. רוזה נקלעה לאודסה בשנת 1919, כשהאונייה "רוסלאן" עמדה להפליג לארץ-ישראל, ועליה עולים, רובם חלוצים. רוזה גינזבורג, בת-דודתה, כתבה בזיכרונותיה: - לאמתו של דבר באה רוזה [כהן] במקרה לארץ-ישראל. היא הפליגה מאודסה באנייה "רוסלאן" כי לא הייתה לה אפשרות אחרת לצאת את רוסיה בימים ההם, והיא אמרה לנסוע לשבדיה, שהיו לה בה ידידים, ולהסתדר שם בעבודה.12
בשיחותיה באונייה, ואחרי שירדה לחוף, הדגישה רוזה באוזני שומעיה, כי היא אנטי-ציונית, ולא עלתה ארצה, אלא הגיעה לבקר את קרוביה "הציונים הפנאטיים, שעלו לפלשתינה השוממה כבר לפני שנים רבות, ומדברים בה בלשון הקודש". את ימיה הראשונים בארץ-ישראל עשתה רוזה בבית הדוד מרדכי בן-הילל הכהן בירושלים. האווירה הבורגנית הייתה זרה לרוחה. ברל כצנלסון ומשה שרתוק (שרת) נענו לבקשתה, ושלחו אותה עם מכתב המלצה לעדה, אחותו של משה שרת, לקבוצת כינרת שבעמק הירדן. להלן כתב ההמלצה: - העלמה המוכ"זת13 היא רוזה כהן ב'14 בת אחיו של מרדכי בן-הלל, קוזינתם של הלל ודוד. עלמה חשובה אינג'ינר סוציאליסטית, לא בולשביסטית, אך עבדה שנים אחדות בבית חרושת בולשביסטי על-יד פטרוגרד. רחוקה מאוד מכל עניינינו.15
נקלעה לארץ-ישראל ורוצה לעבוד לשם הכרת הארץ והתנועה שלנו, יותר מאשר לשם העבודה עצמה. היא בת עירו16 ומכירתו הטובה של ברל.
רצוי מאוד מאוד שתישאר אצלכם. אם תישאר צריך להקדיש לה תשומת לב מיוחדת. היא לא ראתה פני יהודי זה שנים ועתה היא חוששת לזה. חוששת גם לחיי צוותא שאינה רגילה בהם.17 היא בודדה מאוד. בית כהן הוא בשבילה מחנק. את יודעת את טיפוס הנערה הרוסית האינטליגנטית מהבורגנות הגבוהה אשר ניתקה את כל הקשרים עם משפחתה וחברתה ושוב אינה יכולה לשאתם.18
על חייה בקבוצת כינרת כתב אליעזר שמאלי: - בפגישותיה הראשונות בכינרת במכרים וידידים מרוסיה - הייתה רוזה מצטדקת תמיד, שבאה לארץ רק לביקור קצר, כדי להתראות עם קרוביה. וכי מה לה, לבלתי-ציונית, ואם תרצו: גם מתנגדת לציונות - ולארץ-ישראל?... רוזה סגורה ומסוגרת כל ימי שבתה בקבוצה ומכונסת בתוך עצמה... לא הייתה קונה "שקל" ולא תרמה לקרן הקיימת לישראל גם שנה לאחר שעזבה את כינרת, כי לא הייתה ציונית.19
יחד עם הוויכוחים המפלגתיים והביטחוניים, נמשכה עבודת הכפיים. בחורף של תחילת 1920, עבדה רוזה החולנית בנטיעת חורשת איקליפטוס בביצה. חלתה בקדחת, ונחלשה מאוד. נזכרה בקרוביה האמידים בירושלים, עזבה את עמק הירדן, ועלתה לירושלים להתרפא. במאורעות אפריל 1920 בירושלים, שהתה רוזה בעיר. זיכרונות הפוגרום בהומל, המחדלים בפרשת תל-חי, ומותו של יוסף טרומפלדור במרס אותה השנה, דחפוה לקו-הדם. היא נקלעה לעין הסערה, וחייה השתנו.
