השבוע, במלון ארבעה העונות בבוורלי הילס, כ-225 חברי ותומכי אירגון הצדקה ידידים אמריקנים של אוניברסיטת תל אביב
(AFTAU) ואירגוני צדקה אחרים בהם מקבלי הכבוד תומכים כמו, קרן המגבית, חברי צה"ל, CECI אוניברסיטת פפרדיין, בית הכנסת סיני, אוניברסיטת בר-אילן, מוזיאון השואה בלוס אנג'לס, בית החולים סידאר סיני, ואחרים, מילאו אולם כדי להוקיר ולהעביר את לפיד המורשת מארבעה נדבנים ועמודי תווך של הקהילה לצאצאיהם והדורות הבאים. מקבלי הכבוד: גילפורד גלזר, יונה גולדריץ', אייזאק פארביז נזריאן ומאקס ווב כולם כאחד מלאי אהבה למדינת ישראל ובעלי חזון אינסופי.
ג'ון גורקוף, היו"ר הלאומי של AFTAU פתח את ערב והציג את הרב דיויד וולפה, מבית הכנסת סיני והקונסול הכללי של ישראל דוד סיגל שבנאומו הילל את ארבעת הנדבנים, והדגיש את חשיבות ההשכלה הגבוהה לעתידה של ישראל.
הרב דוד וולפה הינחה את האירוע שבו הציג ארבעה ראיונות וידאו שנערכו עם מקבלי הכבוד, שצולם והופק על-ידי רוית מרקוס ודן קציר מסרטי ניו לאב, שניהם בוגרי החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. בראיון כל מקבל כבוד נתן תקציר כיצד התחיל את מסעו הפילנתרופי ועד היום. כל הארבע מחויבים לתמיכתם בישראל וחינוך ובעלי רצון משותף לראות את תשוקתם נתינת הצדקה ומסירותם למדינת ישראל, העם היהודי וזכרון השואה מועברים לדור הבא, לילדיהם ונכדיהם, על-מנת להבטיח את העתיד.
האתגר שיש לכולנו היום הוא שאנחנו לא יכולים לסמוך על מספר משפחות כדי להבטיח את עתיד הצדקה והחסדים; כולם חייבים להרתם למאמץ. ארבעה גברים אמיצים ומנהיגים לדוגמה אלה נשאו את הלפיד עד עכשיו. עכשיו זו משימת הדורות הבאים לאמץ את אתגר מנהיגותם ולהמשיך במורשתם הפילנתרופית.
כשאומה מחזקת את רשת החינוך שלה, היא מחזקת את עצמה. לכן, השקעה בחינוך בישראל היא מדיניות ערבות לחזק את עתיד האומה יהודית.
לעתים קרובות אני תוהה, האם הישראלים יודעים כמה כוח מוזרק לתוך חיי היומיום שלהם מחו"ל? הם צריכים לשמוע מה שגילפורד, יונה, אייזק ומקס עשו עבור מדינת ישראל, הקהילה היהודית ומעבר לה ב-65 השנים האחרונות. מה שבטוח, הם עשו את העולם מקום טוב יותר. הם חיזקו אחרים. הם דור המייסד שהסמיכו את הבאים אחריהם לעשות את אותו דבר.
אמי האהובה ז"ל הייתה ניצולת שואה שבגיל צעיר מאוד נלקח ממנה הכול, הוריה, ביתה עתידה. כשורדת הטבח תמיד אמרה לי שיש רק דבר אחד שאף אחד לא יכול לקחת ממך, וזה מוחך, החינוך שלך.
הרי בזה מה שקיבלתי ואוקיר מארבעת הגברים המצטיינים האלה, כולם גדלו בלי עושר אך נעשו יותר ויותר מחויבים לעם היהודי ויהדות:
גילפורד גלזר: "התחלתי מכלום. כשאנשים שואלים אותי, איך עשית את זה? אני תמיד עונה, איך ואייס ניכט, אני לא יודע. אבל מה שאני כן יודע הוא שכל מי שהוא במצב גרוע יותר ממך, אתה צריך כדי לעזור לו או לה."
יונה גולדריץ': שרד את השואה כילד.. הוא אומר לך, "אל תהיה בזבזן גדול על עצמך ושלם מס יהודי - עזור למטרות יהודיות".
איזק פרוויז נזריאן: הוא הסנדק של הקהילה האירנית; הוא נאלץ להימלט מאירן בזמן המהפכה האיסלאמית. לאדם צדיק אהבת ישראל והעם היהודי הינה חלק מהדי-אנ-איי שלו ובני משפחתו.
מקס ווב: בתקופת השואה שרד שמונה עשרה מחנות עבודה ומחנות ריכוז. הוא מאמין שאלוהים עשה לנו נס כשאיפשר לו לשרוד ולשגשג. תמיכה בחינוך היא בראש רשימת הצדקה של מקס. בניין בית הספר לשפות באוניברסיטת תל אביב נושא את שמו של מקס ווב ומשפחתו, כמו-כן המרכז הרפואי שיבא ובניין בית הספר לפסיכולוגיה על שם אנה ומקס ווב באוניברסיטת בר-אילן. אתה שואל את מקס, למה שפות? "כדי שכל אחד יכול לתקשר," הוא עונה. כששואלים את מקס מתי הוא יפסיק, התשובה שלו היא, "יהודים אף פעם לא גומרים לעשות".
בערב הזה העבירו את הלפיד של מנהיגות והפילנטרופיה באופן רשמי לדורות הבאים: אריקה גלזר, בתו של גילפורד גלזר, מלינדה גולדריץ' ואנדריה קייטון, בנותיו של יונה ודורטה גולדריץ', דורה קדישה, ביתם של איזק פארביס ופוראן נזאריאן, וצ'ארה שרייר, ביתם של מאק וסאלה ז"ל ווב. בעודן מקבלות את הלהבה החקוקה על קריסטל בשם אבותיהם, הרב וולפה הציג לכל אחת מהן את השאלה, "מה היית רוצה שמשפחך תלמד ממך על פילנטרופיה?" כל אחת מהנשים האלה כבר הוסמכה על-ידי הוריהם וכבר מייצגת את דור הפילנטרופיה הבא והן עצמן משלבות את מורשתם הפילנתרופית של אבותיהן יוצאי דופן לתוך חייהן.
רוזלי לוריא המנהלת הבכירה של הידידים האמריקנים של אוניברסיטת תל אביב, האזור המערבי ודוד דורפמן הוא מנהל משנה של האזור המערבי.
אם אתה/ת רוצה להצטרף לדור הבא של נדבנים יהודים, בקרו באתר:
www.aftau.org.
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