|
|
נחמיה רבין [מימין] במדי הגדוד העברי,
עם חבר
|
|
|
נחמיה רוביצ'וב (רבין) נולד ברוסיה בשנת 1886, בעיירה בסידרוביץ' שבמחוז קייב, למשפחה ענייה. בהיותו בן עשר מת עליו אביו. הוא נאלץ לעבוד בטחנת-קמח על-מנת לפרנס את בני משפחתו. לא עמד בקשיים, ברח לעיירה אחרת, וניתק את כל קשריו הקודמים. גם במקום מגוריו החדש עבד בטחנת-קמח, אלא ששם שמר את כל שכרו לעצמו. כשגדל והיה לנער ולעלם, התמיד בעבודתו, אך לא חידש את קשריו עם אמו. 20 בהיותו עלם, עסק נחמיה בפעילות מהפכנית. כשהיה בן שמונה-עשרה, חשדו השלטונות שהוא קשור לקבוצה מהפכנית, ועמדו לאוסרו. הוא ברח לארצות-הברית. שם התגלגל מניו-יורק לסנט לואיס, והתיישב לבסוף בשיקאגו, ועבד בבית-חרושת לבגדים. הוא הצטרף למפלגת "פועלי-ציון". לימודים פורמליים לא למד נחמיה מעולם. גם אוטודידקט לא היה. מעט רעיונות סוציאליסטיים ספג בשיחות עם חברי המפלגה בשיקאגו. זה היה עיקר עולמו הרוחני, כעסקן במפלגה ציונית-סוציאליסטית בארץ-ישראל, בתקופת היישוב והמדינה. במלחמת העולם הראשונה התנדב לגדוד העברי, ולאחר תום הקרבות הגיע אתו לארץ-ישראל. אחרי שחרורו עבר נחמיה, בירושלים, קורס ממשלתי למפעילי טלפון, והתקבל לעבודה כמפקח על רשת הטלפונים. משרדו היה בירושלים.
|
|
|
הרוגי נבי מוסא, 1920 ירושלים
|
|
|
|
|
|
|
| עד מהרה חמקה רוזה כהן ממארחיה ההודיים, ופעלה באופן עצמאי, כיאה לבעלת ניסיון בפוגרומים. נחמיה רבין הבחין בדמות לבנה, החומקת בסמטאות. הוא קרא לה לעצור, ושאל למעשיה. היא סירבה להשיב. הוא התעקש. במהלך הוויכוח התנפלה עליו רוזה, וחטפה את אקדחו. הוא אחז בה בחוזקה, והתאמץ ליטול בחזרה את אקדחו. הם צעקו זה על זו ביידיש - עד שקבוצת חיילים בריטיים, שנקלעה למקום, הפרידה ביניהם | |
|
|
|
את ארגון ה"הגנה" הירושלמי הקים זאב ז'בוטינסקי, שעשרים שנה לפני-כן הושפע מאוד מן הלאומיות האיטלקית הגאה והעומדת על זכויותיה. הוא הטיף ופעל להתגונן בכוח גם מול עוצמה עדיפה וביקש להחילה, ללא הצלחה, בקרב היהודים. נחמיה היה חבר ועד הארגון מטעם ארגון החיילים המשוחררים, והיה מחסנאי הנשק בארגון, ועסק גם בהדרכה. פסח תר"ף (1920) חל בד-בבד עם החג המוסלמי לזכר נבי מוסא, ועם חג הפסחא הנוצרי. ז'בוטינסקי צפה מהומות. הוא חילק את העיר לארבעה רבעים, והציב בהם 34 עמדות שמירה. עמדות נוספות הציב בשערי העיר העתיקה. שליחיו אל יהודי העיר העתיקה, במטרה לארגנם להגנה ולהציב שם עמדות-מגן, נדחו על-ידי היהודים החרדיים, בתואנה שהם ביחסים מצוינים עם שכניהם הערביים. יהודי הרובע היהודי האמינו, שהסכנה אורבת רק לציונים. הם אף איימו להסגיר את אנשי ה"הגנה", אם אך יעזו להיכנס לרובע. 21 בשני הימים הראשונים לחג הסתפקו הערבים בארגון הפגנות נגד הציונים. ביום השלישי, הם התנפלו על עוברי-אורח יהודיים, הרסו חנויות בקצה התחתון של רחוב יפו, והמשיכו משם לעבר הרובע היהודי, בקריאות "נשתה את דמם של היהודים"; "אל פחד, הממשלה עמנו". הם הרגו, פצעו, אנסו, בזזו, והשחיתו רכוש. רוב הקורבנות היו בשכונה המעורבת. בשכונת היהודים הצליחו התושבים להתגונן, ולא נפגעו. אנשי ה"הגנה" בעיר יצאו לשער שכם ולשער יפו, אך שם נתקלו בחיילים הודיים, שמנעו מהם, באיומי מכונות-ירייה, להיכנס לעזרת אחיהם. אחר-הצהריים הורשו אמבולנסים של בית-חולים "הדסה" להיכנס ולפנות את הפצועים. בחסותם הוברחו אל בין החומות כמה כלי-נשק וכמה לוחמים. בין המסתננים לרובע היהודי, היו נחמיה רבין ורוזה כהן, שעד אז לא הכירו זה את זו - נחמיה באמבולנס של "הדסה", ורוזה כ"חובשת" של יחידה הודית, שנשלחה, כביכול, על-ידי השלטונות, להגן על תושבי הרובע. עד מהרה חמקה רוזה ממארחיה ההודיים, ופעלה באופן עצמאי, כיאה לבעלת ניסיון בפוגרומים. רבין הבחין בדמות לבנה, החומקת בסמטאות. הוא קרא לה לעצור, ושאל למעשיה. היא סירבה להשיב. הוא התעקש. במהלך הוויכוח התנפלה עליו רוזה, וחטפה את אקדחו. הוא אחז בה בחוזקה, והתאמץ ליטול בחזרה את אקדחו. הם צעקו זה על זו ביידיש - עד שקבוצת חיילים בריטיים, שנקלעה למקום, הפרידה ביניהם. 22 רוזה שהתה ברובע היהודי תשעה ימים, ועזרה לנפגעים. נחמיה נעצר על-ידי השלטונות, וישב במעצר שלושה ימים. לפי שמאלי, השפיעו מחדלי הנהגת היישוב היהודי בתל-חי ובירושלים על החלטת רוזה שלא להמשיך בדרכה לשוודיה כמתוכנן, אלא להשתקע בארץ-ישראל. לדבריו: - מיסוֹד הדינמיקה שבהוויה נרקמה רוזה, וחיי שקט וקיפאון, חיי בעל-הבית והגביר שבהומל ובמוהילוב, היו שנואים עליה, וכל ישותה התקוממה נגדם. היא ברחה מפני העובש שעטף שגרת-חיים זאת, ותמיד הרגישה צורך, וצורך אמיתי וכן, לפעול, לעשות, להגיש עזרה, להגן ולהציל. ואין לי ספק שלוּ באה לארץ ומצאה בה את האידיליה של חובבי-ציון שבקולוניות, ודאי שהייתה קמה ובורחת מכאן סמוך לבואה. אך היא מצאה לפניה ארץ-ישראל אחרת לגמרי: ענייה, מדולדלת, חולה, כואבת, פרועה וזקוקה לידיים עסקניות ומלאות מרץ. כר רחב ומשכר זה משכהּ וקסם לה, והיא רותקה אליו עד יומה האחרון.23
אחרי שנרגעו הרוחות, עבדה רוזה כמנהלת-חשבונות בבית-המסחר "חירם" לחומרי בניין, שהיה שייך לקרוביה. עברה להתגורר בחיפה, ונכנסה לפעילות מואצת במועצת הפועלים וב"הגנה". במאורעות מאי 1921, כבר פיקדה על ה"הגנה" בעיר. נחמיה עבר להתגורר בחיפה כמפקח רשת הטלפונים בצפון, בדצמבר 1920, והיה ממלא-מקום של נציג בוועידת היסוד של ההסתדרות. אחרי שאליהו גולומב יצא לחו"ל, נהיה לחבר במועצת ההסתדרות. רוזה ונחמיה נפגשו שוב, ועברו להתגורר יחד במחנה גדוד העבודה בוואדי רושמיה. יצחק נולד אחרי שנה. לקראת סוף הריונה נסעה רוזה שוב לבית הדוד בירושלים וילדה את יצחק בבית-החולים "שערי צדק". בשנת 1923 עברה המשפחה לתל אביב. נחמיה התקבל לעבודה בחברת החשמל, רוזה הייתה למנהלת-חשבונות ב"סולל-בונה". מבחינה כלכלית הם היו מסודרים למדי, יחסית לרוב הארץ-ישראלים דאז. מהוריו, למד רבין להפריד בין נורמות לבין התנהגות - לדגול באידיאולוגיה סוציאליסטית נאו-אנרכיסטית וליהנות ממנעמי הבורגנות. הפרדה זו היא אחת הרעות החולות של ישראל בעת כתיבת שורות אלה, ובייחוד של השמאל, והיא מורשת מרכזית של משפחת רבין לכולנו. ________ [ בשבוע הבא נעסוק בחינוך אנטי-אינטלקטואלי שקיבלו רבין וחבריו, בני האליטה החלוצית שנועדו להנהיג את המדינה; בצביעות הערכית של הוריו; בפחדנותו האישית של רבין; ברמה הירודה של בתי-הספר שבהם למד; ובקשר המכונן של חייו: המפגש שלו עם יגאל אלון.]
|
|
1. שמאלי, עמ' 46.
2. סלייטר, עמ' 32.
3. סלייטר, עמ' 44.
4. סלייטר, עמ' 25.
5. שמאלי, עמ' 33.
6. סלייטר, עמ' 48.
7. ראוי לזכור שבאותה שנה, עוד לפני הפרעות בקישינב, יזם זאב ז'בוטינסקי ארגון להגנה עצמית באודסה.
8. סלייטר, עמ' 49.
9. שמאלי, עמ' 28. המחבר נכח בשיחה בין טובה חסקינה לאמו, בהיותו ילד. זכור לו כי חסקינה אמרה לאמו דברים קשים הרבה יותר על אמו של רבין. היא גם סיפרה לאמו, שרבין היה אצלה בגן. המחבר שם לכך לב, כי אז היה רבין הפלמ"חניק גיבורם של הילדים.
10. שמאלי, עמ' 25.
11. פנקס שירות, עמ' 17-16.
12. שמאלי, עמ' 32.
13. המוסרת כתב זה.
14. הייתה עוד רוזה כהן בקבוצת כינרת.
15. דהיינו - לא-ציונית.
16. את המכתב כתב משה, אחיה של עדה. הוא לא ידע, כנראה, שרוזה לא הייתה בת עירו של ברל.
17. חששותיה של רוזה הם מאפייני אישיות שניתן למצוא בבנה. ראו להלן.
18. יוסי גולדשטיין, "רבין - ביוגרפיה", שוקן, 2006.
19. שמאלי, עמ' 36-34.
20. סלייטר, עמ' 16.
21. גם במלחמת העצמאות נקטו החרדים עמדה דומה.
22. סלייטר, עמ' 24.
23. שמאלי, עמ' 39-38.
|
|
